ויאמר משה אליהם:.. זה הדבר אשר ציוה ה', לקטו ממנו איש לפי אוכלו. עומר לגולגולת, מספר נפשותיכם – איש לאשר באהלו תקחו.

(שמות טז:ט"ו-טז)

דומה שסיפור המן חושף את זווית ה"פוליטי-קורקט" של הקב"ה. כל יהודי, איש או אישה, ילד קטן או זקן ושבע ימים, קיבלו בדיוק אותה כמות מהלחם האלוקי, ה'מן'. אין צורך להיות מומחה תזונה כדי להבין שכמות המזון משתנה בין אדם לחברו, על בסיס הצרכים התזונתיים שלו, הגיל, המשקל, המין... האם זו הדרך בה בחר הבורא להגיש את משנתו של שויון מלא בין כל נברא, ללא קורטוב של הגיון מינימלי? או אולי, ישנה משמעות עמוקה יותר להקצבה הקפדנית הזו של המן?

למעשה, היהדות תומכת נלהבת ברעיון האינדבידואליות. ה' לא ברא אנשים זהים. הוא ברא סוגים שונים של אנשים, כל סוג מותאם להפליא למשימה האלוקית המוטלת עליו. למרות זאת, ישנו פקטור אחד בו משתווים כל היהודים – הנשמה האלוקית. הנשמה אולי תתבטא באופנים שונים אצל בני-אדם; אך במהותה היא זהה אצל כולם. בהתאם לכך, גם התכונות הנשמתיות הנובעות ממנה זהות זו לזו. ה'מן' מסמל תכונה אלוקית כזו – אמונה ובטחון בלתי מוגבלים באלוקים. לכן, כל יהודי קיבל קיצבה זהה, מבלי לבחון את הצרכים התזונתיים שלו/שלה.

חכמינו מסבירים, שמלבד הריווח הנקי של "ארוחת צהריים חינם" במשך ארבעים שנה רצופות, סיפק המן ליהודים הזדמנות יום-יומית לבחון את האמונה שלהם. נאסר עליהם להניח את מה שנשאר מהמן במקפיא, עבור היום שלמחרת. מדי ערב, מצאו היהודים את עצמם בוהים אל מקרר ומזווה ריקים; מחוץ לחלון נשקפו שדות צחיחים וחול אינסופי. מקור התקווה היחידי שלהם היה האמונה באלוקים הטוב, הבטחון ששוב ישלח להם ה' מזון מן השמים.

במשך ארבעים שנה, רשימת הקניות של היהודים הורכבה מ... אמונה באלוקים. תכנית החסכון שלהם היתה... אמונה באלוקים. תכנית הביטוח שלהם היתה... אמונה באלוקים.

במשך ארבעים שנה, יכולות האמונה שלהם צוחצחה שוב ושוב מדי יום. האמונה תמיד שוכנת בתוך הנשמה האלוקית – אבל "חוויית המן" גרמה לאמונה להתגלות ולהאיר. אמונה זו עברה על ידם לדורות הבאים, כשהיא מספקת להם – לנו – את היכולת להאמין באלוקים, בין אם המזווה (או תכנית הבנק) מלאים או ריקים.