מהם הספרים החיצוניים?

"ספרים חיצוניים" הוא שם כולל למספר רב של חיבורים שנכתבו בסגנון תנכ"י, ברובם על ידי יהודים, בארץ ישראל של שלהי תקופת בית המקדש השני. בין 'הספרים החיצוניים' ניתן למנות את "בן סירא", ארבעת ספרי ה"מקבים" ספר "יהודית", "חנוך", "טוביה", "היובלים", "חזון ברוך", "צוואות השבטים" ועוד רבים.

חלק מיצירות אלו היו מוכרות לנו מעת כתיבתם, בעוד אחרות התגלו רק ב-150 שנה האחרונות, בגנזיה הקהירית, במערות קומראן במדבר יהודה ('מגילות ים המלח') ובמצדה.

ספרים לא-קדושים

ה'תנ"ך', שהוא הקובץ הכולל את 24 כתבי הקודש של התורה היהודית, נחתם על ידי "הכנסת הגדולה" – המוסד התורני והמנהיגותי העליון של עם ישראל בראשית ימי בית המקדש השני, בו היו 120 חברים גדולי חכמי ישראל וגם אחרוני הנביאים, ביניהם: עזרא הסופר, מרדכי היהודי, חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, ועוד חכמים רבים.

עם מותם של נביאים אלו, הגיע לקיצו עידן הנבואה, וכל החיבורים שנכתבו מאז ואילך לא נכתבו ב'רוח הקודש', כלומר בהשראת נבואה אלוקית, ולכן אינם נחשבים קדושים.

אבל מה לגבי קריאה בהם בתור ספרי חכמה ומוסר והיסטוריה? האם היהדות המסורתית רואה בכך בעיה?

קריאה בספרים החיצוניים

למעשה, כבר במשנה ישנה התייחסות מפורשת לקריאה בספרים החיצוניים: רבי עקיבא מונה את "הַקּוֹרֵא בַסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים" בין "אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא"1. מכאן, לכאורה, שספרים אלו אינם רק בלתי קדושים, אלא אפילו אסורים לקריאה; מצד שני, פסוקים שונים מספר 'בן סירא' מצוטטים בתלמוד וגם בספרי חז"ל נוספים וזוכים ליחס רציני ומכבד.

כיצד מיישבים את הסתירה-לכאורה הזו?

יש מסבירים שהאיסור "לקרוא בספרים החיצונים" כוונתו להעניק להם מעמד סמכותי או מקודש, בדומה למעמדם המקודש של כתבי התנ"ך, אבל אין איסור לקרוא בהם בתור ספרות חול ואף ללמוד מהם לקח ומוסר לחיים2.

לפי פירוש אחר, האיסור לקרוא בספרים החיצוניים הוא אכן איסור מוחלט על העיון והקריאה בהם, אבל זהו איסור קדום שתוקפו פג עם הזמן, כאשר כבר נעשה ברור לכל היהודים שהיחס אליהם צריך להיות שונה מזה שיש לתת לכתבי הקודש של התנ"ך3.

פסול, ניטרלי, ראוי

באופן כללי, ניתן לחלק את הספרות החיצונית לתנ"ך לשלוש קטגוריות: ספרים פסולים, ספרים ניטרליים, ועוד ספר אחד שמצדיק יחס מיוחד: ספר 'בן סירא'.

ספרים פסולים

לא מעט מהספרים החיצוניים מכילים סיפורים או רעיונות הסותרים את התנ"ך או את ההלכה או המחשבה היהודית וככאלו יש לדחות אותן מתוך הנחה שהם לא נכתבו על ידי חכמי ישראל, או לכל הפחות השתבשו בדרך אלינו.

בקטגוריה זו אפשר לכלול את 'מעשה שושנה בת חלקיה' (תוספת על ספר דניאל), וכן את ספר 'חנוך' וספר 'היובלים' המתארים תפיסה תיאולוגית המנוגדת לדברי התורה והנביאים; ועוד.

יתירה מכך, נראה שלפחות כמה מהחיבורים הרבים המזוהים בימינו בתור "ספרים חיצוניים" נכתבו על ידי הכתות היהודיות שהתפתחו בתקופת בית המקדש השני ולחלק מהם אין בכלל מקור יהודי.

עם זאת, למרות שהספרים עצמם פסולים בעיני היהדות, אין ספק שהרבה מאוד מהתוכן המופיע בהן מקורו בתוך בית המדרש התורני. ואכן, סיפורים ורעיונות שונים שנשמרו גם במסורת התורה-שבעל-פה מופיעים בצורה דומה גם בספרות החיצונית.

ספרים ניטרליים

קטגוריה נוספת של ספרים חיצוניים הם החיבורים ההיסטוריים שבהם, המספקים מידע היסטורי רב ערך על תקופות קדומות בהיסטוריה היהודית.

קטגוריה זו כוללת, לדוגמה, את ספר 'יהודית' ואם הספרים 'מקבים א' ו'מקבים ב' המתארים את קורותיה של משפחת המלוכה החשמונאית (זאת בניגוד למקבים ג' ו-ד' שבהם יש תוכן בעייתי יותר והם כנראה מתאימים יותר לקטגוריה הקודמת).

מכיוון שספרים אלו לא נכתבו ברוח הקודש אין ערובה לכך שכל התוכן בהם מדויק לחלוטין ויש להתייחס אליהם בתור ספרי היסטוריה עתיקים ותו לו.

ספר 'בן סירא'

ספר אחד יוצא דופן מכל הספרים החיצוניים הוא ספר 'בן סירא' (נקרא גם 'חכמת בן סירא'). ספר זה מצוטט התלמוד במקומות רבים, באחד מהם הוא אפילו מתואר בתור אחד מספרי ה'כתובים' של התנ"ך4. הוא חובר עוד בתקופת פעילותה של 'כנסת הגדולה' – שכן הוא משבח את מעשיו של שמעון הצדיק, הכהן הגדול, שהיה מאחרוני אנשי כנסת הגדולה5 – ומבין כל הספרים החיצוניים הוא הספר החשוב ביותר, ונראה שמחברו היה יהודי חכם וצדיק.

התלמוד דן בהרחבה אודות מעמדו וטיבו של ספר בן-סירא ומוצא בו מצד אחד הקבלות רבות לפסוקי התנ"ך והשקפת עולם התואמת את זו של חז"ל אך מצד שני גם דברים שאין בהם ממש. לפיכך קובע האמורא רב יוסף כי אין ראוי להגות בספר כולו אלא ללמוד את התכנים הערכיים והנכונים הכתובים בו ואף ללמד אותם ברבים6.

בעיית שיבוש הנוסח

בעיה נוספת בספרים החיצוניים היא בעיית השיבוש. רוב הספרים החיצוניים המצויים בידינו הן שחזורים לא מדויקים שנעשו באמצעות תרגום חוזר לעברית מתרגומים יווניים או לטיניים של הטקסט המקורי בלשון הקודש, שלרוב לא שרד, ויש גם לא מעט ספרים חיצוניים שאף שפת המקור שלהם הייתה ארמית או אפילו יוונית, ולא לשון הקודש.

כך, לדוגמה, חלק מהציטוטים המופיעים בחז"ל בשם בן-סירא כלל לא מופיעים בנוסחאות הידועות לנו, וציטוטים אחרים מופיעים בצורה שונה. משום כך, אפילו היחס החיובי יחסית שמעניקים חז"ל לספר בן סירא כלל לא בטוח שהוא נכון לגבי הנוסחים המצויים בידינו ובוודאי שאין להתייחס לספרים חיצוניים אחרים כטקסט מוסמך ונאמן.

ראו גם: