שאלות ותשובות עם הרבי מליובאוויטש

בה' אדר תש"כ, נכנסה קבוצת סטודנטים לשיחה עם הרבי. במהלך השיחה נשאלו שאלות בענינים הקרובים לליבם של הסטודנטים. להלן תרגום מתוך שיחה זו.

דברי פתיחה של הרבי

לזמן שבו נאספנו יחדיו יש משמעות מיוחדת, שכן, שנה זו היא שנת ה-200 להסתלקותו של מייסד שיטת החסידות - הבעל-שם-טוב.

"הסתלקות" פירושה - מעבר ממצב אחד למשנהו. מזה מובן, שאם במצבו הקודם הוא מילא את התפקידים שהוטלו עליו - הרי המצב שאליו מעבירים אותו חייב להיות נעלה יותר מזה שבו עמד קודם לכן.

דבר זה מדגיש, לכל אלה שיודעים על כך או לאלה שיכולים לדעת, את האפשרויות המיוחדות של זמן שבו אפשר להתעלות יותר ולהתייצב על מדריגה גבוהה יותר.

אחד הדברים שלימד הבעש"ט, וגם עסק בעצמו בקשר לכך, הוא - שהקב"ה קרוב לכל אחד. הוא עצמו התמסר לחינוכם של ילדים קטנים, ולימדם לא רק לומר ברכות וכיוצא בזה, אלא החדיר בהם את ההכרה כי הקב"ה קרוב לכל אחד מהם ושכל אחד יכול להתקרב אליו. כלומר, שאלקות אינו דבר מופלא ומופשט הנמצא ברקיע השביעי, אלא זהו דבר הקרוב לכל אחד, לא רק לאדם מבוגר, אלא גם לילדים בני שש שנים, ושהקירבה מתבטאת בכך, שהוא משגיח עליהם לא רק ביום ראשון ושני ושלישי עד שבת, אלא במשך כל ימי חייהם.

הכרה כזאת צריכה להעניק לאדם תחושת בטחון ושמחה ולהביא אותו לכך, שחייו הגשמיים והרוחניים והתנהגותו יהיו בהתאם להכרה זו.

הופעתו של הבעש"ט באה לאחר תקופת הגזירות של חמלניצקי, גזירות ת"ח ות"ט, כשהעם היהודי היה נתון במצב של יאוש; והבעש"ט עם תורת-החסידות הופיע, כדי להסביר לעם היהודי את הגישה הנכונה שבה יש להתייחס אל קשיי-החיים, שלמרות כל הגזירות וכו' יש לנהל חיים של תורה ומצוות.

התקופה שבה התגלה הבעש"ט דומה מאד לתקופתנו אנו. אנו נמצאים לאחר גזירת השמד של היטלר ימ"ש, שבה נלקח ונותק מאתנו שליש מעמנו, ר"ל. דבר זה מטיל על כל אחד מאתנו חובה להפיץ את דרך התורה ומצוותיה, כל אחד בו עצמו, בסביבתו ובכל העולם בכלל.

[הרבי שאל את הסטודנטים אם ברצונם לשאול את כל השאלות יחד ושהוא יענה על כולן, או שהם מעדיפים שיתן תשובה לאחר כל שאלה. הסטודנטים העדיפו לקבל תשובה על כל שאלה לחוד והתחילו בשאלותיהם].

הרבי אמר שעלינו להפיץ את דרך התורה ומצוותיה; נשאלת, איפוא, השאלה כיצד עלינו לעשות זאת?

כחם של הצעירים הוא בכך, שהם משוכנעים לחלוטין במה שהם עושים והם בטוחים בכך בכל מאת האחוזים. אדם מבוגר, כשהוא עושה דבר מה, אין הוא בטוח בצדקת מעשהו והוא מלא ספיקות; לעומת זאת, בצעירים יש המעלה של בטחון מוחלט.

כח זה יש לנצל במידה מקסימאלית להפצת היהדות, הן בדיבור, הן בכתב, הן בהדפסה בעתונות או באמצעות הרדיו, וכן, והוא העיקר - בהתנהגות אישית אל כל יחיד.

לגבי ענין המוות, ר"ל, שהוזכר קודם, מצאנו סתירה בין המבואר בקהלת שזהו כליון והעדר לבין הכתוב באיוב שהוא ענין של עליה; מה קורה, אם כן, לאחר החיים ("אפטר לייף")?

בהתאם למוסבר לעיל, משמעות ענין ההסתלקות הוא מעבר ממצב אחד למשנהו, וכפי שהדבר מובן מבחינה שכלית, זהו מעבר למצב עליון יותר.

הנכם סטודנטים בקולג', ואחת מהנחות-היסוד של הפיסיקה - ובודאי הנכם מאמינים בנכונותה של הנחה זו - היא, ששום דבר אינו הולך לאיבוד; לכל היותר מחליף הדבר צורה, אך אינו כלה. ואף כך הוא לגבי הגוף והדברים הגשמיים, הרי מובן שכן הוא ממש גם בנוגע לחלק הרוחני שבאדם, הנפש, שאין היא הופכת לאין, אלא מחליפה צורה לכל היותר.

נבין זאת באמצעות משל גשמי. מחומר-גלם, כעץ או מתכת, אפשר לעשות דברים רבים. מאותו בול עץ אפשר ליצור שולחן, סתם חתיכת-עץ, או כסא. כאן אנו רואים שעצם החומר נשאר כפי שהוא, וכל השינויים מתבטאים רק בכך שמלבישים עליו צורות שונות. באמצעות הענקת צורות שונות לחומר, אנו יכולים לעשות מבול-העץ שולחן כמו כן לשרפו בתנור, ומובן מאליו שכשאנו עושים ממנו שולחן אנו מעניקים לו צורה נעלית יותר מזו שבשריפתו בתנור; אולם, למרות כל ההבדלים הללו, עצם החומר נשאר לעולם. כך גם לגבי החלק הרוחני שבאדם: הוא נשאר קיים לעולם, אלא שהוא מקבל צורה אחרת, צורה נעלית יותר.

האם פירוש הדבר שהוא עצמו מתעלה, או אולי הכוונה היא שהעליה נוצרת בכללות העולם, ואילו הוא עצמו אינו קיים עוד כיחידה עצמאית?

במשל הנ"ל מהשולחן אנו רואים שהצורה החדשה נוצרת באותה חתיכת עץ עצמה. כך גם הצורה החדשה שאותה מקבל החלק הרוחני היא בו עצמו, אלא שזו צורה נעלית יותר.

מפני כל זאת אין זה נכון להשתמש בביטוי "לאחר החיים" ("אפטר לייף"), מאחר שאין כאן כל כליון כי אם המשך ורציפות, אלא של מציאות עליונה יותר.

מה היה תפקידו של הבעש"ט ומהו מקומו בשיטת החסידות?

נבין זאת באמצעות משל ממבנה מערכת אספקת החשמל בימינו. המערכת מורכבת מתחנת-כח המצויה, בדרך כלל, במרחק מהעיר וממנה נמשכים כבלים אל המקומות הזקוקים לזרם החשמל. אולם כדי שזרם החשמל יביא תועלת יש צורך בהסטת המתג הנכון. יש למצוא אותו ולהפעיל אותו ואז ממלא הזרם את תפקידו. מצב דומה קיים במישור הרוחני. בכל יהודי טמונים כוחות רוחניים, אלא שכדי שהכוחות הללו יבואו לידי ביטוי וימלאו את תפקידם, יש לגלות את ה"מתג" הנכון המפעיל את אותם כוחות רוחניים.

זו היתה משימתו של הבעש"ט. הוא ידע למצוא אצל כל יהודי את ה"מתג" המתאים ובאמצעותו לעורר את כוחותיו. הוא נסך בעם היהודי בטחון ואמונה ועל-ידי כך, חרף המצב הירוד שבו עמדו היהודים, הרים את רוחם בצורת קיצונית, מהרמה הנמוכה ביותר אל העליונה ביותר, זאת, בעיקר, על-ידי שהחדיר בכל אחד רגשי שמחה.

דבר זה מלמד אותנו, שבפעילותנו בנוגע למצבנו האישי, בנוגע למצבם של הילדים ושל כל הסביבה, לא נוכל להסתפק בכוחותינו הגלויים, אלא יש לעורר את הכוחות הרוחניים החבויים המצויים בלבו של כל יהודי, ודבר זה יוכל להעשות כשנגלה את ה"מתג" הנכון.

כך גם לגבי ההשפעה על הזולת: כשרוצים לרומם אותו לדרגא גבוהה יותר באמצעות אמצעים רגילים, יש להשקיע יגיעה רבה והתאמצות גדולה; ואילו כשמגלים ומעוררים את ה"נקודה" שבו, את ה"מתג" - או-אז כל השאר נעשה מאיליו.

מה מייחד את שיטת ליובאוויטש משאר שיטות החסידות?

ידוע שלשיטת ליובאוויטש יש שם נוסף - "חב"ד", שפירושה הפשוט של מלה זו הוא: הבנה.

שיטת חב"ד מלמדת, שלא די ברגש בלבד, לא באמונה כשלעצמה ולא בהבנה בלבד, שכן, אז חסירה השלימות. חייבת להיות התכללות של כל הדברים, וההתכללות חייבת לחדור לכל מציאות האדם ולכל מעשיו. אולם יחד עם זאת נדרש לשים דגש על ההבנה, שזהו מה שרבינו הזקן, מייסד שיטת חסידות חב"ד, דרש, שהחסיד יהיה שלם - שלא יתבסס על הרגש בלבד אלא גם על ההבנה.

האם לדעת הרבי, יש בכחה של תורת חסידות חב"ד לקרב את אלה שנתרחקו מהיהדות?

בודאי! אל אדם בר-דעת אפשר להגיע באמצעות הבנה ולעורר אותו על-ידי כך. (מובן מאליו, שכדי להגיע אל הבנתו של הזולת יש צורך שההבנה האישית תהיה מלאה בהתאם).

מדוע זכתה חב"ד להצלחה רבה כל כך?

התקופה שבה אנו חיים היא כזו, שהאנשים אינם מוכנים לעשות דבר שאין הם מבינים מדוע יש לעשותו. כיום לא די בכך שמראים לאדם כיצד עושים את הדבר; הוא דורש גם להבין את סיבתו - ואיני נכנס עתה לשאלה אם גישה זו נכונה; המציאות היא שזוהי הגישה כיום.

הסבר התופעה, בקיצור, הוא - האנשים כיום רוצים שתהיה היכולת להוכיח לזולת שמעשיהם אינם נובעים רק מכך שאמרו להם לעשות זאת וזהו, אלא שיש בזה גם שכל והבנה. במצב זה ברור שחסידות חב"ד, המסבירה את הדברים, נוחלת הצלחה. הסבר נוסף לכך, הוא גם קרוב יותר אלי, בהיותי חסיד של שיטת חב"ד - אני סבור שזו השיטה האמיתית והנכונה ביותר.

מהו תפקידו של רבי?

כמוסבר לעיל, לגלות אצל כל יהודי את ה"מתג", את ה"נקודה", ולעורר אותה.

רמת חייהן של הנשים עלתה עם התגלות החסידות; מהו ההסבר לכך?

באופן כללי היה כך גם קודם לכן, בכמה מובנים, - מלבד בענין לימוד התורה שלא למדו עם הנשים אלא את הענינים הנוגעים לחינוך הילדים וכיוצא בזה.

עם הופעת והתגלות שיטת החסידות, הושם דגש על כך, שכל דבר ייעשה מתוך שמחה. גם קודם לכן היה יכול להעשות כל דבר, אך העשיה היתה "אוטומטית", ואילו החסידות חידשה את העשיה מתוך שמחה. שיטת החסידות גם מדגישה שהשמחה צריכה להיות לא רק בשעת הלימוד או התפילה, אלא גם בעשיית מצוה "קטנה" - שלאמיתו של דבר אין דבר קטן; אין זה אלא שהוא נראה כ"קטן" - וכן גם בשאר צרכי האדם, כאכילה וכו' שגם הם יהיו כדבעי.

לשמחה אי-אפשר להגיע בשעה שהעשייה היא מתוך קבלת-עול, ללא הבנה. לפיכך יש צורך בהסברים ובביאורים אודות גדולת הבורא ועל השגחתו על כל דבר שברא, לא רק על השמים, אלא גם על הארץ וכו', שאת כל זאת מלמדת תורת החסידות.

ומאחר שלאשה יש האפשרות לקיים מצוות רבות יותר, בתוקף היותה זו שמשפיעה על הילדים וזו שמחדירה לקרבם את החינוך, וכך גם יש לה השפעה על הבעל - לפיכך דרשה שיטת החסידות שגם היא תלמד על גדולת הבורא וכו' כדי שגם מעשיה ייעשו מתוך שמחה.

האם אפשר להיות חסיד כאשר מוכרחים, מסיבה כלשהי לחלל את השבת?

אתה התבטאת במילים "מוכרחים לחלל את השבת" וזו קביעה בלתי נכונה. כל אחד המאמין בקב"ה חייב להבין, שהואיל והקב"ה הוא זה שציווה אותנו לשמור את יום השבת, הרי מובן מאליו שהוא, בהיותו מנהיג העולם, לא יעמיד מישהו במצב שיכריח אותו לא לקיים את ציוויו ובנידון דידן - לחלל את השבת.

ומה לגבי מי שהוא רופא ועבודתו מחייבת אותו לעבוד גם בשבת?

אם כך, הרי זה מקביל למצב שבו בא בפני רופא אדם הסובל ממחלות באיברים שונים, והרופא אינו מסוגל לרפאות את אחד מהם - האם בשל כך ימנע מלרפאות את אותם איברים שיש ביכולתו לרפא? כך גם במישור הרוחני. אם האדם נאלץ - כמו מי שהוא רופא - לעבור על דבר אחד, אין פירוש הדבר שגם בשאר הדברים עליו להתנהג כך. שאר הדברים צריכים, כמובן, להעשות בצורה הטובה ביותר כפי שנדרש ממנו בהיותו יהודי.

הסבירו לנו היום שקיים בכל יהודי ניצוץ אלוקי, אולם לא ברור לנו אם יש ניצוץ כזה גם אצל לא-יהודי; בודאי קיים הבדל, ואנו רוצים לשמוע מהו?

לגבי השאלה אם קיים אצל לא-יהודים ניצוץ, התשובה היא; כן! אך לגבי השאלה אם זה אותו ניצוץ, התשובה היא: לא!

נתפוס למשל את גוף האדם. בגוף קיימים איברים שונים ולכל אחד מהם יש את כוחותיו המיוחדים ואת תפקידיו: המוח - להבין; הלב - להרגיש; הרגל - ללכת. על כל איבר למלא את תפקידיו ולא לשאוף לעשות את תפקידיהם של איברים אחרים. בצורה דומה נברא העולם כולו. כל דבר וכל נברא, ובמילא גם לא-יהודי, מכיל ניצוץ אלוקי שהוא כח-החיים שבו מחייהו הקב"ה. אולם בד בבד יש לכל נברא תפקיד מיוחד, ובזה נבדלים היהודי והלא-יהודי. תפקידו של היהודי הוא לעשות מהעולם הגשמי - אלוקות, ואילו לגוי יש תפקיד אחר. מזה גם מובן שאינו דומה הניצוץ שקיים אצל יהודי לזה שנמצא, להבדיל, אצל גוי.

בהסבר זה יש אולי מגמה לרומם את מעלתו של יהודי, אולם, למרות הכל, הרי כך ברא הקב"ה את העולם.

מה דעת הרבי על ענין הגירות?

כדעתו של כל יהודי, שאין אנו מעוניינים לגייר גרים. יהודי צריך להיות יהודי טוב, וגוי, להבדיל, צריך להיות גוי טוב. לפנינו עוד עבודה רבה בשיפור מצבם הרוחני של היהודים.

וכנ"ל במשל הגוף והאיברים, מובן שלא יעלה על דעתו של איש לדרוש מאיבר אחד שימלא את תפקידיו של חבירו; כך גם בבריאה בכלל צריך יהודי למלאות את תפקידיו כיהודי, וגוי, להבדיל, צריך לבצע את תפקידיו כגוי.

לענין אחר - האם יתכן קיום לארץ ישראל כמדינה פוליטית?

שאלה זו יכולה להשאל משלוש בחינות: מבחינת השקפות הדת; מבחינה כלכלית ומבחינה פוליטית למה מתכוון השואל?

שאלתי היא אם יתכן תיאום בין הבחינה הדתית לפוליטית?

(בחיוך): ענית בצורה דיפלומטית, אך שאלתי לא נענתה...

(אך הרבי התחיל להסביר): נדע כיצד להתייחס לנושא זה על-פי דוגמא ממכונות. אפשר לקחת מכונה שנועדה לעשיית דברים גדולים, ולהשתמש בה לעשיית דברים קטנים. המכונה עשתה אמנם עבודה והביאה תועלת, אולם העבודה שהיתה צריכה להעשות, בהתאם לאפשרויותיה - זו לא נעשתה.

כך לגבי ארץ-ישראל. ארץ-ישראל יכולה להיות "מדינת יהודים" והיא יכולה להיות "מדינה יהודית". כ"מדינת יהודים" היא יכולה להתנהל כפי שמתנהלת לבנון, מכסיקו וארצות הברית, אולם אז אין היא מנצלת את אפשרויותיה במידה המלאה. קיומה של ארץ-ישראל בצורה שלימה ומליאה יכול להיות כשהוא עפ"י התורה, על-ידי משיח צדקנו, דבר המלמד אותנו כי ארץ-ישראל לא תהיה איזושהי ארץ מופשטת, אלא יהיו בה משפחות וילדים כבשאר המדינות, אך בד בבד יהיה לה יחוד משלה. והיא תעמוד על מדריגה גבוהה יותר ותפיץ אור נעלה יותר.

עד כמה יש לרבי השפעה על הטבע? האם כח תפילתו גדול יותר מזה של אחרים וכמו בעניני מופתים?

העולם הגשמי איננו מנותק מהעולמות הרוחניים, אלא הוא משתלשל מהם. במילים אחרות: הגשמיות נובעת מהרוחניות. מכאן, שניתן לשנות את החלק הגשמי באמצעות שינוי החלק הרוחני וכך עולה שאפשר ליצור "מופת": מחוללים שינוי בחלק הגשמי - שהוא המסובב - על-ידי עשיית שינוי בחלק הרוחני - שהוא הסיבה.

פירוש הדבר הוא, שבכחו של כל יהודי לחולל "מופת" עלידי-כך שהוא מקשר את הניצוץ הטמון בו עם העולם הרוחני שלמעלה.

מכל זה מובן, שהכח לחולל "מופת" אינו שייך רק ליהודי מסויים, אלא כל יהודי, על-ידי התקשרות עם הקב"ה, בחיי תורה ומצוות, יכול לחולל "מופת", אשר "מופת" פירושו: יצירת פעולה גשמית שלא היה אפשר לצפות אותה מראש והיא אף מנוגדת לאורח-מחשבתם של רוב האנשים בסביבה - ולמרות זאת הדבר נעשה.

[ראש הקבוצה הודה לרבי על שזיכם בביקור אצלו, על דבריו אליהם ועל תשובותיו לשאלותיהם ולאחר מכן אמר הרבי:]

ברצוני להציע לכם עתה הצעה הכרוכה בעת ובעונה אחת עם "מופת"...

מפגש זה שבו נפגשנו יחדיו בודאי לא נועד לשם חילופי שאלות ותשובות. בודאי יש בזה מטרה מסויימת והמפגש בינינו חייב לשרת אותה.

מטרה זו היא - שכל אחד מאתנו יחוש את התפקיד ואת האחריות המוטלים עליו.

אתם כולכם, מלבדי, הנכם צעירים ולפניכם עוד עשרות שנות חיים. עלינו לנצל זאת לשם מילוי המטרה שיש לה תוקף מיוחד לאחר ההשמדה ר"ל של ששת מיליון היהודים. על כל אחד מאתנו מוטלים עתה התפקידים של אותם יהודים שהלכו מעמנו.

מזה מובן, שאם בכל זמן מוטלת חובה זו על כולם, הרי עתה, לאחר ההשמדה של יהודי פולין, הונגריה ורוסיה - כל שכן שעל כל אחד מוטלת חובה לעבוד בכל הכוחות ובמידה מכסימאלית כדי לקרב את יהודי הסביבה ולהביא אליהם שלימות ושמחה, בכל אחד מהם בחיי היום יום שלהם.

יש להפיץ את היהדות בכל פינה בעולם ועד שתגיע לאוסטרליה, ולפעול שאצל היהודים תתגדל ותתרבה השליטה של הטוב על הלא-טוב בעולם כולו. ולדעתי, דבר זה יכול להעשות באמצעות התורה ומצוותיה במידה המכסימאלית.

ואין מדובר כאן בדבר שאפשר כן לעשותו ואפשר לא לעשותו, ושאם לא יעשוהו לא יתבעו על כך איש. יש לדעת שזו חובה המוטלת על כל אחד ושהקב"ה מעניק כוחות ואפשרויות לכל אחד כדי שיוכל לבצע זאת. וה"מופת" יתבטא בכך, שהחל מהיום ומחר ומחרתיים יעשה כל אחד שינוי באורח-חייו ויחיה לפי דרישת התורה ומצוותיה.