בין הבישולים וההכנות, הפשטידות והסלטים (הכל מתוק כמובן, כמנהג החג להכין מאכלים מתוקים כדי שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה)
חשבתי על כך ששנה שלימה עמוסה וגדושה מלאה בהתרחשויות, שינויים ואירועים חלפה לה כל-כך מהר, כמו רכבת שחולפת ועוד לפני ששמים לב נעלמת...
אולי רק אצלי זה כך.
אולי רק אצלי, כשמדברים על לערוך חשבון נפש בחודש אלול לקראת השנה החדשה, אני תוהה איך אצליח לזכור מה קרה במשך השנה, כשאני בקושי זוכרת מה היה אתמול והראש כבר מונח כולו בתוכניות למחר, מחרתיים, ולפעמים אפילו לעוד חודש חודשיים.
אז זהו שנראה לי שזה לא רק אצלי, הקצב הכללי מכתיב לכולנו חיים במרתון של הספקים וגורם לכולנו לרוץ מהר מבלי לשים לב מה קורה בזמן שחולף, רק לרוץ קדימה.
הבת שלי בקושי בת שלוש, מלאה שאיפות כרימון. כל הקיץ דיברה על העובדה שכשמסתיים החופש היא תלך לגן של הגדולים, החופש עצמו לא היה מעניין כלל והיווה רק תקופת מעבר חסרת חשיבות שתביא אותה אל שאיפת חייה – הגן של הגדולים.
והנה הסתיים החופש. הגברת הלכה מצוידת בתיק ורוד וחדש אל הגן המיוחל, הייתי בטוחה שהיא תהיה מאושרת ממימוש הצפיה אך לתדהמתי, כעבור יומיים היא התחילה לבדוק עוד כמה זמן היא תתחיל ללכת אל.... בית הספר, גם כשהסברתי לה שזה יקרה רק בעוד שלוש שנים, ושזה המון המון זמן לא עזר כלום – הספירה לאחור החלה וכל מה שקורה בנתיים לא ממש חשוב.
הייתי קצת מופתעת, אבל אז שמתי לב שכך בדיוק אנחנו חיים, שואפים כל הזמן קדימה, מחכים כבר להיות אחרי: אחרי החגים, אחרי החתונה, אחרי הלידה, אחרי החופשה, אחרי העבודה אחרי...
ובתור הורים מצפים ומייחלים שהילד כבר יגדל, שכבר יצאו לו שיניים, שיתחיל כבר ללכת, שכבר ילך למטפלת, שכבר ישתלב בגן, שכבר יסיים את הלימודים, שכבר ילך שכבר יבוא שכבר יתחתן שכבר יבואו הנכדים.
וכך במרדף אחרי העתיד אנו לפעמים שוכחים לחוות את ההווה, לא שמים לב להתרחשויות היומיומיות, לא נהנים משום דבר; רק שואפים קדימה ובדרך מחמיצים אינספור חוויות, ורגעים קטנים ומתוקים.
יש לי חברה שבפורים היא היסטרית כי צריך לנקות לפסח, בפסח היא לחוצה כי אחרי פסח תצטרך לחזור לשגרה, וכשחוזרת השגרה היא מודאגת כי עדיין אין לה תוכניות לקיץ לילדים, ואז כבר היא בפניקה כי החגים מתקרבים, וכך היא לא חווה כלום. כל דבר נדחה הצידה מפני העתיד שכבר מגיע וכבר מדאיג.
אולי היא קיצונית בהתנהלותה, אבל כולנו חיים כך במינון כזה או אחר,
רק מדי פעם אנו נתקלים באנשים מהזן הנדיר שחיים את הרגע במלואו, מנצלים כל דקה וחווים כל חוויה ולא לחוצים ממה שיהיה בהמשך, אלא חיים באמונה ש"לכל זמן ועת לכל חפץ".
באידיש אומרים: א מאנטש טראכט און גאט לאכט, ובתרגום חופשי: האדם יכול לתכנן תוכניות אבל כלום בעצם לא בידיו. כך שאנו העסוקים תמיד במרדף אחר העתיד מפסידים פעמיים: גם לא נהנים מהרגע, וגם עסוקים בעתיד שלאו דווקא יתממש לפי הציפיות שלנו.
****
ראש השנה – שמגיע אלינו ממש כעת - יום בריאת האדם הראשון, היום בו אנו נולדים בכל שנה מחדש וממליכים עלינו את הקב"ה למלך. יום בו העולם כולו עומד לדין –
הוא הזדמנות מצוינת לעצור לרגע את המרוץ, לא לחשוב על מה יהיה אחרי החגים, ואפילו לא מה יקרה מחר, אלא לחוות את היום, למלא אותו בדברים החשובים והנכונים.
לקיים את מצוות היום שהיא לשמוע קול שופר, ללכת לבית הכנסת, לאכול את מאכלי החג, ליהנות מהחג עצמו, מהאווירה מהתפילות מהשירים מהביחד, להתרגש ולהרגיש.
לטבול את התפוח בדבש ולעשות את הכל בשמחה ובידיעה ברורה שהאלוקים אוהב אותנו ברגע זה ולכן בוודאי מעניק לנו: כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה מתוקה.
שנה בה נחווה כל רגע, נעריך כל חוויה, שנה בה נראה את הטוב שבכל דבר ושכל דבר אכן יהיה טוב.
שנה בה יתמלאו כל משאלות ליבנו לטובה ולברכה, אמן.
הוסיפו תגובה