"לא על הלחם לבדו יחיה האדם" – פתגם מפורסם.

הפסוק מגיע מפרשת השבוע, והוא מתייחס למן הפלאי, שירד משמים מדי יום ביומו בשנות מסעותיהם של בני ישראל במדבר. סיום הפסוק הזה אומר "כי אם על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כך הוא בא להזכירנו מהו המקור האמתי של הקיום האנושי.

בניגוד למה שמקובל להאמין, הערבות להצלחתנו אינה בעמל כפינו ולא בזיעת אפנו, ואף לא בכל הוועידות, הפגישות וקורסי השיווק והמכירות. המציאות היא שאלוקים הוא המספק לנו את צרכינו ודואג לנו, ממש כשם שאבותנו הנודדים במדבר היו תלויים בו באופן מוחלט לקבלת לחמם היום-יומי. השפע הוא מתנה אלוקית. בסופו של יום מה שמספק לנו את לחמנו היום-יומי הוא לא פקחותנו העסקית, אלא הברכה משמים החוננת את מאמצינו בהצלחה.

די לשאול אדם כלשהו שעובד בשיווק ומכירות כדי לשמוע כמה שכיח המקרה שתכניות סדורות ביותר ונטילת סיכונים עסקיים מעלות חרס, ואז, כאילו משמים ביום בהיר, מתקבלת לפתע הזמנה גדולה בלי שום מאמץ. כמובן, זה לא קורה תמיד, ואם ברצוננו להצליח עלינו להיות נכונים להשקיע מאמץ. אבל כשהדבר קורה, הוא מזכיר לנו שיש כוחות גבוהים יותר השולטים בעבודתנו.

אבל לפסוק משמעות נוספת. לא על הלחם לבדו יחיה האדם. טבעה של הרוח האנושית הוא שאנו זקוקים למשהו נוסף מלבד הלחם. לעולם אין בני האדם באים לידי סיפוקם אך ורק מכסף או מהנאות חומריות בלבד.

אמנם הכסף חשוב, אבל אין אנו יכולים לחיות רק על הכסף. למשל, מה עם סיפוק בעבודה? אני מכיר כמה חברים בקהילתנו שהיו מוותרים בשמחה על תפקיד משתלם ולעבור לעבודה בשכר נמוך יותר, כי התברר להם שעבודתם אינה מאתגרת אותם. הם הרוויחו הרבה כסף אבל לא הפיקו גמול רגשי.

אני מכיר גם בני אדם שיש בידם כל הכסף שהם יכולים להיזקק לו, אבל בכל זאת הם אומללים. הם מצליחים מאוד ועלובים מאוד. בהצלחה שאנו משיגים אין משום ערובה לאושרנו. אחרי שחשבנו על בית חלומותינו ועל מכונית הספורט מרהיבת העיניים שלנו, על הטלפון הסלולרי מהדור האחרון, כל המחשבים הניידים והדי-וי-די, אנו מתעייפים מכל זה. בשביל שהסיפוק יתמשך צריך להיות בו משהו שמעבר לחומרי. הוא צריך להיות רוחני. אנו זקוקים ליותר מלחם וכסף, אנו צריכים אתגר ותחושת הישג משמעותית. אנו צריכים לדעת שיש לחיינו מטרה, ושהטבענו את חותמנו בעולם. אנו רוצים להיות בטוחים שעבודתנו יצירתית ויצרנית ושיהיה לה ערך בר קיימא.

מסופר על אסיר במחנה עבודת כפייה ברוסיה, שעבודתו הייתה לסובב גלגל כבד המחובר לקיר. במשך 25 שנים עבד האסיר עבד בעבודת הפרך הזאת. הוא שיער שהגלגל מחובר כנראה לטחנת קמח בצד השני של הקיר; הוא דמיין שהוא טחן קמח או שאב מים שהשקו את השדות. בעיני רוחו הוא ראה את היבולים השופעים ואת שקי החיטה הטחונה שאלפי בני אדם אוכלים מהם. אחרי 25 שנות עבודה, כשעמדו לשחרר אותו, הוא ביקש לראות את המכונה שמעבר לקיר. לא היה שם כלום! הגלגל היה רק גלגל, כל "עבודתו" לא שימשה לשום מטרה מועילה. הוא התמוטט בעילפון-מוות, הרוס לגמרי. כל עמל חייו היה לשווא.

יש בנו צורך מושרש עמוקות לדעת שהשקעתנו בחיים משרתת תכלית, הן פיזית הן רוחנית. כשאנו מבינים שכל מעשה טוב מחובר למנגנון רוחני מורכב, שכל פעולה שלנו מתואמת עם מערך שיטתי של משמעות קוסמית, אזי מעונקת לחיינו תחושה עמוקה יותר של משמעות ושל תכלית, של מטרה וייעוד.

אנו זקוקים נואשות לדעת שהעמל שאנו עמלים מועיל לזולתנו באיזושהי דרך, שאנו תורמים לחברה תרומה מעבר לצרכינו האנוכיים. רק אז אנו חיים. רק אז אנו מאושרים.

לא על הלחם לבדו חי האדם. אנחנו פשוט לא יכולים.