בס"ד. יום ב' פ' נצבים-וילך, ח"י אלול, ה'תשל"ב
(הנחה בלתי מוגה)
אני לדודי ודודי לי1, ר"ת אלול2. וידוע ביאור רבינו הזקן3 (שח"י אלול הוא יום ההולדת שלו4 ) שענינו של חודש אלול יובן ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין (ורבינו נשיאנו מוסיף5 : ויכולים) כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות (ויתירה מזה) ומראה פנים שוחקות לכולם כו' (וכפי שממשיך בהמשל, שזוהי הכנה להליכה אחריו בלכתו העירה כו'), וכך הענין עד"מ בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' בשדה.
ב) והנה ביאור זה הוא בנוגע לכל ימי חודש אלול, ובפרט ח"י אלול, שזהו היום שמכניס חיות בכל עניני אלול (כידוע פתגם רבינו נשיאנו בזה6 ). ולהעיר, שענין זה הוא בדוגמת פירוש הרב המגיד7 על הפסוק8 אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שעי"ז שיעשה אותם האדם (שבנ"י מקיימים את המצוות), אזי וחי בהם, שממשיך חיות באותיות המחשבה והדיבור ועד למעשה המצוה עצמה, כמבואר באוה"ת להצ"צ9. והענין בזה, כידוע א' הביאורים בענין החיות, ע"פ המבואר בספר תניא קדישא10 החילוק בין דומם צומח חי ומדבר בנוגע לעבודת האדם בלימוד התורה וקיום המצוות [דכיון שאת העולם נתן בלבם11, וכללות העולם הוא בשביל ישראל בשביל התורה12, הרי כשם שבכללות העולם ישנו החילוק דדצח"מ, צ"ל חילוק זה גם בעבודת האדם], שמעלת החי ומדבר הוא העילוי שבכוונת המצוה לגבי מעשה המצוה, שהוא כמעלת הנשמה על הגוף (משא"כ לולי הכוונה והנשמה, הרי זה כמו ענין הגוף בלבד). ומזה מובן גם בנוגע להחיות שמכניס ח"י אלול בכל עניני אלול (כולל גם בנוגע להתבוננות בענינים אלו), שעי"ז באה בגילוי הכוונה והנשמה והפנימיות שבכל עניני אלול.
ויש להוסיף ולבאר א' הטעמים לכך שהכנסת החיות בעניני אלול שייכת דוקא לח"י אלול. דהנה ידוע שאע"פ שחודש אלול בכללותו הוא חודש החשבון על כל השנה שעברה13, הרי בחודש זה עצמו יש ימים מיוחדים שהם בסוף וחותם החודש, י"ב ימים אחרונים שבו, שהם באופן דיום לחודש יום לחודש14, החל מיום ח"י אלול, שהוא יום החשבון על חודש תשרי, שתחילתו וראשיתו הוא ר"ח שבו, שהוא גם ר"ה, ראש ותחילת שנה זו. ולכן ח"י אלול הוא היום המכניס חיות בעניני אלול, כי, ענינו של ר"ה הוא המשכת הנשמה והחיות וההנהגה של כל חדשי השנה, כשם שהתחלת המשכת החיות שבכל האברים היא מהראש15 (כמפורש גם בעטרת ראש16 ), ומזה מובן, שכאשר בחודש אלול עצמו בא יום ח"י אלול, שבו עושים החשבון [ובאופן שהימים נזכרים17 כדבעי למיעבד18 ] על חודש תשרי העבר, שתחילתו וראשיתו הוא ר"ה, אזי באה בגלוי יותר החיות והפנימיות כו', שזהו ענין הכנסת החיות בכל עניני אלול. ומזה מובן, שבח"י אלול מתגלה ביתר חיות במיוחד כללות הענין שבחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' בשדה (ככל פרטי הענינים שנתבארו בהמשל), שהעיקר בזה הוא ענין החיות, באור19 פני מלך חיים20, וענין הפנימיות21, וכפי שאומרים במזמור לדוד אורי במשך ימי חודש אלול22, בקשו (כולכם ישראל את) פני (ואני שומע לו) את פניך הוי' אבקש23, ובפרט ע"פ המבואר בלקו"ת24 דקאי על בחי' הפנימיות שבפנימיות הלב גופא, כפי שמחלק שם ב' הדרגות שבזה.
ג) והנה החיות שמכניס ח"י אלול בכל עניני חודש אלול הוא גם בנוגע לענין תקיעת שופר שבחודש אלול, שהוא בדוגמת תק"ש דר"ה, שזהו עיקר ענינו של ר"ה (שכנגדו הוא יום ח"י אלול), מצות היום בשופר25. ובהקדים, שגם בנוגע לתק"ש מצינו הלשון משל, כמובא בהמשך וככה26 בנוגע לתק"ש דר"ה, שנתבאר משל על זה בשם הבעש"ט ז"ל (שיום ההולדת שלו ח"י אלול4), למלך שהי' לו בן יחיד כו', ועלה בדעת האב ובנו [והיינו שענין זה הוא לא רק רצונו של האב, אלא גם הרצון של בנו יחידו] שיסע (הבן) למדינות אחרות כו', למען יגיע הבן למעלה יתירה יותר מכמו היותו אצל אביו בביתו כו', ובין כך הלך למדינה רחוקה כו', עד שעלה בלבו לחזור למדינת אביו, אבל מחמת אריכות הזמן, שכח גם לשון מדינתו כו', עד שהתחיל לצעוק בקול גדול בכדי שיכיר המלך קולו כו', ומסיים, שזהו התקיעה בקול שופר, בחי' קול פשוט, שהוא בחי' צעקה פנימית מעומקא דלבא כו'. ועד"ז הוא גם בענין תק"ש שבכל חודש אלול27, כמובן מזה שיש צורך בענין של הבדלה בין תק"ש דחודש אלול לתק"ש דר"ה28, כיון שלולי ההבדלה יש מקום לומר שהם באותו הסוג. ועאכו"כ ע"פ המשל הנ"ל, הרי בודאי שאותו ענין של קול פשוט שבתק"ש דר"ה ישנו גם בתק"ש שבחודש אלול.
והענין בזה, דאע"פ שבמשל הנ"ל אפשר לומר שהמדובר הוא אודות מעמד ומצב שנעשה מצד זה שהבן חטא ופגם ועבר את הדרך ח"ו, הרי אין האמת כן. דהנה, הענין דתק"ש הו"ע התשובה, וכפי שמבאר בהמשך וככה בהקדמה למשל הבעש"ט הנ"ל, שהגם שהתשובה מועלת בכל עת, בלתי הגבלת זמן, עכ"ז הזמן המוגבל ומוכשר יותר הוא בר"ח אלול ועשי"ת (והיינו, שמדייק לומר גם על חודש אלול בפ"ע שהוא זמן המוגבל ומוכשר לענין התשובה), וז"ע מצות תק"ש בר"ה. והנה, מבואר באור התורה להצ"צ29, שענין התשובה הוא לאו דוקא על ענין של פגם, ועאכו"כ לא על ענינים שלמטה מזה, ואדרבה, אין זה אמיתית ענין התשובה, אלא ענין התשובה הוא כמ"ש30 והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, לפניך דייקא, דהיינו לפנימיותך, וע"ד מ"ש בקשו פני את פניך הוי' אבקש. וזהו גם הדיוק החזירנו בתשובה שלימה (לפניך), כמבואר באגה"ת31 שתשובה שלימה הו"ע תשובה עילאה, שלמעלה מכל ענין של עוון ואפילו חטא (בשגגה). וכללות הענין בזה, שכיון שמדובר אודות בנו יחידו של המלך, הנה הא גופא שמתעורר בחודש אלול לצאת להקביל פני המלך בשדה, הרי זה מבטל את כל הענינים הבלתי רצויים. ובפרט בהיותו במעמד ומצב שאינו סומך על ענין של אותיות, ועאכו"כ לא על דיבור מסודר, אלא צועק בקול פשוט דוקא, שזהו"ע קול השופר (כנ"ל מהמשל של הבעש"ט בנוגע לתק"ש דר"ה, ועד"ז מובן גם בנוגע לתק"ש דחודש אלול), הרי זה מורה שנמצא במעמד ומצב כזה שחסר אצלו רק הענין דלפניך, שעז"נ והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, ובשביל זה צ"ל הענין דאת פניך הוי' אבקש, עד לבחי' הפנימיות שבפנימיות הלב גופא (כנ"ל ס"ב).
וביאור הענין בפרטיות יותר בנוגע לקול השופר, דהנה, אע"פ שמבואר בכ"מ שקול שופר הוא למטה מהתחלקות הדיבור באותיות, ולכאורה י"ל שזהו גם המכוון בהמשל דבן המלך ששכח גם לשון מדינתו, מ"מ, ע"פ המבואר בסידור בד"ה להבין ענין תק"ש ע"פ כוונת הבעש"ט ז"ל32 (בנוגע לר"ה, ועד"ז מובן בנוגע לתק"ש שבחודש אלול, כנ"ל), הרי אדרבה, הקול פשוט דשופר, הוא המקור של כל האותיות, אפילו אותיות המחשבה, ואפילו האותיות שעל ידם נעשים הגילויים היותר עליונים (שהרי כל גילוי צריך אותיות שעל ידם יוכל להתגלות), ולמעלה מזה הוא קול פשוט, ובפרט הקול פשוט דשופר, שהוא ראש ומקור של כל האותיות, ובו תלויים כל הגילויים. וענין זה מוכרח גם מצד זה שענין השופר הוא מצות היום דר"ה, שאז חוזרים כל הענינים לקדמותם33, וצריך להמשיך מבחי' שלמעלה מכל הגילויים, שזהו"ע דאות אל"ף34, ולמעלה מזה, הענין דקול פשוט שלמעלה מכל עניני אותיות, כמבואר בסידור שם. ואין זה סתירה ללשון המשל אודות בן המלך "ששכח גם לשון מדינתו", די"ל35 שזהו ע"ד שמצינו בר' זירא36 שיתיב מאה תעניתא (או מ' תעניות37 ) דלשתכח גמרא בבלאה מיני' כו', כדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי, ועד"ז כדי לבוא לתשובה שלימה, צריך לשכוח חיזו דהאי עלמא38, עם כל העולמות שלמטה מבחי' לפניך, ואז יכול להיות הענין דקול פשוט בקול השופר דר"ה, ועד"ז בקול השופר דחודש אלול, ע"י המשכת החיות מ(העבודה ד)ח"י אלול.
ד) ויש להוסיף, שכל זה מודגש יותר בחודש אלול וח"י אלול דשנה זו, שבו נעשית ההכנה ליו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת39, כי, מבואר בכ"מ40, וגם בהמשך יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת תרס"ו41, שאז פועל יום השבת עצמו את הענינים שנפעלים בדרך כלל ע"י תק"ש, והרי ודאי שענין התשובה (שזהו"ע דקול השופר) הקשור עם יום השבת אינו ענין התשובה בדרגא תתאה, אלא תשובה שענינה שפרו מעשיכם42, והיינו, שישנם כבר מעשים טובים, אלא שבהם ניתוסף הענין דשפרו, שהו"ע התענוג, ועד לתענוג שמגיע למעלה אפילו מתענוג המורגש וכו'43.
ה) וממשיך בכתוב1 (אני לדודי ודודי לי) הרועה בשושנים, שיש בזה ב' פירושים, פירוש הא'44, ששושנה יש בה תליסר עלין כנגד י"ג מכילין דרחמי, שמתגלים בחודש אלול, ופירוש הב'45, כמארז"ל46 א"ת שושנים אלא ששונים, ששונים בהלכות, שהו"ע לימוד התורה. וגם בזה העיקר הוא ענין הפנימיות כו'.
והענין בזה, דהנה איתא בזהר47 על הפסוק48 כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות, מה שושנה אית בה תליסר עלין (דסחרין לה), אוף כנס"י אית לה תליסר מכילין דרחמי דסחרין לה מכל סטרהא. ומבואר בזה בהביאורים לד"ה אני לדודי49, שבספירת המלכות גופא ישנו כפי שהיא כשושנה בין החוחים, וכפי שהיא רעייתי בין הבנות. דהנה, ענין החוחים הוא היפך ענין השושנה50, ולכן הרי זה שייך רק בעולמות בי"ע, משא"כ בעולם האצילות, עולם האחדות51, לא שייך ענין שהוא היפך דשושנה. ולכן, מ"ש כשושנה בין החוחים קאי על מלכות החיצונה (בלשון הקבלה), שיורדת לבי"ע, משא"כ רעייתי בין הבנות, כלת משה52, קאי על פנימיות המלכות (כמבואר גם בביאורי הזהר53 בתחלתו). וזהו גם החילוק בין י"ג מדה"ר שמתגלים בחודש אלול (שזהו מ"ש על כל חודש אלול (אני לדודי ודודי לי) הרועה בשושנים, ששושנה יש בה תליסר עלין כנגד י"ג מכילין דרחמי, והם המתגלים בחודש אלול), לי"ג מדה"ר שאומרים גם בכל השנה כולה, ומבואר בזה54, שי"ג מדה"ר שבכל השנה הם רק על חיי הגוף בלבד, אבל י"ג מכילין דרחמי המאירים בחודש אלול הם הרחמים על חיי הנפש כו', כי, בי"ג מדה"ר שבכל השנה, הגילוי למטה הוא מבחי' תליסר עלין שבשושנה בין החוחים, בחי' חיצוניות המלכות, הקשורה עם עניני הגוף וחיי הגוף, משא"כ י"ג מדה"ר שמאירים בחודש אלול הם מבחי' פנימיות המלכות (רעייתי בין הבנות), שהיא בחי' נשמתא לגבי חיצוניות המלכות, ולכן נמשכים ממנה הרחמים בנוגע לחיי הנשמה.
אמנם ע"פ המשל דמלך בשדה, שענין השדה בנמשל קאי על עולמות בי"ע, שאינם כמו עולם האצילות שהוא בדוגמת העיר של המלך55, מובן, שהגילוי די"ג מדה"ר שבחודש אלול שנמשך מפנימיות המלכות (רעייתי בין הבנות), מאיר גם במלכות החיצונה (שושנה בין החוחים), ופועל להאיר גם בחיי הגוף (כמבואר באוה"ת56 ). וע"ד המבואר57 בנוגע לר"ה, שאע"פ שבריאת העולם היתה בכ"ה אלול58, ה"ז רק יחוד חיצוני, אך עי"ז שבר"ה שלאח"ז נעשה יחוד פנימי, אזי ניתוסף חיות באופן נעלה יותר, עד לאופן שלא בערך, גם בחיי העולם כפי שנברא בכ"ה באלול, בדוגמת מה שנפעל בר"ה ברוחניות כל עניני הבריאה, עי"ז שאדה"ר אמר בואו ונשתחווה ונכרעה נברכה לפני הוי' עושינו59, ומובן, שעי"ז משתנית גם הגשמיות. ועד"ז בנוגע לי"ג מדה"ר שמאירים בחודש אלול, שעם היותם י"ג מדה"ר שמבחי' רעייתי בין הבנות, שלמעלה מבחי' כשושנה בין החוחים, ה"ה נמשכים ופועלים גם בענינים דשושנה בין החוחים, שענין החוחים קאי בכללות על הגוף, הנדמה בגשמיותו ובחומריותו לגופי אומות העולם (כדאיתא בתניא60 ).
ו) ועוד ענין בי"ג מדה"ר שמאירים בחודש אלול (כפי' הא' בהרועה בשושנים), שנקראים בשם קישוטים (כמובא בדרושי חסידות61 מכתבי האריז"ל62 ענין כ"ד קישוטי כלה שבחודש אלול), והרי בענין התכשיטין וקישוטין יש מעלה נפלאה לגבי לבושים (כמבואר בדרושי תפילין63, שנקראים בשם תכשיט ובשם כתר ועטרה64 וכו'). והענין בזה65, דכשם שבמשל הקישוטים ניתוסף על ידם יופי וחן בהכלה, ועי"ז מתגלה גם היופי שיש בה מצד עצמה, הנה עד"ז היא פעולת הקישוטים שנעשית ע"י י"ג מדה"ר שבחודש אלול בכל עניני בני ובנות ישראל, שאפילו אם לפי ערך העמידה (דהחזירנו בתשובה שלימה) לפניך אינם עדיין במעמד ומצב דיפה תואר ויפה מראה66 כפי שצ"ל במדריגה זו, ניתוסף בהם יופי וחן ע"י י"ג מדה"ר שנקראים קישוטין. ועפ"ז מובן גם מה שמתגלית אצלם בחי' פנימיות הלב (בקשו פני), ועד להפנימיות שבפנימיות, שנעשית כלי לבחי' פניך הוי' (אבקש).
ז) וכן הוא גם לפי' הב' בהרועה בשושנים, ששונים בהלכות (הלכות התורה). דהנה כתיב67 חכמת אדם תאיר פניו, ובדוגמת זה הוא גם באדם העליון, שכדי שתומשך הארת הפנים בגלוי, באור פני מלך חיים (ענין הפנימיות והחיות), הרי הדרך והעבודה בזה היא עי"ז ששונים בהלכות, שעי"ז ממשיכים את כל הענינים, החל מהענינים השייכים לחיי הנשמה, ולאח"ז נמשך גם בחיי הגוף.
ח) ויש להוסיף, שענין המשכת החיות דח"י אלול קשור גם עם ענין הצדקה, כמבואר בלקו"ת בהמשך המאמר68, שענין הצדקה הוא חיצוניות וכלי לבחי' האור דפני הוי' [וכידוע69 שע"י הצדקה נעשית ההמשכה בבחי' מלכות החיצונה, עד לסוכת דוד הנופלת70, בעולם העשי', עד לעוה"ז הגשמי], כי, ענין הצדקה הוא באופן שאתה החיית את נפש העני כו' (כדאיתא במדרש71 ), וכיון שמדתו של הקב"ה היא מדה כנגד מדה72, אלא שזהו כמה פעמים ככה, הרי עי"ז נותן הקב"ה חיים בעבודת האדם בחודש אלול בכלל ובעבודה דח"י אלול בפרט, עד להמשכת החיות בגלוי, כלשון הגמרא73 מחי' חיים יתן לך חיים.
ט) וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, שזהו כללות ענינו של חודש אלול שבו רשאין ויכולין כל מי שרוצה להקביל אור פניו ית' בשדה. ולזה צריך להיות עשיית כלים, החל מענין התפלה, שהיא מלמטה למעלה74, שזהו"ע אני לדודי, וזהו גם פשטות הענין די"ג מדה"ר (הרועה בשושנים, ששושנה יש בה תליסר עלין כנגד י"ג מכילין דרחמי), שהרי זוהי תפלתו של הקב"ה שנתעטף כשליח צבור75, ומזה נעשה הענין די"ג מדה"ר שמזכירים בנ"י בתפלתם בכל עת מצוא ופועלים על ידם כל מה שצריך לפעול כו'75. ועי"ז נעשה גם הענין דדודי לי, שזוהי ההמשכה בהענין דשושנים, ששונים בהלכות, ענין התורה, מלמעלה למטה74 (אלא שזהו באופן שאפילו בהמשכה מלמעלה, דודי לי, ישנה גם עבודת האדם76, ולא באופן דנהמא דכיסופא77 ח"ו). ועד שנמשך למטה מטה ע"י ענין הצדקה, ובלשון הכתוב78 יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה (ענין הצדקה) ומשפט (הלכות התורה79, כתרגומו ע"פ80 כמשפט הראשון, כהלכתא קדמייתא).
ועי"ז ממשיכים כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, וכמבואר במהרי"ל81 שהחל מר"ח אלול מזכירים הענינים דכתיבה וחתימה טובה, ועאכו"כ מח"י אלול, שממשיך ומגלה חיות בכל עניני אלול, אזי נמשך בהגוף שבדבר גם הנשמה והכוונה שבדבר, שממשיכים לכל אחד ואחת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, הן בגשמיות והן ברוחניות, לו ולבני ביתו ובכל עניניו, ועד לנקודה הפנימית שבזה – למלא משאלות לבב כל אחד ואחת לטובה שתהי' הגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש, עי"ז שיתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו להוי' בהר הקודש בירושלים82, בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה