סדום ועמורה. הערים שהפכו להיות סמל לעיר של חטאים. ערים מושחתות עליהן נגזר חורבן עד היסוד, עונש עליו מסופר בפרשתנו – פרשת וירא.

התורה שבכתב כדרכה מקצרת בתיאור חטאם של אנשי המקום. היא מציינת כי "אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד" (בראשית, יג, יג) ו"חטאתם כי כבדה מאוד" (בראשית יח, כ). אך בתלמוד ובמדרשים אנו קוראים על סיפורים מסמרי שיער שאירעו בסדום, סיפורים המסמלים חיים של חטאים ושחיתות – הן בין אדם לחברו והן בין אדם לבוראו.

הנה מעט מסיפורים אלה.

לאורחים...

תושבי סדום ועמורה נהנו מאיכות חיים. התורה עצמה1 מעידה כי הייתה זו ארץ רוויית נחלים וכי האדמה הייתה משובחת והפיקה יבול טוב. עם זאת, הם לא הסכימו לחלוק מהטוב שבירך אותם האלוקים עם זרים. לשם כך הם חוקקו סידרת חוקים שמטרתם הייתה למנוע מהאורחים להגיע לסדום.

הכניסה לעיר סדום עברה דרך נחל. בנו אנשי סדום גשר מעל הנחל וקבעו כי מי שישתמש בגשר ישלם ארבעה זוזים כדמי כניסה. אך מי שיבחר לעבור דרך הנחל כדי להתחמק מתשלום, ישלם כפליים: שמונה זוזים.

פעם אחת הזדמן לסדום אדם שלא ידע על כך. בכניסה לסדום עצרו אותו הפקידים:

"שלם ארבעה זוזים על השימוש בגשר!"

- "לא השתמשתי בגשר" מיהר הלה להסביר, "עברתי בנחל."

- "בנחל עברת? אם כן שלם לנו שמונה זוזים!"

האורח סירב לשלם את המחיר המופרז, והפקידים בתגובה היכו בו ופצעו אותו. הוא מיהר לבית המשפט המקומי כדי לתבוע אותם לדין. השופט קימט את מצחו והוציא פסק דין 'צדק': "עליך לשלם שמונה זוזים, ובנוסף יש לך לתת כסף לפקידים כשכר על הדם שהוציאו ממך, שכן ידוע שתרומת דם יפה היא לבריאות2..."

התלמוד לא מביא את סוף סיפורו של אותו אורח מסכן, אך סביר להניח כי הוא נמלט מהמקום כל עוד נפשו בו; וטוב עשה, שכן הוא ניצל מחוויה גרועה בהרבה.

בבתי המלון של סדום היו מיטות בגודל אחיד. כאשר האורח היה מבקש לישון, היו אנשי סדום מציעים לפניו את המיטה ובודקים: אם הוא היה קצר מהמיטה הם היו מושכים אותו מכאן ומכאן, ואם הוא היה גבוה יותר, הם היו חותכים את רגליו3. היה זה שוויון נוסח סדום.

ביש מזל אחר היה עני שנקלע לסדום והחל לחזר על הפתחים. למרבה הפלא, הדלתות נפתחו לפניו והוא קיבל בכל בית נדבה הגונה, אך כשהוא ביקש לרכוש אוכל בכסף שקיבל –נתקל בסירוב מוחלט. העני המסכן מת מרעב וכל אנשי סדום התקבצו ובאו כדי לקחת בחזרה את כספם. התברר שהיה זה תיכנון אכזרי מראש, וכל תושב כתב את שמו על המטבע כדי שיוכל לקבל אותו בחזרה לאחר מכן.

ולמקומיים

גם המקומיים לא זכו ליחס טוב בהרבה. המדרש מביא שני סיפורים המתארים שתי נשים אמיצות שהעזו לעזור לעניים, ובשל כך נגזר עליהם גזר דין מוות.

"מעשה בשתי נערות שירדו לשתות ולמלאות מים. אמרה אחת לחברתה: למה פניך חולניות? השיבה לה: כלו המזונות בביתי ואני נוטה למות. מה עשתה חברתה? מלאה את כדה בקמח והחליפו ביניהם את הכדים, כל אחת נטלה את כד חברתה. כיון שאנשי סדום גילו זאת הוציאו אותה ושרפוה4."

והסיפור השני5:

"הכריזו בסדום: כל מי שיתן לחם לעני ואביון יישרף באש.

"פלוטית, בתו של לוט, הייתה נשואה לאחד מגדולי סדום. ראתה עני אחד מדוקר (רעב) ברחוב העיר ועגמה עליה נפשה. מה היתה עושה? בכל יום כשהיתה יוצאת לשאוב מים היתה מוציאה בכדה אוכל ונותנת לו. אנשי סדום התפלאו מהיכן חי עני זה, וכשבדקו ומצאו זאת הוציאוה לישרף. לפני שמתה התפללה לפני בורא העולם: ריבונו של עולם! עשה משפטי ודיני! ועלתה צעקתה לפני כיסא הכבוד. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: ארדה נא ואראה אם כצעקתה – כצעקת הנערה הזו – עשו אנשי סדום..."

הלקח עבורנו

רבים מהחטאים שביצעו אנשי סדום נבעו מתכונה שלילית אחת: האנוכיות. הם ביקשו לדאוג לעצמם בלבד, כשהם מתעלמים מצרכי האורחים, חסרי היכולת ואפילו משכניהם וידידיהם בעת צרה.

במסכת אבות6 נאמר:

"האומר שלי – שלי, ושלך – שלך, זו מידה בינונית; ויש אומרים זו מידת סדום." שכן אמירה כזו, למרות שהיא צודקת מעיקרה, יכולה להוביל אדם לתהומות של חוסר מוסריות ואי אכפתיות מהאחר.