הפטרת וירא כוללת שני סיפורי-מופת שחולל אלישע הנביא, תלמידו של אליהו הנביא (מספר מלכים ב פרק ד).

הראשון הוא סיפורה של האלמנה מנשי בני הנביאים. האלמנה הייתה חייבת כסף, והנושהּ בא לקחת את הילדים לעבדים תמורת חובותיה. כשהיא באה לבקש את ברכתו של אלישע, שאל אותה הנביא: "מה יש לך בבית?" האישה השיבה שאין לה דבר מלבד כד שמן. אלישע ציווה עליה למלא את הבית בכלים ריקים, וליצוק את השמן בכלים. ואז קרה נס: השמן לא הפסיק לנבוע ומילא את כל הכלים הריקים.

הסיפור השני מספר על אישה עקרה שהתגוררה בשונם שזכתה לברכתו של אלישע ונפקדה בבן. הפטרה זו נבחרה בשל הסיפור השני שמזכיר את המסופר בפרשתנו על פקידתה של שרה.

יהודי עשוי שכבות-שכבות, כמו גלדי בצל. ככל שמעמיקים יותר, כך רואים את הטוב והמיוחדות שבו. החלק הפנימי ביותר מתגלה בהזדמנויות מיוחדות: ביום כיפור, בימי מלחמה בהן העם מתאחד ובהזדמנויות בודדות נוספות.

בהפטרה שלנו, כך לפי קריאתו הייחודית של אדמו"ר הזקן, מושאת לנו עצה מעניינת. רבי שניאור זלמן מסביר כי דמויות ההפטרה הן למעשה המרכיבים השונים הנמצאים בתוך כל יהודי. הנה פרשנותו המרתקת לדו-שיח התנכ"י זה.

וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים

ה'אישה' היא הנשמה, שכן הנשמה מכֻנָה "אישה יראת השם". הנשמה היא מ'בני הנביאים', מאחר ולכל נשמה יש חיבור לעולם הנבואה. קודם ירידתה לגוף שהתה הנשמה בגן העדן, ושם, כאשר היא טהורה ונקיה, היא מחוברת לקדושה ברמה של נביא.

אבל דברים השתנו והנשמה ירדה מגן העדן אל הגוף הפיזי, ולכן היא

צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר

השם אלישע מורכב משתי מילים: "א-לי" (אלוקיי) ו"שע" – מלשון הקשבה (כמו "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו"), או במילים אחרות: א-לי שלי, שע והושע לי, ה' שמעה בקולי. ובכן, הנשמה שהושלכה אל עולמנו, או אם נרצה נשלחה לעולמנו, צועקת ליוצרה. זו צעקה של כאב ומצוקה:

עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת!

ה'אש' הקדושה שבערה בי, אומרת הנשמה, זו שהלהיבה אותי לעבדך באמת – מתה. חדלה מלהתקיים.

וְאַתָּה יָדַעְתָּ, כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה'

והרי פעם, כשהייתי בגן-עדן, לפני שירדתי בתוך הגוף – הייתה בי יראת שמים גדולה, הייתי מושלמת... ועכשיו, כשאני נשמה בגוף –

וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים.

היצר הרע, המבקש להשכיח ממני את הקשר לה' (נושה מלשון נשיון ושכחה), רוצה לקחת את "שני ילדי" – את האהבה והיראה שהיו לי אליך. לא רק שהוא רוצה לאבד אותם ולא לאפשר לי ליצור רגש חם לתורה ולמצוות, הוא אף מבקש לקחת אותם לעבדים, שישרתו אותו, להטמיע אותם בענייני חולין. את רגשות האהבה והפחד שלי הוא מבקש לקשור לתענוגות העולם הזה...

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע: מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ

"אכן" משיב הבורא לנשמה, "מה אעשה לך" – שקעת עמוק בתוך הרע של העולם, בתוך התאוותנות והאגואיסטיות.

הַגִּידִי לִי, מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת?

אמרי לי נשמה, האם יש בך איזה כוח נפשי שעדיין נשאר קדוש, שלא נטמא בזוהמת העולם? כוח טהור כזה שהיצר הרע טרם השיג שליטה עליו?

וַתֹּאמֶר: אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת

"ברמת העיקרון" – משיבה הנשמה – "אין לי שום כוח שלא נלקח על ידי היצר הרע. כולי אינטרסים ונגיעות אישיות. כלום לא נותר בי בטהרתו.

כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן!

רגע, רגע... יש משהו. לא כל-כך זמין ושמיש, אבל כוח: כוח האמונה הטהורה, הפנימית. הנקודה היהודית השוכנת עמוק בתוך הלב (ומכונה בספרות הקבלה: שֶׁמֶן שבנשמה). רק היא נשארה לפליטה. אבל בדרך כלל היא מכוסה ולא באה לידי ביטוי, רק מפעם לפעם, כשהגוי מאיים, כשהשופר תוקע במוצאי היום הקדוש... אבל ככה ב'רגילה'... הנקודה הזו מוסתרת ושמורה היטב.

וַיֹּאמֶר, לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ... כֵּלִים רֵקִים, אַל תַּמְעִיטִי... וְיָצַקְתְּ, עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה... לְכִי מִכְרִי אֶת-הַשֶּׁמֶן... וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִּחְיִי בַּנּוֹתָר

ובכן, נשמה יקרה, הגיע הזמן להשתמש בכוח האמונה הטהורה. אין ברירה. נכון שרגשית את מנותקת, לא מרגישה 'מחוברת' והלב שלך אומר אחרת. אבל זה הפתרון היחיד שלך: לקיים כמה שיותר מצוות מעשיות. את עלולה לחשוב שאלו הם "כלים ריקים", אקט מכני בלבד, ובכל זאת – אל תמעיטי.

אל תוך הכלים צקי שמן. את המצוות תקיימי במסירות נפש, בכוחו של הניצוץ שלעולם לא כבה. ואז גם הרגש יבוא בעקבותיהם. האהבה והיראה בואו יבואו, והם עוד יעניקו לך חיים חדשים.

כי הכוח הזה, של השמן הפנימי, למרות היותו מוחבא רוב הזמן אי שם בעמקי הנפש, הוא גדול וחזק מאתנו. יהודי הוא יהודי הוא יהודי הוא יהודי. וכמו שה"יהודי" הזה מתגלה לנו לפתע בעת צרה, הוא יכול 'להחיות' אותנו גם בזמן שגרה.

(ע"פ בעל התניא, "מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים" קלו-קלח)