ישנה אימרה נפוצה האומרת: "או שתאמץ את הרעיון, או שתמות". אך האם עלינו לזרוק את הישן כדי לחבוק את החדש? האם אנו מוגבלים לבחירה בין מודרני לעתיק, או אפשר להיות אדם מסורתי מודרני? האם קורה אי פעם שהעבר וההווה מתקיימים בעת ובעונה אחת?

בתחילת פרשת השבוע אנו קוראים שמשה בעצמו היה עסוק בשליחות מיוחדת כשהיהודים עזבו את מצרים. "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, ט). יותר ממאה שנים לפני היציאה הגדולה ממצרים השביע יוסף את בני ישראל שהם ייקחו אותו עימם לכשיצאו סוף-סוף ממצרים. כסגן מושל מצרים לא הייתה ליוסף סיבה לקוות שאחרי מותו הוא יקבר בישראל, כמו יעקב אביו. המצרים לעולם לא יסבלו שמנהיגם הפוליטי יקבר בארץ זרה. אך הוא כן גרם לאחיו לתת לו את דברתם החגיגית כי בבוא הזמן, לכשיצאו בני ישראל ממצרים, הם ייקחו עימם את עצמותיו.

וכך אירע שבעוד כל האחרים היו עסוקים באריזה, בהעמסת חמוריהם ובהכנות למסע הגדול אל המדבר, היה משה עצמו עסוק במילוי אחר ההבטחה שניתנה ליוסף כמה דורות קודם לכן.

יוסף לא היה היחיד שעצמותיו הועברו לארץ הקודש. גם לאחיו ניתן אותו כבוד אחרון. אולם יוסף הוא היחיד שהתורה מוצאת לנכון להזכירו במפורש. מדוע?

התשובה לכך היא שיוסף היה יוצא מן הכלל. בעוד אחיו היו רועים פשוטים שרעו את עדריהם, יוסף ניהל את ענייני המדינה של ממלכת-העל הכבירה של אותה תקופה. לא מסובך כל כך להיות יהודי מאמין תוך כדי טיול חביב עם הצאן. לבד בשדות, להתחבר עם הטבע, הרחק מהמולת העיר ומסאונה, קל לו לאדם להיות אדם מאמין. אך לנהל תשתית ממשלתית מסיבית כמשנה למלך ועדיין להישאר נאמן למסורתו – זה לא רק חידוש, אלא גם השראה עילאית.

לאחר שהושלך מחייו הפשוטים כרועה צעיר אל שיא ההמולה של עיר הבירה, שבה נדרש לקיים בו זמנית את תפקידיו כסגן מושל וכיהודי, הפך יוסף לנציגה של מסורת הנתונה בתקופת מעבר. הוא לימד את העולם שאפשר להיות אדם מסורתי בן-זמננו, אדם מסורתי-מודרני. אפשר לרכוב בהצלחה על שני העולמות.

כעת, לקראת עזיבתם את מצרים, עמדו היהודים בפני סדר עולם חדש. תמו העבדות והדיכוי, ובמקומם באו חירות וחופש. במהלך תקופת מעבר זו יוסף היה היחיד שהיה בידיו לשמש להם מופת לחיקוי. הם יזדקקו לדוגמא שלו כדי שהוא יצביע להם על הדרך קדימה, לטריטוריה לא נודעת, לחזית החדשה.

לכן התורה מזכירה רק את יוסף כמי שאת עצמותיו בני ישראל לקחו עמם במסעם. הם נזקקו לקחת עמם את יוסף כדי שאף הם יוכלו לעבור את המעבר בהצלחה, כמוהו.

למן היום שבו יצאנו ממצרים אנו ממשיכים לנדוד, וכל מעבר הביא בחובו אתגרים משלו. בין שהיה זה המעבר מפולין לאמריקה או מלטביה לדרום אפריקה, כל מעבר הביא עמו זעזועים תרבותיים להיבט הרוחני של נשמתנו. כיצד תוכל להתפרנס ולהמשיך לשמור שבת כמו שעשית ב"שטעטל" כשמנהל המפעל אומר לך: "אדון כהן, אם לא תגיע לעבודה בשבת, אל תטרח לבוא גם ביום ראשון!"? זהו מבחן אמונה בכלל לא קל; רבים נכנעו, אך רבים אחרים עמדו במבחן ושרדו, ואפילו שגשגו. זהו מבחן מעבר – ומי שבוחר ביוסף כמופת לחיקוי יכול לעבור אותו בשלום ולהמשיך להישאר מחויבים למסורת.

הדמוקרטיה ותרבות זכויות האדם הקלו במקצת על תחום החיים היהודיים הזה, אך עדיין לפנינו אתגרים בשפע. מי ייתן ונוסיף ללמוד מיוסף בכל המעברים האישיים שאנו עוברים כיום.