לפני אלפי שנים חלק עמנו שלמה המלך בספר קהלת תובנה מעניינת: "טוב לכת אל בית האבל, מלכת אל בית המשתה".

כבדיחה יהיה מי שיגיד, שזה דווקא אחלה 'טיפ' לחיים של היום. הרי בחתונה אתה נפרד מצ'ק מכובד כמתנה לזוג הצעיר והמאושר (עבור לא מעט אנשים, הזמנה לחתונה היא כמו למצוא דו"ח חניה על שמשת המכונית...), ואילו בניחום אבלים אפשר פשוט להסתפק בכמה השתתפויות בצער ובתנועות ראש שכל מהותם אומרת רצינות.

אבל הפירוש הרציני והרווח יותר מסביר כי שלמה המלך ביקש לתת לנו פרספקטיבה לחיים. אם תזכור שבסוף הכל מסתיים והחיים הם לא קייטנה אחת גדולה, זה יעזור לך לנהל את חייך כפי שצריך ולהתנהג בהתאם.

ובכל זאת, אני לא מחבב גדול של המוות או של המחשבות הנלוות אליו. הגישה החסידית תמיד מעדיפה להסתכל על חצי הכוס המליאה, לתפוס את הקשיים כאתגרים, ובכלל אם תתפסו פעם שיחה קצרה עם חבדניק, בעיקר עם שליח המפעיל בית חב"ד ברחבי העולם, תגלו שיש לו תכניות מסודרות לפעילות לעוד 250 שנים לכל הפחות. או כמו שמאחלים אצלנו בימי הולדת: "עד מאה ועשרים. הראשונים, כן? על השאר נדבר אחרי זה".

גם בחיי היום-יום המשפחתיים שלנו אנחנו חיים על פי העיקרון הזה. למשל, אם פעם, בימי רווקותי, הייתה תקופה שחשבתי שצריך לציין את יום השואה מידי יום ולא רק פעם בשנה, הרי שהיום אפילו האזכור החד-שנתי הזה הוא בעייתי מבחינתי כלפי הילדים. פתאום לערער את כל תפיסת עולמם ולהציף להם חיים של רוע ומוות.

ולכן מי בכלל חושב אצלנו על ימים סגריריים. על תקופת הזקנה או מחלה, לא עלינו כמובן. שיחות הטלפון הקצרות ביותר שלנו הם עם נציגים שמנסים לעניין אותנו ברכישת ביטוח סעודי או חיים. הרבה יותר נחמד ותועלתי לנהל שיחות על דברים מלבלבים וחיוביים יותר.

אבל השבוע, הוא הצליח לתפוס אותי במקצת.

לאורך השנים האחרונות כתבתי מאות אלפי, אולי אפילו מיליוני, מילים. סביר להניח שאם היו מעמידים אותם אחת ליד השנייה היה שם די קילומטראז' כדי להקיף את כדור הארץ לפחות פעם אחת. היו שם מאמרי דעה, טורים ססגוניים, פובליציסטיקה, נאומים מרגשים, בדיחות, שירה ואפילו ספר פרוזה שלם.

אבל מעולם לא התנסיתי בכתיבה על אדם מת, שעה שטרם נסתם אפילו הגולל על קברו.

קרה מה שקרה, ובחור צעיר שחלה במחלה ארורה במיוחד השיב את נשמתו בטהרה ליוצרה. טרגדיה אמתית. כיון שחלקנו את אותה הקהילה, נתבקשתי אני לנסח במהירות הבזק מעין "נייר עמדה" שיבהיר את הסיטואציה המורכבת והמערבולת המוחלטת שאליה נשאבו עכשיו האלמנה והילדים. עד כמה שאפשר בכלל להשתמש במילים מכובדות ומכובסות כמו "נייר עמדה" כשאתה צריך לתאר את החיים הנוכחיים של ילד בן 6 וילדה בת 4 שבמקום ללכת ביום פתיחת הלימודים לגן ולבית הספר, צריכים לצעוד אחרי מיטתו של אביהם הדומם.

וזה היה קשה. מאוד.

הרגשתי כאילו הטילו עלי לחבר יצירה קלאסית שתשמש כמנגינת אבל לזכר המת. ואני, אפילו תווים אני לא יודע לקרוא.

פתאום המושגים השחורים והחמקמקים האלה כמו מוות, יתמות, אלמנה וקדיש יתום קיבלו פנים, צבע וצורה. קיבלו מילים. לפתע, הסתכלות על התיקים החדשים והילדותיים המוכנים לשנה חדשה של למידה וחוויות, נראתה כמו משהו שלא אתי בכלל לעשות.

לשמחתי, כעבור כמה שעות של בלבול עצמי לא פשוט, הצלחתי למצוא משהו שיאזן אותי. היה זה תיאור של פגישה בין יהודי ניצול שואה לבין הרבי מליובאוויטש בשנים שלאחר השואה, רצופת המוות. אותו יהודי פנה לרבי בהצעה לצאת בקריאה כי בכל בית יהודי יותירו סביב שולחן הסדר כיסא ריק לזכר הנספים. מיצג סימבולי שאגב פופולרי מאוד עד היום בקרב מי שרוצים לבטא חוסר.

אבל הרבי דחה את ההצעה בשתי ידיים. גם בגלל שפסח הוא זמן של שמחה ולא של אבלות, אבל גם בגלל שהייתה לו הצעה טובה יותר: אדרבה, זה דווקא רעיון נהדר להוסיף עוד כיסא סביב השולחן. אבל במקביל צריכים גם לדאוג למלא אותו ביהודי נוסף שלא תכנן לחגוג את ליל חג החירות... לבנות ולא לשקוע בהריסות.

וזה גם המסר שלקחתי לעצמי ממשימת הכתיבה שהטילו עלי.