במאמר לפניכם תוכלו למצוא רמזים, גימטריאות ופירושים מרתקים לפרשת וירא.

שלושה מלאכים מסתתרים בפסוק

את פרשת השבוע אנו פותחים בסיפורו של אברהם אבינו שזוכה לביקור מיוחד של אורחים.

הפסוק1 משתמש במילים "והנה שלשה אנשים נצבים עליו". מתברר שבכך הפסוק רומז לנו מי היו אותם אורחים מיוחדים. הערך המספרי של המלים והנה שלשה (701) הם בגימטריא אלו מיכאל גבריאל ורפאל2 . לכל אחד מהמלאכים הייתה שליחות מיוחדת: מיכאל נשלח לבשר לאברהם ולשרה שיוולד להם בן; רפאל נשלח לרפא את אברהם אחרי ברית המילה; וגבריאל נתמנה כדי להחריב את סדום ועמורה3 .

שלושים צדיקים כמו אברהם אבינו

באמצע הפרשה (יח, יח) מופיעים דברי ברכה שאמר הקב"ה על אברהם אבינו: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ".

הלשון "היו יהיה" היא בלתי שיגרתית, ונאמרו בה רמזים מעניינים.

בעל הטורים כותב, ששלושת המלים – "היו יהיה לגוי" – הם בגימטריא מאה, וכאן נרמז לנו מתי באמת יהיה אברהם "גדול ועצום": כאשר יהיה בן מאה, אז יוולד לו יצחק בנו.

הוא מוסיף ומביא בענין זה את הפסוק בתהלים4 "הנה כי כן יבורך גבר": המלים "כי כן" הם גם כן בגימטריא מאה, ושוב יש לנו רמז שכאשר יגיע לאברהם לגיל של "כי כן" (100) – אז הוא "יבורך" ב"גבר": יצחק.

[אפשר אולי להוסיף שיש כאן רמז גם לגילה של שרה בעת לידת יצחק – "הנה כי" בגימטריא 90].

במדרש5 דרשו על פסוק זה שהקב"ה בישר לאברהם "שאין העולם חסר משלושים צדיקים כאברהם"! ובמקום אחר הגירסא היא6 : "אין העולם יכול לעמוד בפחות משלושים צדיקים כאברהם אבינו". כלומר: בכל דור יש לפחות 30 צדיקים בדרגת אברהם.

לומדים זאת מהלשון "ואברהם היו יהיה" – המלה "יהיה" שווה שלושים; ויש הדורשים זאת7 ממה שכתוב "ואברהם היו יהיה לגוי גדול" – האות ל' שבאה לאחר המלים "ואברהם היו יהיה" נראית כמיותרת, והיא באה ללמד על ל' (=30) צדיקים ברמתו של אברהם.

ומעניין שגם בפסוק הבא יש רמז ל-30 הצדיקים: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" – המלה "כי" שבהתחלת הפסוק היא בגימטריא 30.

רבי לוי יצחק שניאורסון מוסיף8 , שיש כאן רמז גם ל-30 הדורות שעתידים להיות מאברהם אבינו ועד לימי צדקיהו, המלך האחרון מבית דוד שבזמנו גלו ישראל מארצם (בפעם הראשונה, ומאז לא כולם חזרו אלא רק חלק בלבד). הפסוק מתחיל ב"כי" – 30 דורות, וממשיך לדבר על "לעשות צדקה": "צדקה" רומז על "צדקיהו", ש-30 דורות יחלפו מאברהם ועד אליו.

זהו גם הרמז בפסוק שבספר ישעיהו9 : "כי אברהם לא ידענו" – בדור ה-30 ("כי") הרגשנו כאילו אברהם מתנכר אלינו ולא מכיר אותנו; הוא איפשר והסכים לקיומה של הגלות – וה' יעזור שהיא תסתיים במהרה בימינו.

תגידו שלום למעכה

הפרשה מסתיימת בפירוט רשימת אחייני אברהם, משפחתו של נחור אחיו. רש"י מסביר, כי התורה מפרטת את בני משפחה זו, בשל הפנינה היקרה – רבקה, אשת יצחק לעתיד, היתה נכדתו של נחור (בתו של בתואל בנו), ו'על הדרך' אנו מתוודעים לשמותיהם של כל בני המשפחה.

בתחילה באים שמונה בנים שילדה לנחור אשתו מלכה, ולאחר מכן באים הילדים שנולדו לו מפילגשו (=שפחתו): "ופילגשו ושמה ראומה, ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה".

כפי המנהג, סיום הפרשה זוכה ליחס מיוחד; ואף כאן, על השם האחרון שבו מסתיימת הפרשה – "מעכה" – מדברים יותר מאשר השמות שלפניו, וכפי שנראה.

השאלה הראשונה הנשאלת היא – "מעכה" זה בן, או שזו בת? יש בכך חילוקי דיעות: הפרשן רבי עובדיה ספורנו כותב במפורש שמדובר בבת, ואכן בתנ"ך אנו מוצאים (בדורות מאוחרים יותר) כמה נשים שנקראו בשם "מעכה".

אולם מפרשים אחרים סבורים ש"מעכה" הוא בן. והרבי מליובאוויטש כותב10 כי יש עדיפות לפירוש זה, בהיותו מתאים להשוואה שעורכים חז"ל בין 12 הבנים של נחור לבין 12 השבטים בניו של יעקב אבינו. מהשוואה זו עולה כי כל ה-12 הם בנים, ואכן, אם כי השם "מעכה" נפוץ יותר (בתנ"ך) בקרב נשים, הוא מופיע לעתים גם ביחס לגברים, ומסתבר שזה אחד מהשמות שמתאימים לשני המינים.

אך למה זכה "מעכה" להיות זה שבו נחתמת הפרשה?

וב"ספר הגור" (ספר קדום שהופיע לפני קרוב ל-500 שנה) כותב ש"מעכה" הוא נוטריקון של המלים מ'תנת ע'ניים כ'ופה ה'אף – כלומר: נתינה לצדקה מביאה לכך שיתבטל "חרון אף" ויהיה אך טוב (מבוסס על דברי הכתוב בספר משלי11 : "מתן בסתר יכפה אף").

בשם גדולי החסידות מובא רמז נוסף12 , המתייחס לא רק למלה "מעכה" לבד אלא גם למלה "ואת" שלפניה. "ואת מעכה" – ראשי תיבות: ו'ידוי א'חר ת'שובה מ'געת ע'ד כ'סא ה'כבוד. הכוונה היא לכך שגדול כוחה של התשובה, ובמיוחד כאשר מצרפים לתשובה שבלב גם וידוי בפה ("תחנון") – וכך באמת אמרו חז"ל13 : "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד".

בספר "מנחה בלולה" (שהופיע בתקופת ספר הגור) מוצאים אנו רמז נאה שמתאים לכך שפרשה זו נקראת גם בראש השנה: "מעכה" הוא נוטריקון של המלים "מלך על כל הארץ" – מלים שחוזרות על עצמן הרבה בתפילות ובברכות של ראש השנה, כחלק מקבלת מלכותו של הקב"ה.

מסתבר, איפוא, שהשם "מעכה" צופן בתוכו רעיונות גדולים, ואין פלא שהוא נבחר לסיים את הפרשה כולה.

אברהם אברהם, יעקב יעקב, אבל איפה יצחק יצחק?

השם "אברהם" חוזר על עצמו המון בפרשת השבוע, ופעם אחת אף נאמר פעמיים ברציפות: "אברהם אברהם". היה זה כאשר עמד אברהם לשחוט את בנו יצחק, ואז קרא לו המלאך: "אברהם אברהם"! והורה לו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה".

רש"י מסביר את הכפילות: "לשון חיבה הוא שכופל את שמו". כפילות זו מוצאים אנו גם בנכדו של אברהם – יעקב אבינו, שהקב"ה קורא אליו ואומר: "יעקב יעקב"14 ! וגם שם מסביר רש"י: "לשון חיבה".

מה קורה עם יצחק? לא מצאנו – בכל התנ"ך - את שמו של יצחק כתוב פעמיים ברציפות. אפשר לראות זאת כתופעה אקראית, אולם לפי תורת הסוד יש בכך משמעות עמוקה.

התשובה טמונה בכך שגם בשמותיו של בורא העולם אנו מוצאים הבחנה דומה. השם "א-ל" בא לעתים כפול (כמו בתהלים15 : "א-לי א-לי למה עזבתני"), אף השם "ה-ו-י-ה" כך (כמו בפסוק המפורסם16 : "ויעבור ה' על פניו ויקרא, ה-ו-י-ה ה-ו-י-ה"); שונה מהם הוא השם "אלקים" שלעולם לא נמצא אותו בא פעמיים ברציפות.

ההסבר הוא כך17 :

מדתו של אברהם היא מדת החסד והאהבה. גם השם "א-ל" מזוהה עם הנהגה של חסד [אף בנו הראשון – והאהוב – של אברהם נקרא "ישמעאל", שבולט בסיומו השם "א-ל"].

מדתו של יעקב היא מדת הרחמים והשם האלוקי השייך לרחמים הוא שם "ה-ו-י-ה".

גם בחסד וגם ברחמים, אין בעיה אם הם באים ב'מנה כפולה', ולכן יש לנו "אברהם אברהם", "יעקב יעקב", "א-לי א-לי", ו"ה-ו-י-ה" "ה-ו-י-ה".

שונה מהם הוא יצחק שמדתו מדת הדין והיראה. מדובר במדה קדושה וחיובית שיש בה צורך רב, ואף על פי כן – יש צורך להיזהר שלא להגזים בה, כי זה עלול להיות קשה מנשוא. לכן יצחק, וכך גם שם 'אלקים' שמתחבר עם מדת הגבורה, מדת הדין – באים במינון מתאים ולא נמצא אותם כפולים.

אתה אתה, או אני אני

וברוח האמור לעיל, נסיים בפירוש יפה שמובא בשם המגיד ממעזריטש (תלמידו וממשיך דרכו של הבעל-שם-טוב) בספר "אור תורה".

הפרשה מספרת, כי תוך כדי הליכתם של אברהם ויצחק אל הר המוריה, פונה יצחק אל אברהם ושואל אותו: "הנה האש והעצים – ואיה השה לעולה"? אך כהקדמה לשאלה זו בא פסוק האומר כך:

"ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר 'אבי'! ויאמר 'הנני בני'!"

על פניו נראה פסוק זה כהקדמה בלבד, התחלה שיגרתית של שיחה בין שני אנשים. אך המגיד מגלה את העומק שבמלים 'סתמיות' אלו, וכך הוא מפרש:

יצחק הרגיש בחושיו החדים מה היא כוונתו של אברהם, ולכן הוא פונה בתמיהה אל אביו ואומר "אבי"?! כאומר: האומנם אתה?! הרי אתה, אברהם, מצטיין במדת החסד והאהבה – ואיך יתכן שאתה לוקח אותי לעשות מעשה כה נורא?!

על כך משיב לו אברהם – "הנני בני"! אכן אתה צודק, זה לא מתאים למדת החסד שלי. אבל עכשיו "הנני בני" – אני מאמץ את מדת הדין והגבורה שלך, בני יצחק; אני משתמש בדרך שלך!...

זו השלימות הגדולה של אברהם אבינו, שלמרות אופיו הכללי שהיה מלא בחסד ואהבה אין סופית, הרי כאשר הקב"ה צוה אותו במעשה שכל כולו 'גבורה' ו'דין' – הוא עושה זאת בשמחה, גם אם לשם כך הוא צריך להשתמש בדרך שונה ואף הפוכה מדרכו הרגילה והאופיינית. ולכן דוקא לאחר העקידה אמר לו הקב"ה: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" – לא רק אוהב (מדת החסד), אלא גם ירא (מדת הדין). בשביל הקב"ה עושים הכל.