"ואישה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר, עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה'; והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים. ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי, מה יש לכי [לך] בבית; ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן.

ויאמר לכי שאלי לך כלים מן החוץ, מאת כל שכנכי [שכניך] – כלי ריקים אל תמעיטי. ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך ויצקת על כל הכלים האלה והמלא תסיעי". (מלכים ד, א–ד, מתוך ההפטרה לפרשת וירא).

אני רוצה לצייר תמונה. אין לי רעיונות ספציפיים כלשהם, אך אני רוצה לצייר. אני רוצה לכתוב סיפור. אינני יודע איך לכתוב, אך אני מרגיש שאני מוכרח. אז אני עומד מול כן הציור שלי, בד הציור, צבעי השמן והמכחולים מוכנים. או שאני יושב מול המחשב שלי ובוהה במסך.

היה היה פעם.... אני מקליד כמה מלים. ופתאום – נחל, ולאחר מכן – נהר. שטף מלים בוקע ממקום כלשהו עמוק בתוכי. השראה.

אני פותח את הרוכסן של תיק הקטיפה שבו נמצאים התפילין שלי, מסיר את קופסת העור השחורה וכוכך אותה סביב זרועי. אני מכניס ידי לתוך כיסי, מוציא מטבע ומשלשל אותה לסדק קופת הצדקה. תנועותיי איטיות. עשיתי זאת אלפי פעמים, ואעשה זאת עוד אלפי פעמים. פעולותיי עושות רושם אוטומטי ומאולץ. אני עושה את הדברים האלה כי אלוקים ציווה עליי לעשות כך, כי אני מכיר בכך שזהו ייעודי ותכליתי בחיים. אבל ההרגשה היא של חוויה ריקה ממשמעות.

אני לא רובוט. אני מרגיש דברים, לעתים בעומק. אני מרגיש עלבון, כעס, אהבה והתעלות. אבל אינני מרגיש חשק להניח תפילין.

בפרק האחרון של מלכים ב' אנו קוראים על "נס כד השמן" שעשה הנביא אלישע. אלמנה ביקשה מאלישע לעזור לה, היא בכתה על כך שנושיה רוצים לקחת את שני ילדיה לעבדים, וכי כל רכושה הוא כד שמן אחד ויחיד. הנביא אומר לה להשאיל כלים ריקים ככל שתוכל ולהמשיך למלא אותם בשמן מן הכד שלה. בדרך נס ממשיך השמן לזרום כל עוד ישנם כלים עבורו.

תורת החסידות מבארת את המשמעות העמוקה של מצוקת האלמנה ושל עצתו של אלישע

אישה, אשת אחד הנביאים, קראה לאלישע – נשמת האש1 קוראת לאלוקים.

בעלי, משרתך, מת... – האופן שבו אני משרתת אותך הוא חסר חיים, נעדר השראה. אני כמהה למלא את מעשיי בטעם ובמשמעות...

... ובא הנושה לקחת את שני בניי כעבדים."... אך יצריי החייתיים שולטים ברגשותיי. הם רוצים שאוהב את ההווה ואעריץ את החולף. הם מטשטשים את יכולתי לראות את האמת הנצחית שלך, השוררת בכל.

ויאמר אליה אלישע, "מה יש לך בבית?" – משיב אלוקים, "מה נשאר לך מנשמתך, השייך לך בלבד?"

ענתה האישה: " אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן". – "כלום, מלבד תמציתה הבתולית של נשמתי, 'אסוך השמן הקטן' בתוך-תוכה, שלנצח נשאר בלתי מוכתם בעניינים הבנאליים של החיים".

אמר [אלישע]: "שאלי לך כלים מן החוץ, מאת כל שכנכי [שכניך] – כלים ריקים אל תמעיטי". – פעלי. המשיכי לעשות מעשים חיוביים ואלוקיים, מעשים אלוקיים חיוביים רבים, אפילו אם הם נראים לך כשאולים וריקים. זכרי, מעשים הם כלים המוכנים לקבל אל תוכם תוכן והגשמה.

... ויצקת על כל הכלים האלה... – ככל שתשיגי יותר כלים, כך יזרום ה"שמן" שלך ממקורו וימלא את פעולותייך במשמעות. בלי כלי המעשה, אין שום דבר היכול להצית את שמן ההשראה. בסופו של דבר, אם תתמידי לעשות את מה שאת יודעת שהוא צודק ונכון, אזי מהותך השמימית תמלא את כל "כלייך הריקים".