יש בי משהו שבכלל לא אוהב את ראש השנה. ראש השנה נקרא "יום הדין" – ואני פשוט מפחד לעמוד למשפט. מי נהנה לחוש פחד ולחשוב על עונש שיתכן שצפוי לו?

יום זה מכונה גם "יום הזיכרון". ביום הזה, אלוקים זוכר את הכל – כל דבר קטן קטנטן זעיר שעשיתי בשנה החולפת – ולאחר מכן, הוא קובע את גורלי לשנה הבאה.

אבל יש בי גם משהו שמרגיש אהבה רבה כלפי ראש השנה. זוהי הזדמנות לעשות ספירת מלאי של המעשים שלי, להרהר ולערוך שינויים כדי לשפר את עצמי ואת יחסיי עם אנשים אחרים. העמידה למשפט, יש בה למעשה משום נתינת כוח. היא מספרת לי שלאלוקים אכפת מן ההחלטות והבחירות שאני עושה, ושלי ולמעשיי נודעת חשיבות בעולם הזה.

ישנו פסוק בספר תהילים שמסכם בתמצית את הרגש האמביוולנטי שאני רוחש לחג הזה. חז"ל קושרים את הפסוק הזה עם ראש השנה. נאמר בו: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהלים ב, יא). הדבר נראה כפרדוקס – או שאני שמח ועליז או שאני רועד מפחד. כיצד אני יכול לחוש את שני הרגשות הללו בו זמנית? אולם בראש השנה, זה נכון במידה מסוימת, אני שמח על היותי רועד מפחד.

בראש השנה, כאשר אני מכיר בהיותו של הא-ל המלך והשופט היחיד, האגו שלי חש יראה ופחד. האשליה שלי בדבר היותי כביכול אדם עצמאי ואוטונומי שלא צריך לתת דין וחשבון לכוח עליון כלשהו, מתרסקת לנגד עיניי. אשליה אגואיסטית זו היא הדבר שבתורת הקבלה מכונה בשם "קליפה". כאשר הקליפה נשברת, אני מגלה שאינני יכול לעשות ככל העולה על רוחי. ישנו מישהו שאני חייב לו דין וחשבון ושבפניו אני אחראי על מעשיי. זה מפחיד מאוד לאגו, אך מצד שני גם זה מעניק הרבה בטחון לעצמי שלנו.

העצמי שלנו רוצה לחוש שעליו לתת דין וחשבון, משום שאם אינני צריך לתת חשבון אזי אינני חשוב. לכן, בראש השנה, בעוד האגו הכואב שלי מתרסק לרסיסים קטנים, העצמיות האמתית הפנימית שלי, הנשמה שלי, מקבלת עידוד וחשה שמחה.

בראש השנה אנו רועדים משמחה, שכן אנו יודעים כי שיפוטו של הא-ל הוא למעשה ביטוי לאהבה הרבה שהוא רוחש כלפינו ולכך שבאמת אכפת לו מאתנו.

השופר

בראש השנה, כאשר אנו תוקעים בשופר, אנו פותחים בתקיעה ארוכה המבשרת על בוא המלך ועל כינון שלטונו. לאחר מכן תוקעים בשופר שוב בכמה תקיעות קצרות. קול התקיעה השנייה הזאת משקף את התמוטטות האגו. נוכחותו של המלך מכריעה את האגו והוא מתמוטט. לאחר מכן, הפלא ופלא, מתוך השברים מגיעה עצמה חדשה, עוד תקיעה ארוכה, שרומזת לייסוד העצמי וביסוסו. זוהי אחת הפרשנויות לגיוון בתקיעות השופר.

הצליל הראשון נקרא "תקיעה", שמלבד נשיפה בשופר פירושו גם תקיעת יתד באדמה. במלים אחרות, התקיעה מאותתת לנו כי עלינו לייסד איתן בלבנו את האמת בדבר היותו של אלוקים מלך מלכי המלכים, השופט האחד והיחיד. סדרת התקיעות הקצרות הבאות נקראת "שברים". כינוי זה רומז על התרסקות הקליפה שיצר האגו ואשר טוענת כי אנו כביכול בלתי תלויים בא-ל. אולם לאחר התרסקות האגו, אנו תוקעים שוב תקיעה ארוכה בשופר, ובכך נותנים ביטוי לייסוד הנשמה וביסוסה. כעת אנו מודעים לביטחוננו ולחוזקנו, שכן אנו ניצבים בתוך נוכחותו האוהבת של אלוקים. שיפוטו של הא-ל למעשה אך מחזק את העצמה שניתנה בידנו לפעול באופן משמעותי בעולם, שכן אנו חשובים ומשמעותיים בעולם והוא – הקב"ה - אוהב אותנו.

התקיעה בשופר מלווה שלושה נושאים שאותם אנו מביעים בתפילות ראש השנה: מלכויות, זיכרונות ושופרות. מלכויות פירושו שאלוקים הוא המלך. הוא מלכנו. הוא מושל בכולנו משום שהוא ברא את העולם ואותנו. העולם הזה הוא ממלכתו של אלוקים וכולנו נתיניו.

זיכרונות פירושו שלמרות היותו של הא-ל מלכנו ולמרות העובדה שלידו כולנו חשים עצמנו קטנים באופן יחסי, הרי אנו בכל זאת גדולים בעיניו של אלוקים. הוא זוכר אותנו וצופה בנו. הא-ל רושם לפניו כל מה שאנו עושים משום שלכל אחד ואחת מאתנו יש חשיבות ומשמעות ואנו ראויים לתשומת לבו של הא-ל. הוא מלכנו ואנו נתיניו> כליו, לא האובייקטים שלו ("מושאיו").

הוא כמלך שאכפת לו מאתנו ולכן אנו נושאי שליטתו ואהבתו. בניגוד לשליט עריץ, שמתייחס לאנשיו כאל מושאים (אובייקטים) שביכולתו להשתמש בהם לטובתו הוא, הרי אלוקים רוצה עבורנו רק את מה שטוב ביותר לנו.

זיכרונות מחזקת את העובדה שאלוקים זוכר אותנו ולעולם לא שוכח. למרות קיומם של זמנים בחיינו שבהם אנו חשים שכוחי א-ל, הרי תחושה זו היא סובייקטיבית ונובעת רק מן הפרספקטיבה הצרה שלנו. אלוקים תמיד זוכר אותנו, צופה בנו ודואג לנו.

הנושא השלישי המתבטא בתפילות ראש השנה הוא שופרות, שפירושו מילולית "צלילי השופר", אך מבחינה סמלית הוא מתייחס לקול השופר שנשמע במעמד מתן התורה בהר סיני. זה מחזק את אמונתנו שלא זו בלבד שאלוקים זוכר אותנו ודואג לנו, אלא שהוא נתן לנו דרך לאהוב אותו ולדאוג להגשמת נוכחותו עלי אדמות. דרך מצוות התורה, אנו מסוגלים לאהוב את הא-ל ולהתחבר עמו. זוהי המשמעות העמוקה של מה שמלמדת אותנו התורה והתכלית הסופית של קיום המצוות.

כאשר בני ישראל שמעו את תקיעת השופר בהר סיני, הם היו המומים ממש. המדרש מלמדנו שההתגלות הייתה בעלת עצמה רבה כל כך, שנשמות כל הנוכחים פרחו ועפו מתוך גופם. לכן אלוקים שלח מלאכים כדי כביכול להשיב את נשמות היהודים חזרה לתוך גופם ולהחיותם שוב. אף כי היינו המומים לגמרי נוכח התגלות הא-ל, הוא נתן לנו את הכוח להחזיק מעמד בנוכחותו.

אותה דינמיקה פועלת גם בראש השנה. מצד אחד אנו חשים מפוחדים ומאוימים, ומצד שני יש משהו מאוד מחזק לדעת שלמלך איפת מאתנו, שהבחירות וההחלטות שאנו עושים חשובות לאלוקים ושהוא ישפוט אותנו בדרך שתובילנו לבחירה הטובה ביותר, הגבוהה והרוחנית ביותר – חיי תורה ומצוות – כדי שנוכל ליהנות מן העונג הגדול ביותר – לאהוב את אלוקים ולהתחבר עמו.