מתוך הספר לאן הלכת? – התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש. כאן תוכלו לרכוש את הספר במחיר מוזל ולקבל אותו בדיוור ישיר עד הבית.
"איך זה יכול היה לקרות?"
באוקטובר 1967, חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, פגעה טרגדיה נוראה בביתו של אריאל שרון, הגנרל המפורסם וראש ממשלת ישראל לעתיד.
גור, בנו בן האחת עשרה של שרון, שיחק בחוץ עם חבר. שני הילדים השתעשעו עם רובה ציד ישן שהיה בבית, ותוך כדי משחק כיוון החבר את קנה הרובה אל ראשו של גור ובטעות לחץ על ההדק.
כששמע את הירייה, מיהר שרון החוצה ומצא את בנו גור שוכב מחוסר הכרה בתוך שלולית דם סמיכה. שרון ידע שהפציעה קטלנית, ובכל זאת, כשבליבו עדיין מפעמת תקווה, הוא לקח את גור בזרועותיו, אותת לרכב חולף לעצור ונסע אתו בבהילות לבית הרפואה הקרוב.
זמן קצר לאחר מכן גור נפטר.
ב'שבעה' הגיע רב חב"די לביקור תנחומים אצל שרון. הגנרל המהולל היה שבור. הוא לקח את הרב הצידה והמטיר עליו שאלות. "אתה דתי. תגיד לי, איך זה יכול היה לקרות?", הוא שאל שוב ושוב.
לרב לא היו תשובות טובות מול הכאב הנורא של האב השכול. הוא הציע להעביר את השאלה לרבי מליובאוויטש, בידיעה שאם יש אדם בעולם שיוכל לספק את התשובות – זהו הרבי.
שרון היה ספקן בקשר לכך. בינו לבין הרבי לא הייתה היכרות קודמת, והוא תהה כיצד יוכל הרבי לרפא את הכאב העמוק.
לאחר שעזב את ביתו של שרון, יצר הרב קשר עם הרבי ויידע אותו בשאלתו המיוסרת של שרון.
כולנו חברים
הרבי שיגר מיד מכתב תשובה לשרון, ובו המסר הבא:
הצטערתי מאד לקרוא על האובדן הטרגי של בנו הרך, עליו השלום.ואביע גם אני השתתפותי בכאב והצער, אף כי ממקום רחוק.
במבט ראשון נראה כי אנו רחוקים זה מזה. רחוקים לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם, ואפילו יותר, מבחינת אי ההיכרות האישית בינינו, ואפילו חוסר המודעות זה לזה, עד מלחמת ששת הימים, שבה נודע לתהילה שמך כמפקד ומגן של ארצנו הקדושה ותושביה...
אבל על יסוד עקרון יהודי בסיסי בחיי עמנו בני ישראל במשך כל הדורות, שלפיו "כל ישראל חברים" – הרי הפרסום שזכית לו גילה מה שהיה קיים גם לפני זה. כוונתי לחברות של כל ישראל, כולל יהודי הגר בארץ הקודש ויהודי הגר בחוץ לארץ. החיבור הזה הוא זה שהמריץ אותי לכתוב את השורות הבאות לך ולמשפחתך.
נקודת נחמה – ועוד יותר מנקודה – אפילו באסון גדול כל כך, מתבטאת בנוסח המסורתי [הנאמר בניחום אבלים], המקודש על ידי עשרות דורות של תורה ומסורת של עמנו: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
על פניו, הקשר [בין אבלו של היחיד לאבלות הלאומית על חורבן ירושלים ובית המקדש] נראה תמוה למדי. אולם האמת היא שהנחמה העיקרית הגלומה במשפט זה היא בתוכן הפנימי שלה. כלומר: למרות שהאבל הלאומי מורגש אצל אלו ששוכנים בירושלים ורואים את הכותל המערבי ובית מקדשנו בחורבנו יותר מאשר אצל הרחוקים יותר, האבל משותף לכל בני ובנות ישראל באשר הם, ואצל כולם גדולים הצער והכאב. וכך גם באבל של משפחה ושל יהודי יחיד – המקור לנחמה הוא שכל העם משתתף בצער, כי, כפי שביטאו זאת חז"ל, "כל ישראל קומה אחת שלמה".
אבל משותף
אחד ההיבטים הקשים ביותר של השכול הוא ההרגשה שאנחנו לבד לגמרי באומללות שלנו, שאף בן אנוש אחר אינו יכול לחלוק אתנו את עומק האובדן שאנו חווים. תחושה זו רק מתעצמת כאשר שאר העולם עובר הלאה, בקושי עוצר לשים לב לחור ההרסני שהמוות פער ביקום שלנו.
מה שעשוי להקל על חוויית הבדידות העמוקה של השכול היא הסולידריות, התחושה שהאובדן שלנו, גם אם הוא אישי מאד, משותף לאנשים נוספים, שיש עוד מישהו שחולק אתנו את הכאב הקשה מנשוא.
ואת זה בדיוק הרבי הזכיר לשרון, את האמת העמוקה, שאף אחד מאתנו איננו בודד. העם היהודי הוא יחידה אחת, וכל יהודי הוא חלק מקהילה גדולה. לכן, האושר האישי של כל אחד מאתנו הוא אושרו של העם כולו; וכך גם האבדן האישי הוא אבדן לאומי.
כתוב תגובה