"כי תאמר בלבבך: 'רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם?' – לא תירא מהם. זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים" (דברים ז, יז-יח).

הרבנים אוהבים ללמד את כל מי שמוכן לשמוע (וגם לפעמים למי שמנסה לא לשמוע) שדברי התורה הם אמת נצחית. המצוות אמתיות כיום באותה מידה שהיו אמתיות ביום שבו ניתנו. תורתנו מתוארת כתורת אמת. האמת נשארת קבועה, היא אינה משתנה, ממש כמו בימים שבהם היהודים עצרו כדי להתכונן להיכנס לארץ הקודש ולכבוש אותה, כשאלוקים ציווה עליהם להתעלם מהעדיפות המספרית של אויבי האומה, כך נכון גם לימינו. ממש כמו שאז נאמר ליהודים במושגים הברורים ביותר "לא תירא מהם!" כך גם כיום עלינו לסלק את הפחד מלבבנו ולפעול בכוח ובאומץ.

אבל מה עניינו של רגש הפחד, שהוא רגש כה חריף? מה תפקידו בחייו של יהודי? למעשה יש לפחד מקום מרכזי בעבודת השם, וכפי שנראה הוא משמש כאבן מעבר בדרך לאהבת אמת של בוראנו. פרשת השבוע אומרת: "ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל ממך כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י, יב), ובהמשך: "את ה אלוקיך תירא, אותו תעבוד" (דברים י, כ).

לאורך מאות בשנים נהגו היהודים לומר בהערכה עמוקה איש על רעהו: "הוא ירא אלוקים אמיתי". ואילו כיום בחוגים רבים מחמאה כזאת תיחשב לכמעט פרימיטיבית, ולכל הפחות משונה. פולמוסים סוערים רבים התנהלו על הצורך בפחד מהכול-יכול. רבים חושבים שרק האהבה נחוצה, ורואים בפחד רגש שלילי ביחסנו לאלוקים.

מפרשת השבוע עולה שההפך הוא הנכון. מתוך לימוד הסוגיה אנו מוצאים שההתחברות הרגשית לאלוקים מצריכה תהליך של התקדמות. על פי חז"ל הרגש היסודי ביותר הוא הפחד. והם מסבירים שהכוונה לפחד מפני עונש. מוטיב דומה מהדהד בפרקי אבות כשהמשנה מזכירה לנו לא לאבד אמונה במושג הצדק האלוקי (שלפניו אנו עתידים ליתן את דין וחשבון על מעשינו).

אם אנו מקבילים את עבודת השם הרוחנית שלנו לצמיחתנו כבני אדם אנו רואים שהדבר נכון גם בנוגע לגידול ילדים. אם הורה מטיל על ילד סטנדרטים של התנהגות, אזי עליו/ה להתחיל בהבהרה שאם הילד פועל באופן שלילי, יהיו לכך תוצאות שליליות. אמנם, כמובן, האהבה ניתנת בנדיבות לב, ועם זאת, ההורה אינו יכול לצפות מהילד לשנות את התנהגותו על בסיס האהבה בלבד. אפילו אפשר לטעון שילד כלל אינו מסוגל לחוש אהבה עד שיבשיל לדרגה מסוימת של בגרות. סיבת הדבר היא שאהבה היא רגש מורכב יותר, והוא מתעורר אחרי שהאינטלקט כבר התפתח למדרגה מסוימת, ולעומתו הפחד הוא רגש אינסטינקטיבי יותר.

היהודי מתחיל בקו הבסיס הזה של פחד מעונש, פחד המוליך לאהבה; סוג אהבה הנובע מההערכה לכל מה שאלוקים נותן לנו. אז אנו ממשיכים לגדול ומפתחים תחושת יראה ביחסנו לאלוקים. יראה היא התולדה של רמות ההתפתחות שהגענו אליהן קודם לכן. כיוון שאנו שרויים ביראת השם, התנהגותנו ממשיכה להשתנות עוד ועוד, עד שכל צעד שאנו פוסעים, בלי תלות במה שקורה בסביבתנו, אנו מודעים לאלוקות המקיפה אותנו, המוליכה אותנו לרמות גבוהות יותר יותר. לבסוף אנו מגיעים לרמה הרגשית הגבוהה ביותר, שבה אנו אוהבים את אלוקים עד כדי כך שאנו עושים ככל שבכוחנו בכל רגע שהדבר ניתן לנו, פשוט כי אנו משתוקקים נואשות לקיים את רצונו.

המדרגות בהתפתחותו הרגשית של האדם נגישות לכל מי שבוחר לגשת אליהן. מי ייתן שנצליח בעלייתנו הרגשית לגבהים של אהבת השם האמתית ושל יראת השם האמתית!