בשנת 1796 יצא לאור ספר חדש. המחבר היה רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד. בענוותנותו הוא כינה את הספר בשם "ליקוטי אמרים", כאילו היה הוא רק מלקט דברים שכבר הופיעו בעבר; אך רבים קראו לו בשם 'תניא', על שם המילה הראשונה בה נפתח הספר. בפעם הראשונה הופץ הספר בחמישה עשר אלף עותקים; שנה לאחר-מכן הופיעו חמשת אלפים עותקים נוספים, ובשנה השלישית עשרים אלף עותקים נוספים. מאז ועד היום הופיעו עשרות אלפי עותקים ופופולריות הספר רק הולכת וגודלת.

מה היה מיוחד כל-כך בספר זה? מי היה קהל היעד של הספר ומה הייתה מטרתו? לשם כך אנו יכולים לגשת ישירות אל הדף השער, שם הרבי עצמו מציין את כוונתו בכתיבת הספר.

"מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד, בדרך ארוכה וקצרה בעזרת ה' יתברך."

הבה ניגש אל הפסוק המצוטט בדף השער. בפרשת ניצבים, בסוף ספר דברים, משה רבנו נושא בפני עם ישראל את נאומו האחרון בטרם פטירתו. בנאום זה הוא קובע כי "קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו." משה לא מציין מהו אותו 'דבר', אך מהקשר הדברים מובן כי האהבה היא זו שקרובה מאוד ללבבנו, ואילו קיום מעשי המצוות קרובים לפינו ולמעשינו. משה מבטיח כי אלוקים קרוב – ונגיש לכל אדם ממוצע. במילים אחרות, קיום התורה והמצוות הן לא רק אילוצים ותחפושת לחיה האמיתית המסתתרת בלב ליבו של האדם. להיפך: אם אהבת ה' שוררת בתוך ליבנו, המצוות הן הזדמנות נהדרת להתחבר אליו.

לרוב האנשים יש אהבה טבעית לכסף, תשומת לב ולדברים הטובים בחיים. אך עבור רובנו, אהבת ה' לא באה באופן טבעי. לחץ, אכזבה ואפתיה הם מכשולים גבוהים למדי שמונעם מאיתנו לחיות חיים מלאי השראה. רבי שניאור זלמן מליאדי רואה בדבריו של משה רבינו הבטחה: זה כן אפשרי ליצור מערכת יחסים זוהרת עם בורא העולם. הוא כל-כך בטוח בכך, עד שהוא מקדיש 53 פרקים להסביר כיצד ניתן ליישם את הבטחתו של משה.

ובספרו, הוא מוכיח כיצד כל אחד מאיתנו נולד עם אהבה עצמית לבורא העולם, אהבה שלעולם לא תכבה. רבי שניאור זלמן קורא לכך "אהבה מסותרת." לצערנו, לפעמים אהבה זו שוקעת עמוק כל-כך בתהומות ההכרה שלנו עד שאיננו חשים בה. אך לכולנו יש את היכולת להעמיק אל תוך נשמותינו ולמצוא אותה.

לפעמים האהבה המסותרת תחוש מאויימת ותתחיל לפעול בצורה מיידית. הנה סיפור אמיתי על מקרה כזה:

בשנות העשרים חי בחברון נער צעיר שהתרחק מחבריו ונהג לבלות זמן רב במשחקים עם חבריו המוסלמים. בשנת 1929, קבוצת פורעים התפרצה לישיבה בחברון ורצחה למעלה מחמישים יהודים בדם קר. הנער היהודי שהה באותם רגעים בבית חבריו המוסלמים ושיחק בקלפים, כשלפתע כנופיית הפורעים התדפקה על דלתות הבית.

"האם יש כאן יהודים?" הם שאלו. חבריו מיהרו להחביא אותו וקראו – "לא".

הפורעים הסתלקו, אך משהו בתוך ליבו של הנער לא נתן לו מנוחה. לתדהמת חבריו הוא פתח את הדלת בתנופה וקרא לעברם "הם שיקרו! אני יהודי!" תוך שניות הוא נורה ונהרג. האהבה שלו לאלוקים לא יכלה להתכחש לעצמה, והיא התפרצה בכל עוצמתה.

כאשר הזהות שלנו לא עומדת בסכנה, היא יושבת בשקט, מחכה שאנו נעיר אותה. רבי שניאור זלמן פיתח אסטרטגיה מדהימה כיצד לעשות זאת, והוא מכנה זאת בשם "דרך ארוכה וקצרה". היא ארוכה כי היא לוקחת זמן, אך היא קצרה כי היא מאוד אפקטיבית.

ספר התניא מחנך אותנו שלא לקיים מצוות מתוך הרגל התחייבות חברתית, אלא מתוך מקום של מערכת יחסים עמוקה עם בורא העולם. שיטה זו של הרבי שינתה את חייהם של מיליונים שלמדו ספר מיוחד זה.

אם תרצו גם אתם ללמוד את השיטה, הצטרפו לשיעור בספר התניא.

ללימוד "שיעורים בספר התניא", לחצו כאן.