יש דברים שהם חשובים לנו, אז אנו מדברים עליהם.

יש דברים שהם מאד חשובים לנו, כך שמילים זורמות החוצה מאיתנו, עמוסות ברגש, משמעות ועומק.

ויש דברים שמזעזעים אותנו עד לעומק עצמותנו. ליבת ישותנו אינה מחכה למתן רשות על ידי המוח או למילים הנכונות – אין מילים שיכולות להכיל זאת. הדברים הללו מתפרצים בצורה של בכי, צעקה, או שקט.

זהו קול השופר: קול בוכה, לא של בן אדם אלא של (קרן) בעל חיים. אנו זקוקים לחיה – לא בגלל הגסות שלה, אלא להיפך, משום שאנו זקוקים לבטא משהו מאד עדין ועילאי, שאינו יכול למצוא את המילים; כל כך חיוני ובלתי מוגבל, שהמוח אינו יכול לרדת לעומקו ולא לעצור אותו.

ליבת נשמתנו זקוקה לבכות, "אבא! אבא!"