בס"ד. ש"פ במדבר, ד' סיון, ה'תשל"ד
(הנחה בלתי מוגה)
וידבר הוי' אל משה במדבר סיני וגו'1. ומבואר בלקו"ת2 שייכות ענין המדבר לתוכן הכתוב, שקשור עם מ"ש בנוגע לכנס"י מי זאת עולה מן המדבר וגו'3, שעל זה איתא במדרש4 עילוי' מן המדבר, שבזה נכלל גם הפירוש שמתעלית למעלה מבחי' המדבר, למעלה אפילו מהבחי' היותר נעלית שבמדבר, כדלקמן.
ב) והענין בזה, דהנה, כללות ענין המדבר הוא מקום שאינו ראוי לישוב האדם, כמ"ש5 במדבר גו' לא ישב אדם שם. ויש לפרש ענין זה בב' אופנים6, הא', שאינו ראוי לישוב אדם להיותו למטה מהאדם, והב', שאינו ראוי לישוב אדם להיותו למעלה מגדר אדם, עד שלא שייך שיהי' שם ישיבת אדם. והענין בזה, שמדבר שלמטה מישוב אדם היא הבחי' שלמטה מסדר השתלשלות, שזהו המקום שבו נמצאים נחש שרף ועקרב7, שהם כנגד ג' קליפות הטמאות8. ובחי' המדבר שלמעלה מבחי' ישוב אדם היא הבחי' שלמעלה מהעולמות, בחי' הכתר, שעז"נ9 כי לא אדם הוא. וב' ענינים אלו שייכים זל"ז, כי בכדי לפעול ביטול והעברת גקה"ט שלמטה מהשתלשלות, צ"ל התגלות בחי' שלמעלה ממדוה"ג דוקא, שהרי מצד בחי' שבמדוה"ג, יש להם יניקה כו' (אף שהיא בחי' מצומצמת), וביטולם והעברתם לגמרי הוא דוקא ע"י גילוי בחי' שלמעלה מכל מדוה"ג, שעל ידה מתבטלים לגמרי, בבחי' אתהפכא. וזהו מש"נ10 כל אויבך יכרתו, כי כתר אותיות כרת11, והיינו, שכריתת והעברת הקליפות לגמרי נעשית ע"י גילוי הכתר דוקא.
ג) והנה ב' בחי' מדבר הנ"ל ישנם גם בנפש האדם, שהרי נשמת האדם כלולה מעשר כחות שהם כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן12, ומזה מובן, שכשם שלמעלה יש ע"ס (בחי' אדם), בחי' שלמעלה מהע"ס (בחי' כי לא אדם) ובחי' שלמטה מהם (כנ"ל), הנה עד"ז יש גם בנשמת האדם עשר כחות (פנימיים), ויש מדרגה שלמעלה מהם (כחות מקיפים, שגם הם נמשכים ומתגלים בכחות הפנימיים ופועלים בהם בפנימיות), ומדרגה שלמטה מהם. ובעבודה הו"ע השטות דקדושה והשטות דלעו"ז, שבכדי להפוך בחי' השטות דלעו"ז, לא די בעבודה שע"פ טו"ד, שהיא במדידה והגבלה, אלא צ"ל דוקא שטות דקדושה, שזוהי העבודה שלמעלה מטו"ד, שהיא למעלה ממדוה"ג, וכמבואר במאמר דיום ההילולא13.
וזהו גם הענין דכד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין14. דהנה, לכאורה אינו מובן למה צריכים דוקא לעבודה שבבחי' אתכפיא סט"א, ולא די בעבודה דעשה טוב, שגם היא עבודה ועשי' וכו'. אך הענין הוא15, דכיון שהעבודה דעשה טוב היא במדידה והגבלה, אי אפשר לפעול על ידה הגילוי דאסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין. דהנה, יקרא הו"ע הכבוד, שהוא בחי' מקיף, בדוגמת ענין הכבוד אצל האדם למטה, ולכן אומר על זה הלשון אסתלק, כמבואר הפירוש בזה16 שאין זה סילוק האור ח"ו, אלא כיון שהגילוי הוא מבחי' מקיף שלמעלה מן העולמות (בחי' סוכ"ע), שאי אפשר שיתגלה בפנימיות בתוך הכלי, לכן נקרא גילוי זה בשם אסתלק. ולפי שזהו גילוי שלמעלה מן העולמות, יכול להיות הגילוי בכולהו עלמין. אך בכדי לפעול הגילוי דאסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, אינה מספקת עבודה שבמדוה"ג (ע"פ טו"ד), אלא צ"ל דוקא העבודה דאתכפיא סט"א, שהיא עבודה שלמעלה ממדוה"ג כו'.
ועי"ז באים לבחי' המדבר שלמעלה מאדם, אשר לא ישב אדם שם, שעז"נ17 נשא וגבה מאד, מאד אותיות אדם18, אלא שזהו בצירוף שמורה על היותו למעלה מסדר, מדידה והגבלה, שזהו היפך ענין האדם שכל ענינו הוא סדר, מדידה והגבלה כו'. דהנה ידוע בד' השמות אדם איש גבר אנוש, ששם אדם הוא במדרגה גדולה לפי שהוא שלימו דכולא (כמ"ש בזהר19 ומבואר בלקו"ת תזריע20 ), ולכן גם סדר האותיות הוא אד"ם, שתחילה היא האות אל"ף דקאי על אלופו של עולם21 או על מחשבה22, ואח"כ דלי"ת דקאי על דיבור, ואח"כ מ"ם דקאי על המעשה23. אבל מאד (בל"ג) הו"ע שלמעלה מהשתלשלות, ולכן צירוף אותיותיו אינו כסדר ההשתלשלות24. ואופן הצירוף דלמעלה מהשתלשלות גופא (שיכול להיות בכמה אופנים) הוא שמתחיל באות מ"ם דוקא, שמורה על ענין המעשה (כנ"ל), שענינו בעבודה הו"ע הקבלת עול, כמו מעשין על הצדקה25, מלשון כפי', שזוהי העבודה בבחי' אתכפיא26, וכמו הקדמת נעשה לנשמע27, שדוקא עי"ז נעשה הענין דמאד, בל"ג.
ד) והנה ב' האופנים הנ"ל בענין המדבר, מדבר לגריעותא, שלמטה מישוב אדם, ומדבר למעליותא, שלמעלה מישוב אדם, הם בהתאם לב' הכתובים דמי זאת עולה מן המדבר3, כתוב הא', מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל, וכתוב הב', מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך שמה חבלה ילדתך. והחילוק שבין ב' כתובים אלו, מובן ע"פ המבואר בחסידות28, וגם ע"פ התרגום, שבכתוב הא' מפרש מי זאת עולה מן המדבר, כד סליקו ישראל מן מדברא כו' (לאחרי יציאתם ממצרים), ובכתוב הב' מפרש מי זאת עולה מן המדבר, אמר שלמה נביא כד יחון מיתיא כו', והיינו, דכיון שהכתוב חוזר ואומר עוה"פ מי זאת עולה מן המדבר, הרי מובן שזהו ענין נוסף על מש"נ לפנ"ז, ולכן מפרש שכתוב זה קאי על הזמן דלעתיד לבוא (וזהו שמקדים אמר שלמה נביא), בזמן ביאת המשיח, ובזה גופא בזמן דתחה"מ, שאז יעמדו כל מיתיא דישראל (במשך כל הדורות), ויהי' ריבוי גדול, רבוא רבוון כיומא דסלקא מן מדברא לארעא דישראל, שזהו שמסיים שמה חבלתך אמך שמה חבלה ילדתך, שמורה על ענין הריבוי כו' (ומ"ש תחת התפוח עוררתיך, קאי על מ"ת, וכמובן מתוס' הידוע בסוגיא דמ"ת במסכת שבת29 ).
וביאור ענין ב' כתובים אלו בעבודה הוא, דהנה, בכתוב הא' נאמר מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן גו', וידוע שענין העשן נעשה ע"י שהאש מכלה איזה דבר, שהרי כשהאש בפני עצמו והדבר בפני עצמו אין עשן, ורק כאשר האש מתחבר עם דבר שמנגד לאש ונלחם אתו לכלותו, אזי נעשה העשן, ולפי חומר וגשם הדבר מתרבה העשן, ומזה מובן שענין העשן בעבודה מורה על ענין בירור החומר והגשם וכו'. ועפ"ז יובן גם מ"ש במ"ת והר סיני עשן כולו30, שזה הי' ענין עיקרי במ"ת, שלכן הוצרך להיות הדבר פלא שהר סיני עשן, ועשן כולו, אף שלכאורה לא שייך שיהי' כולו עשן, כיון שלא היו בו עצים אלא אבנים כו' (כמובא בחסידות31 קושיית המפרשים32 ), אלא שהי' זה ענין שלמעלה מהטבע, בגלל הצורך שבענין העשן בתור ענין עיקרי במ"ת [שמהוה גם הוראה לדורות, ככל הענינים שבמ"ת שהם הוראות וכו', ובפרט ענין שלמעלה מהטבע], לפי שמורה על בירור הגשמיות באופן שמיתמר ועולה בעילוי אחר עילוי כו'. וממשיך בכתוב (לאחרי מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן), מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל, כמבואר בחסידות33 פרטי הענינים בזה.
וממשיך בכתוב הב', מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת וגו', דקאי על זמן התחי' (כנ"ל מהתרגום). וענינו בעבודת האדם גם בזמן הזה [ע"פ הידוע שכל הגילויים דלעתיד, גם הענין דתחה"מ, תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות34 ], יש לומר, ע"פ מ"ש בגמרא35 זוטי דאית בכו מחי' מתים, שזהו מה שע"י עבודתו מגלה את הניצוץ אלקי שבדבר הגשמי, ועי"ז נעשה לדבר חי. דהנה, הדבר הגשמי מצד עצמו הוא בבחי' מות, כמבואר בדרושים36 עה"פ37 ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' ובחרת בחיים, דלכאורה אינו מובן, דמי זה פתי שלא יבחר בחיים, אלא הכוונה היא בנוגע לגשמיות ורוחניות הדבר, שהחיים והטוב היינו רוחניות וחיות הדבר, והגשמי מצד עצמו הוא מות ורע, ועז"נ ובחרת בחיים, היינו, שהאדם יבחר בחיות ונשמת הדבר, הדבוקה באלקות, מחי' החיים38, שהרי חוץ מאלקות אין שום דבר שהוא בבחי' חיים. ואע"פ שעשרה נקראים חיים39, הרי זהו לפי שענינים אלו קשורים באלקות מקור החיים, מחי' החיים, ולכן, רוחניות הדבר (הדבוקה באלקות) היא בבחי' חיים. וזהו"ע תחיית המתים בעבודה, לגלות את החיות האלקי הנמצא בכל דבר, ומחי' ומהווה אותו, וכמ"ש40 לעולם הוי' דברך נצב בשמים, וע"י שמתגלה החיות אלקי בדבר הגשמי שמצד עצמו הוא בחי' מות, אזי נעשה תחה"מ. וע"י העבודה דתחה"מ פועלים שיהי' הענין דתחה"מ כפשוטו לעתיד לבוא.
ה) והנה כל זה הוא בחי' מדבר. אך יש בחי' שלמעלה גם מענין המדבר כפי שהוא למעליותא, שעז"נ עילוי' מן המדבר. והענין בזה, דהנה, מדבר הוא ארץ לא זרועה41, ארץ שאין בה זריעה וצמיחה, ודוגמתו באדם הו"ע המצח, שאין בו צמיחת השערות42, וזהו בחי' כי לא אדם הוא שבאדם עצמו. ובבחי' המדבר, לא אדם, כפי שהוא למעלה, הרי זה בחי' אריך. אמנם, אף שבחי' אריך היא בכתר, הרי זה שרש הנאצלים וכו', ולמעלה מזה היא בחי' עתיק, שנעתק (עתיק מלשון נעתק) גם מבחי' אריך, ובזה גופא דרגא למעלה מדרגא, עד לנקודת רדל"א, ועד לעצמות ומהות. ועז"נ עילוי' מן המדבר, שזוהי בחי' שלמעלה מענין המדבר, בחי' לא אדם, באופן היותר נעלה.
וענינו בעבודת האדם בקיום המצוות, הנה ענין המדבר הוא כמ"ש41 זכרתי לך חסד נעוריך גו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, שהפירוש בזה43, שהזריעה היא בקיום בחי' לא, דהיינו שמירת מצוות לא תעשה, בחי' סור מרע44, שעי"ז ממשיכים מבחי' אשר לא ישב אדם שם, שזהו למעלה מבחי' מ"ע, שהם בחי' אדם, רמ"ח אברים דמלכא כו'45. אך ישנו בענין המצוות גם הבחי' שלמעלה מענין המדבר, שזהו מה שענין המצוות הוא כמ"ש אשר קדשנו במצוותיו וצונו, שעל ידם נעשה צוותא (דמצוה מלשון צוותא46 ) וחיבור עם הקב"ה, שהכוונה בזה היא לעצמות ומהות, וכדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בשיחה הידועה47 שענין המצוות הוא: אַ איד און עצמות און מער איז ניטאָ קיין זאַך. ואף שגילוי העצמות יהי' רק לעתיד לבוא, הרי ידוע המשל בזה מאדמו"ר מהר"ש48, שכל הענינים שיתגלו לעת"ל הם עכשיו כמונחים בקופסא, ובאופן שמוסרים לאדם גם המפתחות כו', כמבואר הענין בכ"מ49.
ו) והנה הבחי' שלמעלה גם מבחי' היותר עליונה שבמדבר, שייכת לחג השבועות, זמן מ"ת. והענין בזה, כידוע שבמ"ת צ"ל העבודה דנעשה ונשמע ובאופן דהקדמת נעשה לנשמע27, שזהו הביטול לבעל הרצון, והיינו, שעבודת כל השנה היא בבחי' ביטול אל הרצון, אבל במ"ת צ"ל הביטול לבעל הרצון50. וע"פ המבואר בכ"מ51 שבחי' רצון ובעל הרצון הם בחי' אריך ועתיק, דרצון הוא בחי' א"א, ובעל הרצון הוא בחי' עתיק, נמצא, שהביטול במ"ת לבעל הרצון קשור עם בחי' עתיק. וע"י ההכנה דהקדמת נעשה לנשמע, ולפנ"ז גם העבודה דויחן שם ישראל נגד ההר52, ואח"כ הגבל את ההר וקדשתו53, בשלשת ימי הגבלה, הנה כשפועל בעבודתו כל התלוי בו, בבחי' השתלשלות, נותנים לו אח"כ גם מה שלמעלה מהשתלשלות כו'. ואח"כ ממשיכים כל זה מחג השבועות על כל השנה, שתהי' שנת תורה, וממילא שנת אורה, וכן שאר הברכות שמרומזים בשאר אותיות הא"ב, ועד לאות תי"ו, ענין התורה, וכמו"כ שאר הענינים שבאות ת', הקדמת עבודת התפלה, ועבודת התשובה. ועי"ז נמשכים גם כל הברכות בגשמיות, כמ"ש54 אם בחוקותי תלכו (ענין התורה) וגו' ונתתי גשמיכם בעתם גו' ונתתי שלום בארץ וגו', ועד לקיום היעוד55 מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.
הוסיפו תגובה