יש אנשים שאוהבים להעניק מתנות לאחרים. הם משקיעים המון-זמן בחיפוש אחרי המתנה היפה והמקורית ביותר, כזו שתעשה רושם, שאנשים יזכרו אותה לנצח. אחרים אוהבים לקבל, כבר כשהם רואים אריזת מתנה הם מתרגשים. וכמובן, יש כאלו שאוהבים גם לתת וגם לקבל מתנות.

אז בואו נדבר על מתנות.

אתם מכירים את אותם אנשים שמיד עם פתיחת אריזת המתנה אומרים (לפעמים עם 'פרצוף עקום' ולפעמים מצליחים להסתיר ת'פרצוף הזה): "תודה, אבל זה ממש לא מה שרציתי" או במקרה קיצוני יותר: "איך בכלל העזת לקנות משהו כזה, זה ממש לא הטעם שלי?"

הרבה אנשים מקבלים מתנה וממהרים לקבוע אם זו 'מתנה טובה' או 'מתנה רעה'; הם חושבים על עצמם, ומודדים את ערכה של המתנה לפי הטעם והרצונות האישיים שלהם.

וזו טעות.

מתנה, בראש ובראשונה, באה לומר משפט אחד באותיות של קידוש לבנה: "אכפת לי ממך", "חשבתי עליך", "אני רוצה לגרום לך שמחה". נכון, לא כולם יודעים בדיוק איך לבחור את המתנה הנכונה, ואולי הם לא תמיד רוצים – או יכולים! – להשקיע יותר כסף במתנה. אבל הדבר החשוב ביותר הוא להתמקד במה שהמתנה אומרת. היא לרוב אומרת: אני מעריך אותך! אתה חשוב לי! אני רוצה קשר איתך!

פרשת השבוע נפתחת במילים "והיה עקב תשמעון", חכמינו זיכרונם לברכה מצאו רמז בשימוש במילה 'עקב'... הדבר בא ללמד אותנו שגם את המצוות הקלות, אלו שאדם 'דש בעקביו', אלו שהאדם מתייחס אליהם כאל 'מצוות פשוטות' בעלות חשיבות נמוכה, גם אותן יש לשמור ולקיים בחיות והתלהבות.

מדוע?

בקבלה מוסבר שהמינוח 'מצווה' הוא מלשון 'צוותא'. מצוות התורה, כל מצוות התורה – הקלות והחמורות, נועדו לקשר ולחבר אותנו עם אבינו שבשמיים, מי שאמר לנו לקיים אותן. בדיוק כמו ב'מתנה' – אנו אמורים להתמקד פחות בשאלה האם המצווה היא 'קלה' או 'חמורה', 'גדולה' או 'קטנה' ויותר בקשר ובחיבור שנוצר לנו באמצעות קיום המצווה עם האלוקים.