הדבר היה בליל שישי חורפי בברוקלין. החדר היה מלא בסטודנטים יהודיים בשנות השישים הקוראים תיגר על רב צעיר שישב בראש השולחן העגול: איך אתה יכול להאמין באלוקים כשהמדע הוכיח... למה לשמור כשרות בתקופה שבה נהוג פיקוח ממשלתי, כשטכנולוגיית קירור המזון מפותחת כל כך... האם הדיבורים על העם הנבחר אינם צורה של גזענות? הרב עשה כמיטב יכולתו להשיב על השאלות.

בקהל ישב רב מבוגר, לבוש מעיל שחור ארוך, עטור זקן לבן ואלגנטי. הוא קם לדבר.

"השאלות שאתם שואלים הן שאלות טובות, אבל בשביל זה אתם לא צריכים לבוא לחב"ד. את התשובות האלו יכול לענות לכם כל אדם שלמד תורה. אבל אתם הרי הגעתם לחב"ד, ועכשיו אגיד אומר לכם למה באתם".

כולם הופתעו שהוא דיבר אנגלית; הרב הלבוש מעיל שחור נטול רבב ועטור בזקן הלבן התחיל לספר את סיפורו.

ילד קטן היה מהלך כחום היום עם אביו במורד גבעה תלולה. הם ראו אדם שעלה במעלה הגבעה לקראתם, נטוף זיעה, כשעל כתפיו שק כבד על כתפיו שכמעט מכריע אותו ארצה. כשהאדם הגיע עד אליהם שאל אותו הילד הקטן מה יש לו בשק, למה הוא טיפס במעלה הגבעה, למה הוא עבד קשה כל כך.

האיש סיפר לילד הקטן שתנור האבן שלו נשבר, ושהיה עליו לרדת לעמק להביא אבנים חדשות כדי לבנות לעצמו תנור.

למה לא תביא עוד אבנים, שאל הילד הקטן, ותבנה לעצמך תנור גדול יותר שיטיב יותר לחמם אותך ושתוכל לבשל עליו אוכל רב יותר – בוודאי יש עוד אבנים בעמק?

הו, ילד קטן, אמר האיש, אינך יודע עדיין מה משמעותו של הצורך לעבוד, כמה קשה לסחוב את המשא. הוא הניח את ידו הפנויה על כתף הילד. כשתהיה גדול כמוני תהיה מאושר גם עם תנור קטן.

הילד הקטן ואביו המשיכו במורד הגבעה.

אז הם ראו אדם אחר העולה לקראתם במעלה הגבעה. מידתו של האיש הייתה כמידתו של האדם הראשון שפגשו, ושק שעל כתפיו היה כגודל השק שנשא האיש הראשון, אבל הוא לא נראה כאילו המשקל מכריע אותו.

מה יש לך בשקך, ביקש הילד הקטן לדעת, האם אלו אבנים, האם אתה עומד לבנות לעצמך תנור קטן?

הו, לא, האדם חייך חיוך רחב, אני כבר לא צריך להתעסק בבניית תנורים! ראה, הייתי למטה בעמק, עדרתי כדי לשתול לפת, והנה מצאתי אוצר! יהלומים! אבני אודם! פנינים! יש לי שתי בנות, יש לי שתי חתונות לערוך, אני עומד לפתוח חנות ולהפסיק לכתת את רגלי מעיר לעיר ולמכור מיני מרכולת, אבנה לעצמי בית עם מרצפות עץ ו...

למה שלא תביא עוד יהלומים? קטע הילד את דבריו, בוודאי יש שם עוד יהלומים?

בני, אמר האיש הזקן והניח את ידו הפנויה על כתפו של הילד, האמן לי, חיפשתי בעמק היטב היטב. איני חושב שנשאר אפילו יהלום אחד שם למטה...

הילד הקטן ואביו המשיכו להלך במורד הגבעה.

אתה רואה, אמר אביו של הילד הקטן, כשאתה סוחב יהלומים, לעולם אין הם כבדים מדי. אולי גם להלך הראשון שפגשנו יש יהלומים, אבל הוא לא יודע מה הוא נושא בשקו.

הרב הזקן עם הזקן הארוך הלבן הביט בסטודנטים.

"אתם מבינים מה אמר האב לילד? כל מצווה היא יהלום. כל מצווה שאנו מקיימים יקרה מפז. לשם כך באתם לחב"ד. לא רק ללמוד מצווה אלא ללמוד מהו יהלום. כשתדעו שהמצוות הן יהלומים, אזי ייענו רוב שאלותיכם".

את הסיפור הזה שמעתי בליל שישי חורפי בברוקלין. מלוא החדר נערי קולג' בשנות השמונים המוקדמות קוראים תיגר על הרב היושב בראש השולחן העגול.ברבות השנים התחלפו השאלות: למה אנו צריכים מצוות אם אנו יכולים לעשות מדיטציה במקום זה?

אדם אחד קם מכיסאו וסיפר את הסיפור הזה שאותו שמע עשרים שנה לפני כן ביום חורף קר אחד, במרחק כמה רחובות מהמקום שבו התכנסנו. הוא סיפר את הסיפור היטב, וסיים במילים: "עברו עשרים שנה מאז שהרב קזרנובסקי קם מכיסאו בלילה ההוא כדי לספר את הסיפור. הייתי יכול לספר לכם עשרות חוויות שהיו לי מאז, אבל לכם זה ייראה חסר משמעות".

חשתי טלטלה. רק ארבעה שבועות חלפו מאז מות סבי. הרב קרנובסקי היה סבי.

אני מקליד את הסיפור בגאווה וביראה. גאווה כי הוא היה סבי, יראה כי הוא היה סבי.

להט – תובעת מאיתנו פרשת השבוע. אינך יכול להיות יהודי מתוך תחושת חובה. יהודי שומר מצוות? תגית שאין בה די. כמו ילד צייתן, כמו בעל מסור שממלא את חובות הבית, כמו אזרח שומר חוק, "יהודי שומר מצוות" מקבל עליו את החובות, אבל ממשיך לכתת את רגליו. אני יודע שאנו העם הנבחר, מתלונן טוביה, אבל לא הגיע הזמן שתבחר מישהו אחר?

חובה וחריצות לא מיועדים להביא השראה. הם סלעים כבדים. אבל כאשר חובה וחריצות נולדים מלהט הם נוקשים כפלדה וזוהרים כיהלומים. מטען כבד? אולי, אבל רק כששוקלים אותו על המאזניים. לא כשאני נושא אותו על גבי.

"חובה עליך להיות רב", אמר לי חבר כשהייתי בן שבע-עשרה, "זה מה שמצפים ממך, זה אפילו אצלך בגנים". חובה, הוא אמר. ואני מודה לרב עם המעיל השחור, הארוך, נטול הרבב, ועטור הזקן האלגנטי, הארוך, הלבן, על שהראה לי מה הם היהלומים.