לרגל יום הולדתו של רבי שלום דובער מליובאוויטש ("הרש"ב"), האדמו"ר החמישי, החל בכ"ף במרחשוון (יום חמישי) הננו מביאים בזאת את הסיפור הבא:

אוהב היה הרבי מליובאוויטש לספר סיפור שעסק בילד בן חמש ובזקן בן תשעים ותשע. הילד היה רבי שלום דובער שניאורסאהן, האדמו"ר החמישי מליובאוויטש. הזקן חי 3,600 שנה קודם לכן. שמו היה אברהם, והוא היה היהודי הראשון.

והנה הסיפור:

ביום הולדתו הרביעי או החמישי, נכנס הילד שלום דובער אל סביו, רבי מנחם מענדל מליובאוויטש. לאחר שנכנס לחדר הוא פרץ בבכי תמרורים. הוא למד ב'חיידר' את פרשת השבוע, המספרת כיצד האלוקים נגלה לאברהם. "מדוע האלוקים התגלה לאברהם, אך לא התגלה אליי"? שאל הילד המתייפח.

השיב לו הסבא: "כאשר יהודי צדיק בגיל תשעים ותשע מחליט שעליו למול את עצמו – הוא ראוי שה' יתגלה אליו".

פעמים רבות היה מספר הרבי את הסיפור ומפיק ממנו לקח לחיי היומיום, במהלך "התוועדות" (התכנסות חסידים) שנערכה לרגל יום הולדתו של רבי שלום דובער. יום ההולדת חל לעיתים תכופות בפרשת וירא, הפרשה בה אנו קוראים על ההתגלות האלוקית לאברהם.

דומני שאני יודע מדוע חיבב הרבי כל-כך את הסיפור. שאלתו של הילד ותשובתו של הסבא מבטאים שתי קצוות, מנוגדים אך משלימים; ויחדיו הם ייצגו את השקפתו של הרבי על החיים.

בצד האחד עומד הילד הקטן ובוכה: אני רוצה שאלוקים יתגלה אליי. אני רוצה לראות את האלוקים! הרצון לזכות להתגלות אלוקית הוא משאת-נפש של כל מחפש דרך ומשמעות בחייו. הגדול שבגדולים שואף כל חייו להגשמת החלום, וכאן עומד לו ילד – אכן ילד מיוחד, אך בכל זאת ילד – ובוכה כי הוא רוצה לראות את האלוקים.

ולעומת זאת עומד אברהם בגיל 99, ולו הישגים רוחניים מדהימים, המכיר בעובדה שהוא לא מושלם – עליו להשתנות, לגדול ולהשתפר.

הרבי לא ראה בשתי אבות-טיפוס אלו חזונות מנוגדים, אלא משלימים זה את זה. עליך לשאוף למקסימום, אך לזכור כי עדיין לא הגעת אליו. לומר: אני רוצה, ויכול, לעשות את הכל – אך באותו הזמן, תמיד לזכור שיש לאן להתקדם.