שאלה

למה אנו שוברים את המצה בשביל האפיקומן? אי אפשר לאכול אפיקומן ממצה שלמה?

תשובה

בליל הסדר, לאחר אכילת ה"כרפס" טבול במי מלח, מגיע שלב ה"יַחַץ": אנו שוברים לחלקים את המצה האמצעית מבין שלוש המצות שמונחות על השולחן ב'קערת ליל הסדר'.

את החלק הגדול יותר של המצה השבורה, אנו מחביאים עד לסיום הסעודה ואז אוכלים אותו בתור "אפיקומן" – זכר לקרבן פסח שהיה נאכל בשלב זה בזמן שבית המקדש היה קיים; את החלק הקטן יותר משאירים על השולחן, בין שתי המצות, ולאחר מכן מברכים עליו את ברכת המוציא וברכת המצה ואוכלים אותו (יחד עם המצה העליונה1 ) לשם מצוות אכילת מצה.

רבים חושבים ששוברים את המצה כדי לשמור חלק ממנה ל"אפיקומן" בסוף הסעודה, אבל למען האמת זה לא מדויק. הסיבה העיקרית שבגללה אנו שוברים את המצה היא דווקא בשביל החלק הקטן יותר, זה שנשאר בקערה. שכן את מצוות אכילת המצה צריך לקיים דווקא במצה לא שלמה!

לֶחֶם עָנִי

בספר דברים2 נאמר:

"לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".

המשמעות הפשוטה של הביטוי "לֶחֶם עֹנִי" בפסוק זה, שהמצות נקראות "לחם עינויים" (עוֹנִי מלשון עינוי) משום שהן מזכירות לנו את הייסורים שסבלנו בגלות הקשה במצרַיִם3. אולם חז"ל4 דורשים את הביטוי5 גם במשמעות של "לחם עָני", כלומר לחם של עניים.

אדם עני, בדרך כלל לא מרשה לעצמו לאכול כיכר לחם שלֵמה בסעודה אחת. הוא פורס לעצמו חתיכה מהלחם ומשאיר את היתר לסעודה הבאה כי הוא לא בטוח שבפעם הבאה שיהיה רעב יהיה לו מספיק כסף לקנות כיכר לחם חדשה.

מכאן למדו חכמים שאת מצוות אכילת מצה בליל הסדר יש לקיים בלחם חתוך ולא שלם6.

אך למרות שהמצה שבה מקיימים את מצוות אכילת המצה היא מצה שבורה, המצווה מהודרת יותר כשמניחים מראש בקערת הסדר שלוש מצות שלמות. משום כך מלכתחילה המצה צריכה להיות שלימה, ורק כשמגיעה העת אנו שוברים אותה7 רק אם אין מצה שלמה אפשר להניח מראש מצה שבורה בשביל המצה האמצעית8.

לחם עוֹנִי

מדוע אם כן (לפי המנהג הנפוץ) אנו מקדימים לחצות את המצה הרבה לפני כן, לפני קריאת ההגדה?

זאת, בעקבות הפירוש הנוסף שחז"ל דורשים בביטוי "לֶחֶם עֹנִי": "לחם שעוֹנִים עליו" – לחם שאומרים דברים בנוכחותו, כלומר מצווה לאכול את המצה לאחר שנקראה בנוכחותה ההגדה של פסח9.

כשמחברים את שני הפירושים יחד, יוצא שהמצה צריכה להיות חתוכה ("לֶחֶם עָנִי") כבר בשעת קריאת ההגדה ("לֶחֶם עוֹנִי"), ולכן מקדימים את חציית המצה (סימן "יחץ" בסימני הסדר) לפני קריאת ההגדה (סימן "מגיד" בסימני הסדר)10.

למה דווקא האמצעית?

על אכילת המצה בליל הסדר אנו מברכים שתי ברכות:

קודם כל, אנו מברכים את ה' על עצם קיומו של הלחם (מצה) שבידינו בברכת "המוציא לחם מן הארץ" – כמו שאנו מברכים באופן קבוע על כל אכילת לחם כל השנה; אחר כך אנו מוסיפים ברכה מיוחדת, שנאמרת רק בלילה זה, על הזכות שנתן לנו לקיים באמצעות לחם זה את מצוות אכילת מצה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה"11.

כפי שהסברנו, את אכילת המצה אנו מקיימים דווקא במצה לא שלמה, ולכן את ברכת אכילת המצה אנו מברכים על המצה החצויה. אבל את ברכת "המוציא" יש לברך גם בליל הסדר (כמו בכל השבתות והחגים) על שני כיכרות לחם שלמות – "לחם משנה" – ולאכול מאחת מהן, לכן אנו מניחים ב'קערת ליל הסדר' עוד שתי מצות שלמות: על שתיהן מברכים "המוציא" ואחת מהן בוצעים ואוכלים; ומה עושים עם השנייה? ממנה לוקחים עבור ה"כריך" של המצה עם המרור כמו שעשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים.

אם כן, אנו מסדרים את שלוש המצות בהתאם לסדר המצוות שנקיים איתן בהמשך הסדר:

המצה העליונה, הראשונה, לברך עליה (יחד עם המצה התחתונה) ברכת המוציא ואחר כך לאכול ממנה ראשונה; המצה האמצעית, הבאה בתור, לברכת "מצה" שתבוא מיד אחר כך; והמצה התחתונה, התחתונה, עבור ה"כורך" לאחר אכילת המרור12.

מצווה חשובה אחרת

לאחר שחצינו את המצה והשארנו רק חצי ממנה בקערת המצות, נותרנו עם חתיכת מצה ביד. כדי לא להוריד מקדושתו אנו נוהגים להשתמש בו עבור מצווה אחרת, חשובה לא פחות, ושומרים אותו ל"אפיקומן" – אכילת מצה בתור 'קינוח' לסעודה, זכר לקרבן פסח שהיה נאכל בסוף הסעודה, על בטן שׂבֵעה.

מאחר וה"אפיקומן" משמש זכר לקרבן פסח הרי שאכילתו מהווה מצווה חשובה, ולכן שומרים עבורו את החלק הגדול של המצה ואת החלק הקטן יותר משאירים בקערת המצות לקיים בו את מצוות אכילת מצה.

מן המצר אל המרחב

כשחושבים על זה לעומק, שני חלקי המצה האמצעית משקפים ניגודים מוחלטים:

החלק הקטן של המצה, זה שבו מקיימים את מצוות אכילת המצה בתחילת הסעודה, מבטא עניות ודלות ונאכל מתוך תחושת רעב13 ; ואילו החלק הגדול של המצה נשמר לסוף הסעודה ונאכל על בטן שׂבֵעה בתור קינוח מפנק כדרכם של בני מלכים.

הרבי מליובאוויטש מסביר ששתי אכילות המצה מכוונות כנגד שתי גאולות שונות ולכן גם צורות האכילה שלהן שונות זו מזו:

אכילת המצה בראשונה מזכירה את סיפור הגאולה הראשונה – היציאה ממצרים והפיכתנו מעַם-עבדים לבני-חורין; ואילו אכילת ה"אפיקומן" בסוף הסעודה, המעוררת את הגעגועים לבניית בית המקדש והקרבת הפסח מחדש, מכוונת כנגד הגאולה העתידה.

בראשית הסדר, בעת חציית המצה, אנו מתמקדים במציאות שכבר התרחשה מול עינינו ומספרים את סיפור היציאה ממצרים והנסים שאירעו לאבותינו ולנו. לצורך כך אנו מפרישים את החלק הגדול של המצה המכוון כנגד הגאולה העתידה ומכסים אותו, כי בשלב זה הגאולה העתידה אינה דבר מוחשי אלא חלום רחוק בלבד. רק בסוף סעודת ליל הסדר, לאחר החוויה מחדש של היציאה ממצרים, ביאת המשיח והגאולה העתידה הופכת מחלום נסתר למציאות ריאלית ואז מגיע זמן אכילת ה"אפיקומן".

הגאולה ממצרים איננה גאולה נצחית. אחריה יצאנו שוב ושוב לגלות. לכן את המצה שכנגד גאולה זו אנו אוכלים מתוך תחושת רעב ובסגנון המזכיר עניים ונזקקים; לעומת זאת הגאולה העתידה תהיה גאולה אמיתית ושלמה ונצחית שאחריה לעולם לא יתאפשר לחזור שוב למצב של גלות ולכן דווקא כנגד גאולה זו אנו אוכלים את החצי הגדול יותר של המצב ומתוך תחושת שובע.

ואולם, למרות הפער התהומי בין שני חלקי המצה, בסופו של דבר זוהי מצה אחת. ללמדנו, שדווקא מתוך הדוחק, העוני וייסורי הגלות נזכה בעזרת ה' לגאולה השלימה והנצחית, כמו שאנו קוראים בהמשך ה'סדר' בפסוקי ה'הַלֵל' הנאמרים לאחר אכילת שני חלקי המצה: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָ-הּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ" – דווקא משום שאנו קוראים לה' מתוך המצר והקושי אנו זוכים לצאת את המרחב לחופש וחירות נצחית מכל שיעבוד14.

יהי רצון שכבר נזכה לכך, במהרה בימינו!