שאלה:

כבוד הרב, הפעם יש לי שאלה שלא תוכל להשיב עליה: בתורה כתוב, "והאיש משה, ענו מאד... מכל האדם אשר על-פני האדמה" (במדבר יב, ג). זו מחמאה נאה מאוד, אבל מי כתב את הפסוק הזה? משה בעצמו! האם לכך ייקרא ענווה?!

תשובה:

בטרם אשיב על שאלתך, הרשה לי אף לחדד אותה. כתוב בתורה גם, "ודיבר ה' אל משה פנים אל-פנים" (שמות לג, יא), "לא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד, י), ועוד אין-ספור שבחים דומים. כיצד היה משה יכול לכתוב כל זאת אילו היה באמת ענו?

השאלה נובעת מאי-הבנה של מהות הענווה. אם להיות עניו פירושו לחשוב על עצמך כעל חתיכת סמרטוט עלוב, אזי שאלתך אכן טובה. אולם זו אינה ענווה כלל. זוהי הערכה עצמית נמוכה, שהיא ההפך מענווה.

אנשים ענווים באמת מכירים בכישרונותיהם ובהישגיהם, אבל הם אינם רואים בעצמם בעלי הזכות עליהם. הם מרגישים שכישרונותיהם הם מתנות שקיבלו מבורא עולם. הם מאמינים באמת ובתמים שהישגיהם באו להם אך ורק הודות להזדמנויות שנקרו בדרכם. ככל שיהיו מצליחים, פופולריים וכישרוניים, ראשם לא יסתחרר מזה, כיוון שהם חשים שהישגיהם אלו אינם שלהם כלל.

משה היה העניו שבבני האדם עלי אדמות. הוא היה מודע לחלוטין להישגים המדהימים שהצליח להגיע אליהם. הוא הוציא את בני ישראל ממצרים, הוליך אותם במדבר ושוחח עם אלוקים על הר סיני במשך ארבעים ימים וארבעים לילות. במהלך ההיסטוריה לא היה לפניו אדם אחר שהגיע להישגים גבוהים כל כך, ומשה ידע זאת. אבל הוא באמת האמין שגדולתו הייתה מתנת הא-ל, ושאילו היה אדם אחר מקבל את ההזדמנויות שהוא קיבל, הוא היה משתמש בהן טוב יותר ממנו. הוא נהג להתבונן באנשים הפשוטים ביותר ולהרהר: "אילו האדם הזה היה במקומי, הוא היה 'משה' יותר טוב ממני".

אם אתה מזלזל בעצמך – זו אינה ענווה, אלא כפיות טובה. הבורא העניק לכל אחד מאיתנו איכויות ייחודיות, ועלינו להיות מודעים לכך. למעשה, רק כאשר נהיה מודעים לערך העצמי שלנו נוכל להיות ענווים. כדי לטפח את מידת הענווה שלנו, נוכל לשאול את עצמנו את השאלה הבאה: "ניתן לי במתנה הפוטנציאל להגיע לגדולות – האם השתמשתי במתנה זו וטיפחתי אותה?"