הציווי שנצטווינו בסימני בהמה וחיה, ינו: שיהו מעלי גרה ופרסתן סדוקה, ואז מתר לאכלן, וזה שאנו מצווים לבדוק אותן בסמנים אלו - הוא מצוות עשה. והוא אמרו: "זאת החיה אשר תאכלו וגו'" (ויקרא יא, ב).

ולשון ספרא: "אתה תאכלו - אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה", כלומר: את שיש בה סמנים אלו - היא שמותר לאוכלה, משמע מזה, שאת שאין בה סמנים אלו - אסור לאוכלה, וזה לאו הבא מכלל עשה, שהוא עשה לפי הכלל שביארנו.

לפיכך אמרו בסמוך ללשון זה: "אין לי אלא בעשה, מנין בלא תעשה? תלמוד לומר: את הגמל" כמו שנבאר במצוות לא תעשה.

הנה נתבאר, שאמרו 'אתה תאכלו' - מצוות עשה. והכוונה במצווה זו היא מה שהזכרתי לך, והוא: שאנו נצטווינו לדרוש סמנים אלו בכל בהמה וחיה, ואז יהא מתר לאוכלה, ודין זה - הוא המצווה.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת בכורות ובמסכת חולין.