אילו כתבי ספורט היו עוקבים אחר חייו של אברהם אבינו, הם היו מכנים אותו ללא ספק "אלוף ההקרבה העצמית".

כבחור צעיר הוא בילה 10 שנים בצינוק בגלל אמונתו באלוקים. מאוחר יותר הוא נזרק אל כבשן אש בסגנון האינקוויזיציה בגלל סירובו בפומבי להשתחוות למלך עובד האלילים.

לאחר מכן הוא הקדיש את חייו לסיוע לאחרים. למרות שהיה עשיר מספיק כדי לגור בנווה מדבר יוקרתי, הוא בחר לגור באוהל פשוט במדבר ולספק לעוברים ושבים מזון, צל והדרכה רוחנית.

אך לפני עקידת יצחק לא ניתן היה למדוד כראוי את נאמנותו של אברהם. אנו מוצאים שבורא העולם למעשה התחנן לאברהם "אנא, עבור את הניסיון הזה – אחרת כל מה שעשית עד עכשיו ירד לטמיון".

לפעמים הקרבה עצמית אינה כל כך בלתי-אנוכית כפי שנהוג לחשוב. אפילו אנשים המקריבים את חייהם יכולים לעשות זאת בהגיון, ממש כמו החלטה עסקית. מוות כסלבריטי יכול להיראות טוב יותר מחיים אלמוניים. הרווח מכריע את ההפסד.

אך אצל אברהם אבינו, עקידת יצחק היתה השקעה נוראית. הוא שם את כל הביצים בסל של יצחק. שליחותו של אברהם היתה להפיץ חסד בעולם, ויצחק היה היחידי שהיה מסוגל להפיץ חסד לדור הבא. אברהם חלם להיות אב לאומה קדושה, ויצחק היה האחד והיחיד שיכל להמשיך את המסורת.

היה זה הפסד אחד גדול. אם יצחק ימות, הכל ילך לאיבוד. ובכל זאת, אברהם היה מוכן לוותר על הכל, אם זה מה שה' רוצה ממנו.

המאזן של החיים יכול להוליך שולל. מחלות, טרגדיות, אבדן חיים וכשרונות מבוזבזים – ואנו תוהים: אם ה' הוא מאחורי כל זה, מדוע כל ה"הפסדים" האלה?

בעקידת יצחק לימד אותנו אברהם לצעוד קדימה באמונה כשאנו מתמקדים במטרות ובחזון שלנו. ובסופו של דבר ההפסד מתגלה כרווח אינסופי.