לפניכם רמזים וגימטריאות לפרשת חוקת.

מי ידע את סוד הפרה האדומה?

הפרשה נקראת "חוקת" על שם תחילתה במלים "זאת חוקת התורה". מסביר רש"י, שהמצוה של פרה אדומה עליה מדובר בתחילת הפרשה, היא ה"חוקה" של התורה, בה"א הידיעה.

המלה "חוקה" מדגישה את היות המצוה גזירה של בורא העולם, שאי אפשר להבינה בשכל האנושי, ויש לקיימה מתוך התבטלות. ואמנם יש בתורה עוד מצוות הנקראים "חוקים" בהיותם קשים לתפיסה כמו האיסור לערבב בשר וחלב – אבל המצוה של פרה אדומה עולה על כולן ב'חוקיותה', ולכן נאמר דוקא עליה: "זאת חוקת התורה".

בהקשר זה מצטט המדרש1 את דברי שלמה המלך בספר קהלת2 : "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". שלמה, החכם מכל אדם, הצליח להבין את כל המצוות, אך כשהגיע למצוה זו נתקל במבוי סתום והתבטא: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". ומעניין לקרוא את דברי רבי יהודה החסיד3 : המלים "והיא רחוקה" שווים 341, בדיוק כמו המלים "פרה אדומה" (=341).

מי כן הצליח לעמוד על סודה של הפרה האדומה? היה זה משה רבינו בלבד. בענין הבדל זה שבין משה לשלמה, מצטט החיד"א4 (בשם 'רבני אשכנז') פסוק נוסף בספר קהלת5 שבו נאמר: "ביקש קהלת למצוא דברי חפץ – וכתוב יושר דברי אמת". חז"ל מפרשים6 שבחלק הראשון של הפסוק מתואר רצונו של קהלת (הוא שלמה) "למצוא דברי חפץ", להגיע למדרגתו של משה רבינו; ובחלק השני באה התשובה לו מן השמים: לא תצליח, כי "כתוב יושר דברי אמת".

מה הקשר בין המלים "כתוב יושר דברי אמת" – להבדל זה שבין משה לשלמה? הבה ונראה דבר יפה:

שלמה התאמץ במיוחד כדי להבין את טעמה של פרה אדומה, משום שראה את שמו רמוז בפרשה זו. נאמר בפרשה7 : "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת" – ראשי התיבות של המלים הללו יוצר את השם 'שלמה'. לכן חפץ היה שלמה לעמוד על טעמה של מצוה זו במיוחד.

על כך באה התשובה מן השמים: "כתוב יושר דברי אמת" – עליך לקרוא את הנוטריקון ב"יושר", ולא לשנות את סדר האותיות. ואכן, כשנקרא את אותו נוטריקון לפי סדר האותיות שבתורה, בצורה ישרה ("לטמא מעפר שריפת החטאת"), נראה שהוא יוצר את המלה 'למשה'. וזהו הרמז האמיתי שבמלים אלו – למשה רבינו שהוא היחיד שזכאי לעמוד על סודה של מצוה זו.

הפרה מכפרת על עוון העגל

אחד הדברים שכן התגלו לנו בענין פרה אדומה, הוא שהיא באה ככפרה על חטא העגל. רש"י כותב8 : "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך – אמרו: תבוא אמו ותקנח. כך תבוא פרה ותכפר על העגל".

'בעל הטורים' מטעים קשר זה בגימטריא: 'פרה אדֻמה' שווה 335, כמו המלים 'על עון העגל' (ליתר דיוק, המלים האחרונות שווים 334 אך הכלל הוא שלא מתחשבים בהפרש של אחד).

ענין זה של כפרה מחבר את הפרה האדומה עם הנושא הבא בפרשה – מותה של מרים הנביאה. רש"י מפרש9 , שהסמיכות של מות מרים לפרשת פרה אדומה באה ללמדנו: "כמו שפרה אדומה מכפרת – אף מיתת צדיקים מכפרת".

ומעניין: התורה מדגישה ביחס למותה של מרים את המלה 'שם' – "ותמת שם מרים ותקבר שם"10 ; ואכן, המלה 'שם' שווה בערכה למלה 'מכַפר' (=340), רמז לכפרה שבאה בזכות מיתתה של מרים.

ההדגשה "שם" ביחס למותה של מרים רומזת גם להלכה מפורסמת הקובעת כי אסור ליהנות מחלקי גופו של אדם שמת. יש לקבור אותו בשלימות, ולא לחשוב על שימוש באבריו. ואכן, המלה 'שם' (=340) היא בגימטריא 'איסור בהנאה' (אף רמזים אלו מדברי 'בעל הטורים').

עשו מקיים את ברכת אביו

בהמשך הפרשה אנו נזכרים באחים נשכחים, שכבר עבר זמן רב מאז נפגשנו בהם. הכוונה היא לממלכת אדום, צאצאיו של עשו – אחיו התאום של יעקב אבינו.

כשהגיעו עם ישראל – במהלך נדודיהם במדבר - לאזור אדום, שלח משה שלוחים אל המלך המקומי, ובו הזכיר את הקשר המשפחתי וסיפר גם על התלאות הרבות שעברו על עם ישראל: "כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו, וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לו מצרים ולאבותינו"11 .

[רבי יהודה החסיד מציין רמז מעניין12 : ראשי התיבות של המלים 'ימים רבים' ("ונשב במצרים ימים רבים") שווים 210, וזה בדיוק מספר השנים שישבו ישראל בארץ מצרים].

משה המשיך וביקש ממלך אדום לאפשר לעם ישראל לעבור דרך ארצו, אולם נתקל בסירוב מוחלט, מלווה באיומים מפורשים ("לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך"13 ), ואכן עם ישראל נאלצו לעשות סיבוב ארוך כדי לעקוף את ארץ אדום.

אירוע זה, בו בני עשו מסרבים לעזור לאחיהם בני יעקב, מחזיר אותנו לדבריו של יצחק – אביהם של יעקב ועשו. בתחילה בירך יצחק את יעקב בשררה ושלטון על אחיו14 : "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך". ובהמשך, כשהגיע עשו והתלונן, הוסיף יצחק ופירט15 : "ואת אחיך (יעקב) תעבוד – והיה כאשר תריד, ופרקת עולו מעל צוארך". כלומר: יצחק אמר שבאופן כללי נחשב עשו כעבד של יעקב, אולם יחד עם זאת קיימת אפשרות שבמצב מסויים יוכל עשו לפרוק את עולו של יעקב.

ואכן, רבי יהודה החסיד מגלה16 כי המלה 'צוארך' שבה השתמש יצחק: "ופרקת עולו מעל צוארך" – היא בגימטריא 317, וזה בדיוק מספר השנים שעבר מאז דברי יצחק עד לאירוע זה המבטא את עצמאותם של בני עשו [כשדיבר יצחק אל יעקב ועשו הם היו בני 63.17 מאז עברו עוד 67 שנים עד לירידת יעקב ובניו למצרים (אז היה יעקב בן 130); במצרים היו 210 שנים, והמאורע שתיארנו היה 40 שנה אחרי יציאת מצרים – בסך הכל 317 שנים].

מה מסתתר בתוך הסלע? מים!

"על הסלע הך – ויצאו מים"! דבר זה מסופר בפרשת השבוע. הקב"ה אמר למשה רבינו18 : "ודברתם אל הסלע לעיניהם, ונתן מימיו". וכך באמת קרה: הסלע נתן מים; אם כי, משה לא דיבר אל הסלע כמו שנצטווה, אלא היכה את הסלע (פעמיים) ואז יצאו המים.

למעשה, זו אינה הפעם הראשונה שבה משה מוציא מים ממקום בלתי צפוי. כארבעים שנה קודם לכן, מיד לאחר יציאת מצרים, צוה הקב"ה למשה19 : "והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם" – וכך היה.

זו בעצם הסיבה לטעות שקרתה (כך מסביר רש"י). משה השווה בין ה'סלע' הנוכחי לבין ה'צור' דאז, ולכן חשב כי כמו שאת הצור צוה הקב"ה להכות, כך גם את הסלע יש להכות; אך הקב"ה בפירוש הבדיל ביניהם והורה לדבר אל הסלע, בשונה מהצור שאותו צוה להכות.

הסבר מפתיע להבדל זה נמצא בספר החסידי באר מים חיים:

כשנתבונן בדברי הקב"ה אל משה, נראה שהוא אומר לו "ודברתם אל הסלע – ונתן מימיו", הסלע אמור להוציא את המים שלו. מכאן למדנו, שעוד לפני הנס הגדול, כבר הסתתרו מים בתוך הסלע. הא כיצד?

הכוונה היא כזאת: כשנפתח את המלה 'סלע' ונכתוב את אותיותיה בצורה מלאה, נראה שבתוך האותיות של 'סלע' - סמ"ך למ"ד עי"ן - מסתתרות האותיות 'מים'. האותיות 'מים' הן האותיות הפנימיות שבתוך האותיות 'סלע'!

זהו איפוא מה שמייחד את ה'סלע' לעומת ה'צור', ולכן את ה'צור' היה צורך להכות כדי שיצאו ממנו מים – ואילו ב'סלע', שהאותיות 'מים' נמצאות כבר בתוך תוכו, הורה הקב"ה שאין צורך בהכאה ודי בדיבור בלבד.

[מעניין הדבר, שבדרך דומה מוסברת גם הנהגתו של משה שעליו מספרת התורה20 : "וירם משה את ידו ויך את הסלע". כמו שאמרנו, משה התבסס על הדמיון בין ה'סלע' ל'צור', ולכן במקום לדבר בפיו הוא השתמש ב'ידו' – בהתאם לאותיות הפנימיות המסתתרות באותיות של המלה 'צור' כשנפתח אותן: צד"י ו"ו רי"ש. מפליא!]

כל לילה, הנשמה שלנו מקבל שבחים

ונסיים בכמה מלים על 'שירת הבאר'. כך נאמר בפרשה21 : "אז ישיר ישראל את השירה הזאת, עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם, במחוקק במשענותם וממדבר מתנה".

לפי פשוטו יש כאן שיר תהלה לבאר המים שליוותה את עם ישראל בנדודיהם במדבר, ודברי שבח לשרים שחפרו אותה – משה ואהרן. אך בתורת הסוד22 מרבים לדבר על הבאר ככינוי לנשמה, שלמרות מקורה העליון היא יורדת לעולם הזה השפל; כמו באר הפורצת מלמטה, מעומק האדמה, כך הנשמה מגלה את כוחה כשהיא יורדת למקומות שפלים ועמוקים (מבחינה רוחנית), ומתמודדת מול קשיים ונסיונות, ומצליחה לחשוף גם שם את המים החיים.

אך כדי להצליח בשליחות זו צריכה הנשמה להתרענן מפעם לפעם, לעלות ולשאוב כח בעולמות העליונים. על כך נאמר "עלי באר ענו לה"! כשהנשמה עולה למעלה, חוזרת למקור, משבחים אותה על עבודתה המאומצת. עליית הנשמה היא בעיקר בלילה, בעת השינה, וזהו הרמז במלה 'באר' שהיא נוטריקון של המלים בתהלים23 "בידך אפקיד רוחי" – שלפי המנהג אומרים אותם לפני שהולכים לישון.

התמודדותה של ה'באר', הנשמה, מול מצבים לא פשוטים של חושך רוחני, נרמזת במלים "באר חפרוה שרים כרוה" – שראשי התיבות שלהן יוצרים את המלה 'חֹשך'; ואף המצוות המעשיות, שהן המלוות את הנשמה בדרכה הלא-פשוטה, נרמזות בהמשך הפסוק "במחֹקק במשענותם" – המלה 'מחקק' היא בגימטריא 248, כמנין רמ"ח (=248) מצוות עשה.