במאה ה-18 ייסד הבעל שם טוב את התנועה החסידית, תנועה ששמה דגש גם על החלק המיסטי שביהדות והכניסה רוח חיים ושמחה גדולה לקיום המצוות. גישה זו הינה מהפכנית בכלל בתולדות היהדות, ובפרט, בתקופה דאז בה עם ישראל היה שרוי בדכדוך עמוק.

יהודי שלקח חלק בתנועה זו כונה בשם "חסיד", מילה שמתקשרת באופן חופשי עם התואר "איש חסד" או לחילופין עם אדם שנוהג "לפנים משורת הדין".

עם זאת, המונח עצמו מקדים את התנועה החסידית ואף ניתן למצוא אותו בתנ"ך.1

בעידן התלמוד, אנו מוצאים כמה מהחכמים שכונו "חסידים".

מאוחר יותר, במאה ה -12, אנו מוצאים ישיבה מיוחדת בעיר שפיירא בגרמניה (אשכנז) לאנשים שכינו עצמם "חסידים" או "חסידי אשכנז". למעשה, אחד הרבנים המובילים במאה ה -12 - מאות שנים לפני הקמת החסידות כתנועה - הינו מחבר היצירה הקלאסית ספר חסידים, המכונה בדרך כלל רבייהודההחסיד (1150-1217).

אז מדוע נקראו חסידי הבעל שם טוב חסידים? הסברא נותנת שלקרוא כך לעצמך או לתלמידי התנועה שלך הוא מעשה קצת יומרני, בלשון המעטה. מי אם כן הדביק לחסידים שם זה?

בביתו של ה"מתנגד"

שאלה זו הופנתה לרב שניאור זלמן מליאדי , האדמו"ר מליובאוויטש הראשון , המכונה האדמו"ר הזקן, במהלך אירוע מצער למדי.

בשנת 1798, הודיעו לרב שניאור זלמן גורמי השלטון הרוסי שהוא מואשם באשמה של בגידה. אשמה שבגללה אף נאסר בבית הכלא.

כשלבסוף שוחרר מהכלא לקראת ערב י"ט בכסלו, שאלו אותו השלטונות לאן עליהם להביא אותו. הוא ענה שעליהם להביא אותו לביתו של הרב מרדכי ליעפלר, אחד מחסידיו שגר בעיר פטרבורג - מקום מאסרו. באותו בניין התגורר גם אחד המתנגדים המובילים לאדמור הזקן ולחסידות בכלל, בשם ר' נטע נוטקין, ולמרבה הצער רבי שניאור זלמן נלקח בטעות לביתו של ר' נטע במקום לביתו של חסידו רבי מרדכי.

במשך שלוש שעות, עד שהחסידים הבינו מה קרה, אותו מתנגד הציק לאדמור הזקן בטענות נגד החסידים, עד כדי כך שרבי שניאור זלמן ציין אחר כך שהוא סבל יותר במהלך שלוש השעות האלה מאשר כל התקופה בה נכלא.

אחת מתלונותיו הייתה עצם השאלה: כיצד יוכלו החסידים לקחת לעצמם תואר כה נעלה כמו "חסיד" ?!

רבי שניאור זלמן השיב כי בפועל המתנגדים הראשונים של החסידים היו אלו שקראו לתנועה החדשה בשם זה ואת עצמם כינו "מתנגדים".

למען האמת, היה הגיוני יותר שהמתנגדים יתייחסו לעצמם כחסידים ויקראו לתנועה החדשה "מתנגדים ", מכיוון שלכאורה התנועה החדשה היא זו שיצאה נגד המיינסטרים. אם כן, העובדה שתלמידי התנועה החדשה זכו להיקרא חסידים על ידי הטוענים נגדם הייתה מעשה של השגחה אלוקית.

הסיבה שהם באמת זכו לשם הזה הייתה שאחד העקרונות המרכזיים בתורת החסידות הוא שהאדם צריך תמיד להיות מוכן להעמיד את עצמו בצד לטובת האחר. רעיון זה מבוסס על המימרא התלמודית בנוגע לשריפת ציפורניים שעל פי תורת הסוד עלולה לגרום לפגיעה רוחנית: "שלשה דברים נאמרו בצפרנים. הקוברן, צדיק. שורפן, חסיד. זורקן, רשע."2

אם כן, החסיד, הוא זה שלא רק קובר את הגזירים; הוא שורף אותם ומבטיח כי אין סיכוי שהם יתגלו ויגרמו לפציעה. הוא עושה זאת למרות ששריפת הציפורניים, דבר שהיה פעם חלק ממנו, עלולה להזיק לו מבחינה רוחנית.

עם זאת, כדי לוודא שהוא אפילו לא גורם בשוגג לפציעתו של מישהו אחר, החסיד מוכן לשרוף את ציפורניו.

אם כן, היותו מכונה חסיד משמש עבורו תזכורת לכך שהוא צריך להיות מוכן לשים את טובתו האישית בצד כשמדובר בטובה של אחרים.