מתוך הספר לאן הלכת? – התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש. כאן תוכלו לרכוש את הספר במחיר מוזל ולקבל אותו בדיוור ישיר עד הבית.

קורת רוח לנשמה

זה היה בכפר חב"ד, בשעת ערב ב-11 באפריל 1956. התלמידים בבית הספר המקצועי בכפר חב"ד התפללו תפילת ערבית בבית הכנסת, ואז נשמעו היריות. חוליית מחבלי "פדאיון" פרצה למקום וטבחה בנערים בדם קר.

תוצאות הפיגוע היו מחרידות. הנרצחים היו שישה: חמישה נערים והמדריך הצעיר שלהם, שמחה זילברשטרום, שגונן על החניכים שלו בגבורה ומילט כמה מהם תחת אש.

פראדל, אימא של שמחה, הייתה שבורה לגמרי. היא עצמה הייתה פליטה ממלחמת העולם השנייה, בעלה נפטר בגיל צעיר, ועכשיו שכלה בן צעיר בפיגוע טרור אכזרי.

הרבי מליובאוויטש הרגיש בכאב שלה וכתב לה מכתב אישי מלא רגישות: "כל ישראל מאמינים בני מאמינים אשר העיקר באדם הוא נשמתו... ואשר הנשמה נצחית היא. וכיוון שתכלית בריאת האדם עלי אדמות הוא לפעול בעולם, גם בעולם הזה, הרי כשמקשרים את הנשמה בפעולה בעולם... הרי זהו ניצחון נגד המוות והקורת רוח היותר גדולה שאפשר לגרום לנשמה".

תקשורת דו צדדית

למען האמת, מערכת היחסים שלנו עם הנפטרים איננה מסתכמת רק ב'שליחת חבילות'. זו ממש לא תקשורת חד צדדית.

כשאנחנו עושים מעשים טובים בהשראת יקירינו שנפטרו, אנחנו לא רק משדרים אליהם, נוגעים בהם ומעבירים להם מסר; אנחנו עושים משהו הרבה יותר גדול מזה: אנחנו מנכיחים אותם כאן לידנו, וממשיכים בעבורם את הפעילות החיובית שלהם כאן בעולם.

הנשמה של המנוח שעלתה לעולם הרוחני מביטה בנו מלמעלה. היא ממשיכה לעקוב אחרי מה שקורה לנו, הקרובים לה. כל מעשה טוב שאנחנו עושים גורם להם שם למעלה אושר רוחני, במיוחד אם המניע לפעולות הטובות שלנו הוא החינוך או ההשראה שקיבלנו מהם.

לא בשמים היא

מאחורי הדברים עומדת תובנה עמוקה עוד יותר.

אם נשווה את החיים כאן לעומת החיים שם, בין החיים הגשמיים בעולם הזה לבין חיי הרוח הטהורים בעולם הבא – נגלה מורכבות: יש יתרון ברור לחיי טוהר זכים ונקיים בעולם הרוחני, רק שם הנשמה מסוגלת להשיג את האושר שאין לו סוף, את אושר הקרבה לאלוקים. ועם זאת, יש משהו כאן שאין שם. החיים כאן בעולם הזה אינם מקריים, יש בהם ייעוד – לקיים את המצוות של אלוקים ולתקן את העולם. ואת המשימה הזו אפשר להשלים רק כאן; רגע אחרי המעבר לעולם שכולו טוב, אי אפשר יותר לקחת חלק בשליחות הגדולה.

"לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא", מלמדת אותנו התורה1. אלוקים רוצה אנשים, שיתעסקו בחפצים. כי האידיאל של המצוות הוא להפוך את הגשמיות למרחב אלוקי, לקדש את החומר על ידי שימוש בו לפי רצון האלוקים.

אם כן, רק כשהנשמה לבושה בחליפת הגשמיות, כשהיא נושמת ופועלת בתוך הגוף הפיזי, היא יכולה להשתתף באופן פעיל בלימוד תורה ובקיום מצוות בחיי היומיום כאן עלי אדמות. כשהיא מתעופפת אל הקן הרוחני שלה בשמים, היא לא יכולה עוד לעסוק בפעילויות כאלה. שם זה המקום לקטוף את הפירות, ליהנות מהמעשים הטובים שהיא עשתה כשהייתה כאן למטה.

כמו שאומרת המשנה2: "יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא.
וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה".

יחסים פעילים

לכן, לצד שמחת ההשתחררות ממגבלות הגופניות והגשמיות, הנשמה גם מתאבלת על החיים שהיו לה. רק במבט הציפור שבו היא מסתכלת עכשיו על העולם, היא תופסת שהיא הייתה יכולה לעשות יותר.

וכאן אנחנו נכנסים לתמונה. התפקיד שלנו, כנשמות הקרובות לנשמת המנוחים, הוא להמשיך את העבודה בשבילם, לעשות מעשים טובים ומצוות בשמם. יקירינו בעולם האמת סומכים עלינו, בני המשפחה והחברים, שנעשה מצוות גם בשמם. אנחנו סוכני המשימה שלהם, אנחנו הידיים והרגליים שלהם במרחב הפיזי – דרכנו הם יכולים להמשיך לעשות טוב ולקדש את המציאות.

זה מקור הסיפוק האמתי לנשמה, זה מה שמרים אותה לגבהים עצומים, גבוהים יותר ויותר.

המעשים הטובים שעושים האבלים יכולים למלא את החלל שנפער במוות, אך יותר מכך: הם ספקי האושר של הנשמה וכך הם סוללים למשפחה השכולה ולחברים האבלים דרך לשמור על יחסים מתמשכים, ואפילו פעילים, עם יקיריהם.