לבד עם הרבי: מבט מרתק לתוך חדר ה'יחידות'

הטקסט שלפניכם הוא תרגום מתוך ספרו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), My Rebbe.

"יחידות" - זמן של קשב מוחלט

בתורה מתואר יהושע בן נון כ״איש אשר רוח בו״, והמדרש מסביר שהוא ניחן ביכולת ״להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד״. נראה שגם הרבי ניחן במתת זו. במשך שנות נשיאותו הארוכות הוא נפגש והתכתב עם רבבות בני אדם, רובם לא מתוך תנועת חב״ד. הם הגיעו אליו כדי לקבל הדרכה רוחנית ומעשית גם יחד, ולכל אחד ואחד מהם היה הרבי משיב תשובה אישית; הוא ״הילך כנגד רוחו״ של כל מי שפנה אליו.

״יחידות״ היא מעמד שבו החסיד עומד לבדו פנים אל פנים מול הרבי. בבואו ל״יחידות״ חולק החסיד עם הרבי את ספקותיו ופחדיו. הוא יכול לבקש ברכה או דברי ניחומים. החסיד ניצב בפני הרבי חשוף לחלוטין, ללא כל הגנות, וחולק איתו את מחשבותיו הכמוסות ביותר. אחרי שהרבי מקשיב לחסיד הוא עונה על שאלותיו, מפוגג את ספקותיו, מעודד אותו להתמודד עם קשייו ומברך אותו.

״יחידות״ היא זמן של קשב מוחלט, טוטאלי. בשיחות עם ידידים או מכרים דעתנו מתפזרת מפעם לפעם, וכאשר אנו מנסים להיזכר בשיחה, יש בה תמיד ״חורים״ של שכחה. ב״יחידות״, לעומת זאת, גם החסיד וגם הרבי מצויים בריכוז מוחלט. ב״יחידות״ הייתה תשומת לבו של הרבי ממוקדת כולה בעומד מולו; הוא קלט לא רק את כל מה שהוא או היא אמרו אלא גם את מה שלא נאמר: שפת הגוף, הדקויות שבבקשות, ואפילו דברים שאותו אדם עצמו לא התכוון לגלות.

גם האדם שנכח באותה ״יחידות״ בדרך כלל שמע וקלט כל מילה שהרבי אמר, גם אם לא הבין את הכל. כל תנועה והבעת פנים של הרבי נשמרו בזיכרון, עד כדי כך ששנים אחרי ה״יחידות״ יכול אותו אדם להיזכר בבהירות רבה בכל שנייה של המפגש הזה פנים-אל-פנים עם הרבי - אף אם אין הוא מצליח להיזכר בסביבה הפיזית. אני עצמי זכיתי ל״יחידויות״ רבות עם הרבי, אך מעולם לא ״ראיתי״ את הפרטים הפיזיים של חדרו של הרבי - עד אשר הוכנסתי לשם אחרי פטירתו.

השראה שמימית

ואולם המודעות וההתמקדות האינטנסיביות הללו לא היו אלא תוצר לוואי של ה״יחידות״ עם הרבי (ולא רק עם הרבי הזה אלא גם עם כל קודמיו), ולא עמדו במרכזה. מהותה של ה׳׳יחידות׳׳ הייתה שברגעים אלה המודעות של הרבי לא הייתה מודעות רגילה אלא מודעות מועצמת, גבוהה יותר. נראה שב׳׳יחידויות׳׳ הוא נכנס למעין מצב של השראה שמימית. לי, כמו לרבים אחרים, נראה שברגעים אלה נתגלו לעין כוחות חבויים שפעלו בו, והמילים שיצאו מפיו במהלך ה׳׳יחידויות׳׳ היו לכל הפחות בגדר "נבואה סמויה"; גם אם לא היה בהן ביטוי גלוי לחזון נבואי, הן נבעו ממקור מעל לשכלו המודע והרציונלי של הרבי.

בראשיתו של ספר זה סיפרתי על ההתרשמות האישית שלי מכך שהרבי היה, בבירור, אדם קדוש, צדיק.

אין לי כל ספק בכך שהיו לו יכולות על-טבעיות ושהוא היה מקושר בקשר מתמיד עם מדרגה אחרת של קיום, שבלי כל היסוס אני מכנה בשם "מדרגת האלוקות". במחיצתו, לא רק ב׳׳יחידויות׳׳ אלא גם בהזדמנויות אחרות, תמיד הרגשתי שהיה בו משהו הרבה מעבר לעומק האינטלקטואלי הגלוי שלו. תחושה זו כמובן אינה ניתנת להוכחה אמפירית, ואולם עצם ההרגשה הזו, שלי ושל רבים אחרים, היא עצמה נתון אמפירי במובן זה שאי-אפשר לפטור את העדויות שלנו בלא כלום.

תשובותיו של הרבי היו, בדרך כלל, קצרות ומדויקות, אך לעתים הוא היה מוסיף הסבר או מבאר את שיקול הדעת שלו. הוא תמיד היה החלטי, על אף שמעולם לא דיבר בדרך של הטפה או פקודה, אלא תמיד ניסח את דבריו בלשון של בקשה או הצעה. כמובן שהיו פעמים שאפילו האדוקים שבחסידיו ביקשו לשנות את דעתו או לפרש את דבריו באופן שיתאים להם יותר; ואולם הרבי כמעט מעולם לא נענה להם.

אשתי באה ממשפחה חב״דית ותיקה. ב"יחידות" הראשונה שלה עם הרבי היא התמוגגה בדמעות מעוצמת יראת הכבוד וההתרגשות מעצם העמידה לפניו. יראת הכבוד העמוקה של החסיד כלפי הרבי דומה במידה רבה למה שמרגיש אדם כלפי אביו-מלכו. החסיד אינו מוציא מילה מפיו אלא אם כן הרבי פונה עליו, ולעתים הוא אף אינו נע ואינו זע כלל. יראת הכבוד הזו מודגשת בחב׳׳ד יותר מאשר בחסידויות אחרות, ומקורה במסורת עתיקת יומין.

בתחילה ערך הרבי "יחידויות" שלוש פעמים בשבוע: בימי ראשון, שלישי וחמישי; אחרי פטירת אמו, בשנת תשכ׳׳ד (1964), הוא החל לערוך "יחידויות" רק פעמיים בשבוע ובהמשך, לבקשת רופאיו, פעם בשבוע בלבד. ה׳׳יחידויות׳׳ התחילו בדרך-כלל בשמונה בערב ונמשכו עד אשר פגש את אחרון הממתינים בתור, לא פעם עם עלות השחר ואף מאוחר יותר. רק לעתים רחוקות ערך הרבי "יחידויות" בשעות היום (בניגוד לפגישותיו עם אישים מיוחדים, וכן פגישות עבודה שלו עם מזכיריו או שלוחיו, שכולן נערכו בדרך-כלל בשעות העבודה).

בשנת תשמ׳׳א (1981) פסקו לחלוטין ה׳׳יחידויות׳׳ עם אנשים פרטיים, משום שמבקשי פניו של הרבי היו רבים כל-כך עד שלא הייתה כל אפשרות להיענות לכולם, והרבי לא רצה להפלות בין מבקשיו ולהעניק "יחידויות" רק לנבחרים. באותה עת החל אפוא הרבי לנהל "יחידויות כלליות", היינו: "יחידויות" לקבוצות של אנשים. ב״יחידות״ פומבית היה הרבי מדבר אל קבוצה של חמישים-שישים נפש, ובשנים מאוחרות יותר אף של כמה מאות בני אדם. הקבוצות אורגנו על-פי לשון הדיבור של משתתפיהן; יש שהרבי היה מקיים "יחידויות" ביידיש, בעברית, באנגלית ובצרפתית בזו אחר זו.

קשר אישי עם הרבי

הדבר הראשון, ולעתים היחידי, שאנשים הבחינו בו אצל הרבי היה העיניים שלו. קשר העין המידי והמתמשך שיצר הרבי עם כל אדם גרם לכל אחד ואחד מן המבקרים אצלו לחוש שיש לו קשר אישי עם הרבי. וכך סיפרה לי אישה אחת - תיאור אופייני לחוויה של עמידה פנים-אל-פנים מול הרבי: "העיניים שלו כבשו אותי", אמרה, "הן היו חודרות, עיניים שלא משקרות". אכן, עיניו הכחולות של הרבי היו מלאות הבעה, ומבטו היה חודר - אך בלי להיות פוגע או פולש. במפגשים אישיים אלה היה הרבי גם מחייך הרבה, ובמקום ה״פרסונה״ הרצינית, הכמעט ׳שטוחה׳ שהציג בשיחותיו הפומביות הוא נראה הרבה יותר מלא גוני-גוונים ופתוח.

כל אחד, ולא משנה מאיזה רקע חינוכי או גיאוגרפי בא או מה הייתה השקפת עולמו, הרגיש בנוח עם הרבי. עבור לא מעט אנשים היה המפגש עם הרבי המפגש הראשון שלהם עם דמות רבנית חשובה. היו כאלה שחששו מכך שהרבי יחלוק על דעותיהם או יביע חוסר הסכמה למעשיהם, ואחרים ציפו שלא יהיה להם על מה לדבר איתו. ואולם הרבי גרם לכל אחד להרגיש רצוי. אנשים ראו וחשו שהוא הבין את נקודת המבט שלהם. הרבי מעולם לא החניף לאיש. הגם שתמיד היה מנומס ומתחשב, הוא דיבר תמיד בסמכותיות. הוא פנה אל כולם כמו אישיות מלכותית: אדיב, קשוב ומתחשב, אך בלא להתכופף אפילו כמלוא הנימה. בין שהסכים עם אורחיו הנכבדים או חלק עליהם, הוא היה מביע את דעתו-שלו.

נימוסיו, שהיה בהם צד של אצילות, ניכרו במיוחד במפגשים אישיים. אדיבותו נתפסה אצל הכל כביטוי אמיתי, ספונטני, של אישיותו.

לפתוח להם את הדלת הסגורה

קסמו האישי של הרבי היה כה רב עד שהוא יכול היה לחולל שינויים בבני אדם, בעיקר במפגשים האישיים. לא מעט אנשים שינו את כל חייהם בעקבות פגישה קצרה איתו; ואולם ההשפעה הזו לא הייתה אוניברסלית: רבים המשיכו לחיות את חייהם אחרי המפגש איתו כשם שחיו לפני כן, ובכל זאת הפכו לחסידים של הרבי עצמו, במובן של ההערצה אשר חשו כלפיו וההתקשרות הרגשית שלהם איתו.

שלא במפתיע, חסידיו של הרבי מילאו את עצותיו, או לכל הפחות השתדלו כמיטב יכולתם לעשות כן. אנשים אשר לא שמעו לעצותיו או להצעותיו ניסו, בדרך-כלל, למצוא לכך הצדקה תיאורטית בדיעבד.

היו מקרים נדירים שבהם הרבי אמר, אם כי בשקט ובאופן כללי, כי הצעתו לא נתקבלה, אך הוא מעולם לא התלונן על מקרים ספציפיים ופרטיים של אי-ציות. אני אישית מכיר שני מקרים המדגימים, באופנים שונים, כיצד התמודדו החסידים עם הנחיותיו של הרבי. בשני המקרים מדובר בזוגות שהיו נשואים זמן רב אך לא זכו להתברך בצאצאים. הזוג הראשון ביצע בשלמות את דבריו של הרבי.

הרבי גרם לזוג הזה להבין, בדרך כלשהי, שהם לא יעזבו את העולם הזה בלי ילדים. כאשר הוא אמר להם לעשות דבר מסוים הם עשו אותו. כאשר הוא אמר להם לעשות דבר אחר הם עשו גם אותו. הבעל נתבקש למלא משימות ממשימות שונות, והתפקיד האחרון שהרבי הטיל עליו היה תפקיד שהוא לא רצה בו, לא אהב אותו, וגם לא מילא אותו בצורה טובה במיוחד - ובכל זאת, על אף שהיה לו קשה מאוד, הוא עשה זאת, ואחרי שבע- עשרה שנות נישואין אכן נולד להם ילד.

מזוג חשוך ילדים אחר ביקש הרבי להיות שלוחים בארץ מסוימת, אך הם לא נסעו לשם. למרות זאת הרבי לא נטר להם הרבי טינה, ובהמשך הוא אף עזר לבעל למצוא משרה ופעל למענו בתוקף רב: הוא לא רק שלח לו את ברכתו מרחוק אלא גם הפגיע בתקיפות באנשים הנכונים שיעסיקו אותו. לאחר שנים חזרו אותם בני זוג, שעדיין לא נולדו להם ילדים, אל הרבי וביקשו שידריך אותם מה עוד עליהם לעשות. הרבי השיב להם, בכאב, שהוא איננו יכול לעשות עוד שום דבר בעניין. אם לא קיבלתם עצה אחת, אמר, אתם גם לא תקבלו עצה אחרת. ובזה הסתכם העניין. בני הזוג המשיכו לחיות ביחד כל ימיהם, אך מעולם לא נולדו להם ילדים. יותר מזה איני יכול לומר.

לא פעם תהינו מאין שאב הרבי את עצותיו, נוסף על ניסיון חייו. לא פעם נבעו תשובותיו מן ההיגיון הפשוט או מן הידע הרחב שהיה לו, אך פעמים רבות היו תשובות בלתי מובנות, ונראה שנבעו ממקור אחר לחלוטין. תשובה חלקית לשאלה זו היא שהרבי היה - לעתים ביודעין, לעתים שלא ביודעין - צינור לטרנסצנדנטי, לעולם שמעבר למציאות היומיומית שלנו.

הרב אברהם (הרברט) ויינר סיפר לי פעם שהוא שאל את הרבי: איך זה שאתה יכול לייעץ? והרבי השיב: "אנשים באים אלי ומתלוננים שכל השערים נעולים וכל הדרכים סגורות בפניהם. והם אינם יודעים כי הם נושאים עמם את המפתח, אשר אין עלי אלא לסובבו כדי לפתוח להם את הדלת הסגורה".