לתורה יש שני חלקים: התורה שבכתב, המורכבת מעשרים וארבעה ספרי התנ"ך, והתורה שעל-פה.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה—וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם.
ה' אמר למשה שהוא ייתן לו את התורה ואת המצוות – "ויאמר ה' אל משה, עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"1. מדוע הוסיף ה' את המלה "מצוות"? האם ישנן מצוות נוספות שאינן נכללות בתורה? פסוק זה נמנה על הפסוקים שמהם ניתן להסיק בבירור על קיומה של התורה שבעל-פה.
במקורה, התורה שבעל-פה לא הועלתה מעולם על הכתב, אלא כפי ששמה מעיד עליה, הועברה בעל-פה מאב לבנו וממורה לתלמידו. לפני כ-1,800 שנים, רבי יהודה הנשיא הסיק כי בעטיין של כל צרות הגלות, התורה שבעל-פה תוכל להישכח אם לא תועלה על הכתב. לכן, הוא כינס את מלומדי דורו ויחד עמם הכין את המשנה, שהיא אוסף המכיל תקציר של כל התורה שבעל-פה שהצטברה עד לתקופתו. מאז ואילך, התורה שבעל-פה חדלה להיות "בעל-פה", ועם חלוף הזמן תועדה יותר ויותר מן המסורת שבעבר הייתה מועברת בעל-פה בלבד.
התורה שבעל-פה מורכבת משלושה חלקים:
1. הלכה למשה מסיני
כאשר משה עלה השמימה לקבל את התורה, אלוקים נתן לו את התורה שבכתב יחד עם הנחיות רבות. הנחיות אלה נקראית "הלכה למשה מסיני". הרמב"ן כותב כי בלתי-אפשרי שיתקיים טיעון או מחלקות ביחס ל"הלכה למשה מסיני", כיוון שהיהודים ששמעו את ההנחיות מפיו של משה יישמו אותן בחיי היומיום שלהם והעבירו אותן לילדיהם, שהעבירו אותן לילדיהם שלהם, וכן הלאה.
כמה דוגמאות להלכה למשה מסיני הן: רצועות התפילין חייבות להיות שחורות, לסוכה חייבים להיות לפחות שניים וחצי קירות, וכן כל המידות והגדלים השונים על פי ההלכה.
2. שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם
כשאלוקים נתן למשה את התורה שבכתב, הוא הנחה אותו גם באשר לאופן שבו יש ללמוד את התורה ולהבין אותה. כל מלה וכל אות שבתורה הן מדויקות, וחוקים רבים ניתן להסיק מתוך מלה או אות חסרות או יתרות, או מתוך סדרת אותיות מסוימת שבה בוחרת בתורה להשתמש. שלושה-עשר העקרונות שהם המפתח לגילוי סודות התורה נקראים "שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם".
למשל: אחד הכללים הוא: "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". דוגמא לשימוש בכלל זה הוא: בתורה, בספר שמות2, כתוב, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". כעת, הדלקת אש כבר נכללה באמירה הכללית האוסרת על עבודה בשבת.3 אך היא "יצאה מן הכלל", כלומר נכתבה בפירוש בפסוק למרות שכבר נכללה באיסור הכללי, כדי ללמדנו כי זו צורת עבודה מיוחדת ונבדלת מאחרות, וככזו, העבירה עליה נושאת עונש מיוחד. יתר על כן, היא באה ללמד "על הכלל כולו", כלומר על כל האיסורים, ולפיכך רעיון זה תופס לגבי כל אחת מ-39 קטגוריות העבודה הנכללות באמירה הכללית. לפיכך, לא קיימת קטגוריה רחבה הנקראת "מלאכה", אלא כל סוג מלאכה נתפס כסוג ייחודי ומובחן מן האחרים. לכן, אם מישהו יעשה כמה סוגי מלאכות בלי לדעת שהם אסורים בשבת, עליו להביא קורבן מיוחד כדי לכפר על כל אחד מסוגי המלאכות שבהן עסק.
רשימה מלאה של שלושה-עשרה הכללים נמצאת בסידור.4
3. גזירות
התורה5 העניקה לרבנים את הסמכות להגן על דבר התורה באמצעות מתן גזירות.
לדוגמא: האיסור בתורה על אכילת חמץ או על החזקת חמץ בפסח מתחיל באמצע יום יד בניסן. חז"ל הוסיפו שעתיים לאיסור הזה, כי הם חששו שביום מעונן אנשים יטעו ויאכלו חמץ אחרי שעת הצהריים.
בדיוק כפי שהכנסת מחוקקת כל הזמן חוקים וכללים חדשים, שכן החוקים הישנים כבר אינם מספיקים למגמות ולנטיות החדשות והמתחדשות בעולמנו המודרני, כך אף הרבנים הוסיפו ללא הרף גזירות נוספות בהתאם לצרכי תקופתם.
אף שהתורה מצווה עלינו לפעול בהתאם לגזירות הללו, קיים הבדל בין צווי רבנים לבין חוקי התורה. אחד ההבדלים הוא שכאשר יש ספק בקשר לחוק בתורה, יש להקפיד ולשמור על החוק באדיקות, בעוד שכאשר קיים ספק ביחס לצו רבני, אפשר להקל יותר. (אל תראו בכך פסק הלכה: אם עומדת בפניכם שאלה הלכתית רלבנטית, אנא פנו לסמכות רבנית כדי לדעת כיצד לנהוג].
עד סוף תקופת התלמוד (לפני כ-1,500 שנה) הייתה קיימת סמכות רבנית מרכזית שהוציאה גזירות שנתקבלו על ידי כל היהודים.6 מאז היו קהילות שונות שקיבלו על עצמן גזירות כאלו או אחרות, אך רק לעתים רחוקות הן התקבלו על כולם.
הוסיפו תגובה