האזהרה שהזהרנו מלאכול בשר בחלב, והוא אמרו עוד: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שם לד, כו)
בפעם שניה, שהכוונה בו איסור האכילה.
ובגמרא חלין אמרו: "בשר בחלב לוקה על בשולו ולוקה על אכילתו".
ובגמרא מכות אמרו: "המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו - לוקה חמש מלקיות: לוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל גיד. ולוקה משום מבשל בשר בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה משום הבערה".
ושם אמרו: "אפיק הבערה ועיל עצי הקדש", ואזהרתיה מהכא: "ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג-ד).
ובגמרא חלין אמרו: "להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בשול, כי היכי דאבשול לקי אאכילה נמי לקי".
ובפרק ב' מפסחים אמרו על בשר בחלב: "להכי לא כתב ביה רחמנא אכילה בגופו, למימרא שלוקין עליו אפילו שלא דרך הנאתו". וזכור זאת.
וכאן ראוי לי להעיר על כלל גדול שעדין לא הזכרתיו והוא, שאמרו יתעלה:
"לא תבשל גדי בחלב אמו" נכפל בתורה שלש פעמים ואמרו מעתיקי השמועה, שכל לאו מהם יש בו לעניין נפרד. אמרו: "חד לאסור אכילה וחד לאסור הנאה וחד לאסור בשול".
ואפשר למקשה להקשות עלי ולומר: למה מנית איסור אכילתו ואיסור בישולו שתי מצוות ולא מנית איסור הנאתו מצווה שלישית?
ידע המקשה שאיסור הנאה אין ראוי למנותו מצווה בפני עצמה, לפי שהוא ואיסור אכילה עניין אחד כיון שהאכילה מן ממיני ההנאה. לפי שאמרו יתעלה באיזה דבר שלא יאכל אינו אלא דוגמא מדוגמות ההנאה, והכוונה שאין נהנין בו לא באכילה ולא בזולתה, והוא אמרם ע"ה: "כל מקום שנאמר: לא תאכל, לא תאכלו - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה" שנתבאר התר ההנאה בה, והוא אמרו: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי" (שם יד, כא).
ולפי הכלל הזה אין ראוי למנות איסור אכילה ואיסור הנאה שתי מצוות, ואילו מנינו אותם שתי מצוות בבשר בחלב כי אז היינו חייבים לעשות כן גם בחמץ ובערלה ובכלאי הכרם, שיהא בכל אחד מאלו ארבע המצוות, איסור הנאה מצווה בפני עצמה. וכיון שנפל באלו ולא נמנה אלא הלאו שבא באיסור אכילתם בלבד ובכלל זה איסור הנאה כפי העיקר שאמרנו - כך נפל גם בבשר בחלב.
נשארה כאן שאלה אחת בלבד והיא, שאפשר לאומר לומר: כיון שאיסור הנאה מובן מאיסור אכילה, כמו שבארו ע"ה, אם כן למה הוצרך הכתוב ללאו שלישי בבשר בחלב כדי לאסור הנאתו, כמו שביארנו?
התשובה לזה: שהוצרך לכך כיון שלא נאמר בבשר בחלב לשון "לא תאכל" שממנו תאסר האכילה וההנאה, ולפיכך הוצרך לכפול לאו אחד לאסור הנאה.
וכבר הזכרנו הטעם שבגללו לא כתב רחמנא אכילה בבשר בחלב, לפי שכל מה שנזכר בו אכילה אינו חייב עד שיהנה באכילתו; אבל אם פתח פיו ובלע אחד האיסורין או שאכלו כשהוא חם ושורף עד שיכווה גרונו ומכאיבו בשעת בליעתו וכיוצא בזה - הרי זה פטור, זולתי בבשר בחלב, שהוא חייב על אכילתו ואפילו לא נהנה בו, כמו שהזכירו, וכן כלאי הכרם, כמו שנבאר לקמן, והבין כל הכללים האלה וזכור אותם.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מחלין.
הוסיפו תגובה