ב"ה

קוראים וקוראות יקרים,

יצא לכם לצום לאחרונה? חוץ מצום יום כיפור שכולם מכירים, יש בלוח השנה היהודי עוד כמה וכמה ימים בהם אנו צריכים לצום – האחרון שבהם היה בערב פורים, צום שנקרא בשם 'תענית אסתר'.

בנוסף לכל המעלות הרוחניות של הצום, יש לצום אפקט מעניין. זה כאילו המערכת שלנו עברה איזה איפוס: אפילו הבררנים הגדולים ביותר לא יחשבו פעמיים לפני שיכניסו משהו לפה. הגוף רעב, ופתאום אפילו לכוס מים פשוטה יש טעם נפלא. יומיים למחרת אולי נחפש דווקא כוס קפה או כוס קולה קרה, אבל ברגעים של אחרי הצום, המזון והמשקה הבסיסיים ביותר הופכים לטעימים במיוחד.

ככה זה. כל מערכת טובה צריכה להתאפס מדי פעם.

בימים האחרונים אנחנו עמלים במרץ על ניקיון הבית מחמץ לקראת חג הפסח הבא עלינו לטובה. חכמינו זיכרונם לברכה מסבירים כי החמץ, הבצק התופח, מסמל את הגאווה והאנוכיות. המצה, שלא הספיקה לתפוח, מסמלת את הענווה וההתבטלות.

האם האנוכיות היא משהו רע ושלילי? לא תמיד. הרי אנחנו צריכים טיפ-טיפה גאווה, קצת אגו, כדי להתנהל בעולמנו, כדי ליצור, ליזום ולהגיע רחוק.

אבל פעם בשנה אנחנו מקבלים דיאטת-אנוכיות. שבוע שלם (בחו"ל – שמונה ימים, והשנה גם בארץ, כי מיד אחרי החג האחרון של פסח מגיעה השבת, וגם אם נרצה כנראה שלא יהיה לנו חמץ...) אנחנו מתנזרים מאכילת החמץ, מתנתקים מכל תחושה של גאווה, זוכרים שכל מה שיש לנו זה רק בגללו יתברך ובלעדיו אנחנו כלום.

ואז, אחרי שבוע בו התאפסנו, נוכל להתחיל הכול מחדש ולהשתמש באנוכיות שלנו לדברים טובים.

שיהיה לכם חג פסח כשר ושמח, שבת שלום ושנזכה לחירות אמתית בכל,

הרב מנדי קמינקר