אגרת ט"ו

טו. ענין

"עשר ספירות", עשר הספירות של עולם ה"אצילות" ושל שאר העולמות (בהן מדובר באגרת זו), היא ענין יסודי בתורת הקבלה ובתורת החסידות.

כל ענין בריאת העולמות והנהגת העולמות - הוא על ידי ה"ספירות", כפי שנאמר במאמר "פתח אליהו": "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין" - אתה - "אור אין סוף" - האצלת (הבאת מהעלם להתגלות) עשרה לבושים הנקראים "עשר ספירות", להנהיג בהם העולמות שלא התגלו והעולמות הגלוים.

בעשר הספירות מתבטא גם הכוח הבלי-גבול של "אין סוף" וגם כוח הגבול של "אין סוף", כפי שהוא אומר ב"עבודת הקודש": "אור אין סוף הוא שלימותא דכולא, כשם שיש לו כח בבלתי בעל גבול כך יש לו כח בגבול, שאם תאמר יש לו כח בבלתי בעל גבול ואין לו כח בגבול הרי אתה מחסר שלימותו ואין סוף הוא שלימותא דכולא". כלומר - "אור אין סוף" יש לו כוח ב"בלי גבול", ויש לו גם כוח ב"גבול". שכן, אם תאמר שיש לו כוח רק ב"בלי גבול" ואין לו כוח ב"גבול", הרי אתה מחסר בשלימותו, ו"אור אין סוף" הוא הרי השלימות של הכל. הרי, כיוון שענין ה"גבול" הוא שלימות, מן ההכרח שתהיה ל"אור אין סוף" השלימות של כוח ה"גבול".

שני כוחות אלה, כוח ה"בלי גבול" וכוח ה"גבול", באים ב"ספירות" באופן של בריאת והנהגת העולמות: ה"אורות" של הספירות, שהם פשוטים בלי ציור והגבלה של "חכמה" או "חסד", והם בבחינת "אין סוף" - הם ההתגלות של הכוח "הבלי גבול" כפי שהוא "עומד" בענין ה"ספירות"; ו"הכלים" שיש להם ציור פרטי והגבלה של "חכמה" ו"חסד" - הם ההתגלות של כוח ה"גבול". ועל ידי ה"ספירות" נמשך מ"אור אין סוף " שהוא ענין של אין סוף ובלי גבול - לברוא ולהנהיג העולמות שהם הרי מוגבלים.

כשם שהספירות, גם האורות וגם הכלים, מאוחדות בתכלית עם "אור אין סוף", ש"איהו וחיוהו חד איהו וגרמוהי חד", אור אין סוף והאורות הם דבר אחד, אור אין סוף והכלים הם דבר אחד, הרי שהתהוות והנהגת העולמות - היא מ"אור אין סוף", ובכל זאת העולמות הם ענין של גבול ולא "אין סוף" ובלי גבול (כמו שזה ב"אור אין סוף" המהווה ומחיה אותם), שכן, זה הרי בא על ידי ענין ה"ספירות" שבהן ישנה ירידת כוח ה"גבול" להוות ולהחיות עולמות בעלי גבול.

ההתלבשות של "אור אין סוף" בענין ה"ספירות", נקראת "אדם", "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם", שכן "אדם" משמעו פרצוף של עשר ספירות.

בתורת הקבלה מדובר בעיקר אודות ענין ה"ספירות" של העולמות הרוחניים, ה"ספירות" של עולם ה"אצילות" ושל שאר העולמות, ואילו בתורת החסידות מדובר יותר אודות ענין עשר הספירות והכוחות שישנם בנשמתו של כל יהודי, שהיא - הנשמה - באה ומשתלשלת מעשר הספירות - ישנן גם בה עשר הספירות, ועבודתו של יהודי בעשרת כוחות נשמתו, "פועלות" גם למעלה ב"ספירות" של העולמות העליונים שמהן באים הספירות והכוחות של הנשמה.

הידיעה וההשגה במציאות ענין ה"ספירות" למעלה, הידיעה בסדר ההשתלשלות - היא עצמה "מצוה רבה ונשאה" (או "רמה ונשאה"), כפי שרבנו הזקן אומר להלן ב"קונטרס אחרון", וזה מביא לאהבת ה' וליראת ה' שהן יסוד ושורש לכל המצוות (כפי שמובא גם ב"לקוטי תורה"), והידיעה וההשגה בספירות ובכוחות הנשמה מעניקה חיות והתעלות אחרות לגמרי בעבודתו של יהודי.

"להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם" בענין הספירות. -

הלשון "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם" היא מפסוק, וכפי שמפרשים אומרים שם, הרי הכוונה ב"משל ומליצה" היא לתורה שבכתב, שישנם ענינים בתורה שבגלוי הם ענין של משל לענין נעלה יותר, למרות שגם המליצה בה הוא מתבטא, הוא גם כן תורה, הוראה ולימוד (כמו למשל "ראה חיים עם האשה אשר אהבת", שזה משל על חכמת התורה, אך גם פשט הדברים הוא תורה והוראה), ו"דברי חכמים וחידותם" הכוונה לתורה שבעל פה: "דברי חכמים" הם גלוים, ו"חידות" הם דברים שמן ההכרח להזדקק לכך שיגלו ויפתרו את החידה. מציין רבנו הזקן, שבענין ה"ספירות" ישנם גם כל הענינים של משל ומליצה, ודברי חכמים וחידותם, שכן, ענין ה"ספירות" הוא גם למעלה בעולמות העליונים וגם למטה בנפש של יהודי. מודעת זאת -

ידוע הדבר בארץ מפי קדושי עליון נשמתם עדן, לקרב קצת אל השכל מאי דכתיב: -

מה שכתוב: "ומבשרי אחזה אלוה", שהכונה -

של הפסוק, היא להבין קצת אלהותו יתברך מנפש המלבשת בבשר האדם, -

כלומר, הנפש המחיה את הגוף, הוספת כ"ק רבינו: שכן, במהות הנפש לכשעצמה - כמו, ברוחניות בכלל בפני עצמה - אין כל הבנה כלל, ועל פי מאמר רז"ל על פסוק: "ברכי נפשי וגו'" - "מה הקדוש-ברוך-הוא כו', -

מלא כל העולם, אף הנשמה כו'", -

מלאה את כל הגוף", ורבותינו ז"ל מונים שם דברים נוספים אשר כשם שהם אצל הקב"ה כך הם בנשמה, הרי, כיוון שרבותינו ז"ל משווים את הנשמה, שיש בה ענינים שישנם אצל הקדוש ברוך הוא, יכולים הרי להבין מהנשמה ענינים כפי שהם אצל הקדוש ברוך הוא, להבין ענינים באלקות. אלא, מהו באמת הדמיון ואיך אכן אפשר להשוות ענינים של הנשמה אל הקדוש ברוך הוא? - יביא רבנו הזקן מהזוהר, שהנשמה באה מפנימיות האלקות ויש בה ענינים מהספירות העליונות ומאלקות, לכן יכולים להבין מהנשמה ענינים באלקות, ובלשון רבנו הזקן: ועל פי מאמר הזהר על פסוק: "ויפח באפיו נשמת חיים" - "מאן דנפח, מתוכיה נפח", -

הנופח - נופח מפנימיותו, שלא כמו בדיבור, כשאחד מדבר, הרי הוא מוציא את ההבל החיצוני, אך הנופח - מוציא את פנימיות ההבל, וכשאומרים הלשון "נפיחה" על הכנסת הנשמה בגוף, משמעה, שהנשמה באה מפנימיות האלקות, וכפי שרבנו הזקן מסביר זאת ב"אגרת התשובה", ואפלו נפש דעשיה -

"עשיה" הוא העולם התחתון ביותר, ו"נפש" היא התחתונה בחמש המדריגות נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, היא באה מזווג -

יחוד, זו"נ -

"ז"א" ו"נוקבא", דעשיה, -

של עולם העשיה, מיחוד וזיווג ז"א (מדות) ונוקבא (מלכות) של עולם ה"עשיה" באות הנפשות של עולם העשיה, והמוחין שלהם -

של ז"א ונוקבא ד"עשיה", שהם בחינת חיה ונשמה דזו"נ, -

"חיה" היא בחינת "חכמה", "החכמה תחיה", ו"נשמה" היא בחינת "בינה", "נשמת שדי תבינם", כך, בנשמה שהיא רק המדריגה של נפש ד"עשיה" - ישנן כל הספירות, מ"ז"א", שש מדות, מ"נוקבא", מלכות, מ"חכמה" ומ"בינה", שהן הן אחורים -

החיצוניות, דכלים דזו"נ דאצילות, -

שכן, הכלים של זו"נ של "אצילות" מאירים ב"עשיה", ומתלבשים בספירות עולם ה"עשיה" ; הרי שהספירות של עולם ה"עשיה", הן החיצוניות והאחוריים של הכלים של זו"נ ד"אצילות", שהם -

הכלים ד"אצילות", הם אלהות ממש, שבתוכם -

בכלים ד"אצילות" מאיר אור-אין-סוף ברוך-הוא המלבש וגנוז בחכמה דאצילות, -

כפי שאומר בהגה"ה שבפרק ל"ה בחלק הראשון של ספר ה"תניא", טעמו של דבר, מדוע "אור אין סוף" שורה ב"חכמה" דוקא; הרי, "אור אין סוף" שב"חכמה", מאיר בכל הספירות שבעולם ה"אצילות", "אבא עילאה מקננא באצילות", חכמה עליונה מקננת באצילות, והרי שבכלים של הספירות שבעולם ה"אצילות" מאיר "אור אין סוף" ברוך הוא, ד"איהו וגרמוהי חד" באצילות, -

שהוא, "אור אין סוף" ברוך הוא, והכלים של ה"ספירות" - הם דבר אחד בעולם ה"אצילות",שהספירות ד"אצילות" הן פנימיות הספירות של עולם ה"עשיה", הרי שבספירות של עולם ה"עשיה" מתלבש "אור אין סוף" ברוך הוא, ועל כן -

ולכן, גם בנשמת האדם -

הבאה מהספירות, מאיר אור-אין-סוף ברוך-הוא, מלבש וגנוז באור החכמה שבה, -

שבנפש, להחיות את האדם. וממנה -

מהנשמה, יוכל האדם להבין קצת בספירות העליונות, שכולן -

כל הספירות העליונות, מאירות בנשמתו הכלולה מהן. -

אך צריך להקדים, מה ששמעתי ממורי עליו השלום -

הרב המגיד ממזריטש, על פסוק: "ואנכי עפר ואפר", שאמר אברהם אבינו עליו השלום על הארת נשמתו המאירה בגופו מאור חסד עליון, -

שמהאור של מדת החסד ד"אצילות" האירה הנשמה בגופו של אברהם אבינו, והיא מדתו -

של אברהם אבינו, מדת "אהבה רבה", (נסח אחר: שבה היה) שהיה אוהב את הקדוש-ברוך-הוא -

ה"אהבה רבה" של אברהם אבינו להקדוש ברוך הוא, באה מהאור של החסד העליון ד"אצילות", אהבה גדולה ועליונה כל כך, עד שנעשה "מרכבה" להקדוש-ברוך-הוא. -

כלומר, אברהם אבינו היה בטל לגמרי להקדוש ברוך הוא עד לאופן הביטול של "מרכבה", שהוא למעלה מביטול העבד לאדונו, שכן, העבד למרות שהוא בטל לאדון, יש לו בכל זאת רצון עצמי, אלא שהוא מבטל את רצונו בפני רצון האדון, ואילו "מרכבה" בטלה לגבי הרוכב באופן שאין למרכבה שום רצון עצמי, ובאופן כזה היה ביטולו של אברהם אבינו להקדוש ברוך הוא. וסלקא דעתך אמינא, -

והיו יכולים לסבור, שבחינת חסד ואהבה שלמעלה בספירות העליונות היא מעין וסוג מהות מדת "אהבה רבה" של אברהם אבינו עליו השלום, רק שהיא -

החסד והאהבה שלמעלה, הן גדולה -

בכמות, ונפלאה -

באיכות, ממנה -

ממדתו של אברהם אבינו, למעלה מעלה עד אין קץ ותכלית, -

אמנם גדולה ונפלאה ממנה - אך על כל פנים איזה דמיון יש ביניהם, כנודע ממדות העליונות שאין להם. [נסח אחר: קץ] סוף ותכלית מצד עצמן, -

כשההשפעה מהמדות העליונות יורדת למטה, היא באה בקץ וסוף ותכלית, כלומר בענין של גבול, שלכן מתהווים ממנה עולמות ונבראים בעלי גבול, אך, מצד עצמן, כפי שהמדות העליונות הן בעצם, הן בלי גבול ואין בהן קץ וסוף ותכלית, כי אור-אין-סוף ברוך-הוא מאיר ומלבש בתוכם -

בתוך המדות העליונות, ממש, ו"איהו וגרמוהי חד", -

הוא, "אור אין סוף" ומדותיו, הכלים של הספירות, הם דבר אחד, במילא הרי גם המדות העליונות הן בבחינה של "אין סוף", מה שאין כן בנשמת האדם המלובשת בחומר, -

בגוף שהוא חומרי, שיש למידותיה קץ וגבול, -

הרי מובן במילא, שמדת החסד שלמעלה גדולה ועליונה בעליונות בלתי מוגבלת ממדת החסד ואהבה של אברהם אבינו כפי שנשמתו מלובשת בגוף, אבל מכל מקום סלקא דעתך אמינא -

היו יכולים לחשוב, שמדותיה -

של נשמת אברהם אבינו, הן מעין וסוג מדות העליונות. -

קודם שלל רבנו הזקן מלמעלה למטה, שמדת החסד שלמעלה איננה מעין ומסוג החסד והאהבה של אברהם אבינו. וכעת הוא שולל גם מלמטה למעלה, שמדת החסד של אברהם אבינו איננה מעין ומסוג מדת החסד שלמעלה - וזאת, כדי לשלול ענין זה מכל הצדדים. ולזה אמר: -

ולכן אמר אברהם אבינו: "ואנכי עפר ואפר", דכמו שהאפר הוא מהותו ועצמותו של העץ הנשרף, ש -

העץ לפני שנשרף, היה מורכב מד' יסודות: אש רוח מים עפר, -

כל דבר הרי מורכב מארבעה יסודות אלה, וג' יסודות: אש מים רוח - חלפו והלכו להם וכלו בעשן המתהוה מהרכבתן כנודע, -

העשן יש בו משלשה יסודות אלה, אש, רוח, מים, שהיו בהרכבתו של העץ, ויסוד הד' שהיה בעץ, שהוא העפר שבו -

הוא אינו עולה עם העשן, אלא היורד למטה ואין האש שולטת בו, הוא הנשאר קים, והוא האפר. -

מה שנשאר מיסוד העפר שבעץ. הרי, שהאפר הוא מהות העץ, שלפני זה היה עץ וכעת הוא אפר, כך, יאמר רבנו הזקן להלן, שגם קודם כשהעץ היה עץ, היה עיקר מהות העץ - העפר, שכעת הוא אפר. והנה, כל מהות העץ וממשו -

שהעץ יש לו "ממש" ויכולים למששו, שזה הרי לא מהאש, או הרוח או המים שבו, וחמרו וצורתו בארך ורחב ועבי שהיה נראה לעין קדם שנשרף - עקרו היה מיסוד העפר שבו, -

שבעץ, רק שאש מים רוח כלולים בו, -

שהעץ כולל בתוכו גם מהיסודות אש, מים ורוח, אך העיקר שבו הוא מיסוד העפר, שממנו באים האורך, הרוחב והעובי של העץ, כי העפר -

יסוד העפר שבו, הוא חומרי יותר מכלן, -

מאשר שאר שלשת היסודות, ויש לו ארך ורחב ועבי, מה שאין כן באש ורוח, -

שאין בהם אורך רוחב ועובי, וגם המים -

למרות שלמים יש כבר הרי ממשות, ואורך ורוחב ועובי, אך הם מעט מזעיר -

במדה מעוטה ביותר, בעץ, וכל ארכו ורחבו ועביו -

של העץ, "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", שהוא האפר הנשאר אחרי שנפרדו ממנו אש מים רוח. -

והאפר שנשאר הוא העפר שהיה קודם עיקר מהות העץ. והנה, כמו שהאפר אין לו דמיון וערך אל מהות העץ הגדול בארך ורחב ועובי קדם שנשרף, לא בכמותו ולא באיכותו, -

אין לאפר שום דמיון ושום ערך לא לכמות העץ ולא לאיכותו ולחשיבותו, אף שהוא [הוא] מהותו ועצמותו -

העץ הוא מהותו ועצמותו של האפר, וממנו -

מהעץ, נתהוה -

האפר; כך על דרך משל אמר אברהם אבינו עליו השלום על מדתו, מדת החסד והאהבה המאירה בו ומלבשת בגופו, דאף שהיא [היא] מדת האהבה וחסד העליון שבאצילות המאיר בנשמתו שהיתה מרכבה עליונה, אף-על-פי-כן ברדתה למטה להתלבש בגופו -

שזה הרי, על ידי השתלשלות העולמות ממדרגה למדרגה על ידי צמצומים רבים -

יורד הרי האור של מדת החסד ד"אצילות"דרךהשתלשלות מדריגות רבות ומתצמצם על ידי צמצומים רבים - הרי אז, אין דמיון וערך מהות אור האהבה המאיר בו אל מהות אור אהבה וחסד עליון שבאצילות, אלא כערך ודמיון מהות העפר שנעשה אפר אל מהותו ואיכותו כשהיה עץ נחמד למראה וטוב למאכל על דרך משל, -

שאין הרי שום ערך ושום דמיון בין האפר לבין העץ, כך אין שום ערך ושום דמיון בין מדת האהבה של אברהם אבינו לגבי מדת החסד והאהבה של "אצילות". ויותר מזה, להבדיל באלפים הבדלות, -

בין האפר והעץ הגשמי לגבי רוחניות מדות האהבה של אברהם אבינו וחסד ד"אצילות", רק שדברה תורה כלשון בני אדם במשל ומלצה: -

והנה, כללות הי' ספירות שבנשמת האדם נודע לכל [בדרך כלל בכתב יד ליתא], שהמדות נחלקות בדרך כלל לז' מדות, וכל פרטי המדות שבאדם -

נטיותיו השונות של האדם, אם הן נטיות חיוביות, שהוא נמשך אליהן, או נטיות שליליות, שהוא עומד בנפרד מהן, באות מאחת מז' מדות אלו, שהן -

שבע המדות, שורש כל המדות וכללותן, -

שורש כל המדות והנטיות באדם, הם שבע מדות אלו, ובהן ישנם כל הפרטים באופן כללי, לפני שהם באים בפרטים של נטיות פרטיות, שהן: -

שבע המדות הן: מדת החסד להשפיע בלי גבול, -

כלומר, גם עצם ההשפעה הוא בלי הגבלה, וגם אל מי שמשפיעים הוא בלי הגבלה, ההשפעה היא לכל, ומדת הגבורה לצמצם מלהשפיע כל כך, -

כלומר, שההשפעה, היא בהגבלה, עד כמה להשפיע, או שלא להשפיע. [נוסח אחר: כל עיקר] כלל, -

כלומר, שלמקבלים מסויימים לא תהיה ההשפעה כלל, או כפי שכתוב בחצאי הריבוע: "כל עיקר", לא להתחיל להשפיע להם כלל, וכל זה בא מצד ה"גבורה" שהיא מדת הדין והצמצום, ומדת הרחמים לרחם על מי ששיך לשון רחמנות עליו, -

שלמרות שאין הוא ראוי שישפיעו לו, אך מצד הרחמנות צריכים לרחם עליו ולהשפיע לו, והיא -

מדת הרחמים, היא מדה ממוצעת בין גבורה לחסד, שהיא -

מדת ה"חסד" היא להשפיע לכל, גם למי שלא שיך לשון רחמנות עליו כלל, מפני שאינו חסר כלום ואינו שרוי בצער כלל. -

ובכל זאת, מצד מדת ה"חסד", שהיא חסד והשפעה בלי הגבלה, אפשר להשפיע גם לכזה, אך, מצד מדת ה"רחמים" שיש בה גם התכללות של "גבורה", קיימת הגבלה שלא להשפיע לאחד כזה, ולעומת זה מי שרחמנות עליו, הרי למרות שאין הוא ראוי, נדרש מצד רחמנות להשפיע לו. ולפי שהיא -

מדת ה"רחמים", היא מדה ממוצעת -

שיש בה גם "חסד" וגם "גבורה", נקראת "תפארת", כמו בגדי תפארת, על דרך משל, שהוא בגד צבוע בגונים הרבה מערבים [ בו בכתב יד ליתא] בדרך שהוא תפארת ונוי, מה שאין כן בגד הצבוע בגון אחד - לא שיך בו לשון תפארת. -

שכן, "תפארת" היא רק התכללות של כמה גוונים, ומפני שבמדת ה"רחמים" ישנה התכללות של חסד וגבורה - היא נקראת בשם "תפארת". ואחר כך, -

אחרי שישנה ההתעוררות להשפיע, אם שההתעוררות היא מצד מדת ה"חסד" או מצד מדת ה"גבורה", או מצד מדת "הרחמים", בבוא ההשפעה לידי מעשה, דהיינו בשעת ההשפעה ממש -

כלומר, לא כשהוא לומד את הענין לעצמו, אלא - בהכנה להשפיע אותו ענין ממש לאחר מכן, צריך להתיעץ -

ולהתבונן, איך להשפיע, בדרך שיוכל המקבל לקבל ההשפעה , כגון שרוצה להשפיע דבר חכמה ללמדה לבנו, -

שלבן יש חשק גדול להשפיע מה שיותר, אם יאמרנה לו כלה כמו שהיא בשכלו - לא יוכל הבן להבין ולקבל, -

גם מפני שהשכל כפי שהוא אצל האב (המשפיע) עדין מדי מכדי שהבן יוכל להבינו ולקלטו - אלא הוא מוכרח קודם להלביש את השכל בענין אחר לא כל כך עדין (כמו במשל שלמטה מהנמשל), וגם מפני שכל העשירות של השכל על כל פרטיו וסברא הנוטה לצד אחד וסברא הנוטה לצד השני - הרי זה עשיר מדי מכדי שיוכל הבן (המקבל) לקבל את השכל, אלא הוא מוכרח מקודם להפריד את השכל לחלקים, לא לגלות לו את כל הפרטים, אלא פרטים מסויימים של השכל, שיהיה קל לו לקבל, רק שצריך לסדר לו בסדר וענין אחר, -

משל, שהוא ענין שני, לא אותו ענין של השכל והנמשל, דבר דבר על אפניו, -

כלומר, שאין הוא מגלה לו שתי הסברות שהן לחיוב ולשלילה, אלא באופן אחד - או את הסברא הנוטה לזכות או הסברא הנוטה לחיוב, או לכשר או לפסול וכדומה, וכל זאת כדי שיוכל לקבל את השכל, מעט מעט, -

מן השכל הוא משפיע לו, ולא כל השכל. כלומר, גם באורך השכל, בירידת ובהורדת השכל, מן ההכרח שיהיה צמצום בהתאם לכושר הקליטה של המקבל, וגם ברוחב השכל, בפרטיו הרבים של השכל, מן ההכרח שיהיה צמצום, כדי שהמקבל יוכל לקלוט אותם, ובחינת עצה זו -

המיעצת לו איך להשפיע את השכל, נקראת "נצח" ו"הוד", שהן "כליות יועצות"; -

כשם שבגוף האדם יש לכליות (גם) תפקיד של עצה (מיעץ), כך גם בנפש, מדות "נצח" ו"הוד" הן הכליות המיעצות כיצד להשפיע, וגם. נסח אחר: והן] -

ברוחניות, "תרין ביעין", -

שני הביעין המבשלים הזרע, -

כמו שבגשמיות, בישול הזרע הוא על ידי ה"תרין ביעין", כך ברוחניות, בדבר השפעה, זה על ידי המדות "נצח" ו"הוד", שהיא הטפה הנמשכת מהמח, דהינו דבר חכמה ושכל הנמשך משכל האב, -

המשפיע שכל לבנו, שלא ימשך כמו שהוא שכל דק מאד במוחו ושכלו, רק ישתנה קצת מדקות שכלו ויתהוה שכל שאינו דק כל כך, כדי שיוכל הבן לקבל בומחו והבנתו, והוא ממש, על דרך משל, כטיפה -

של זרע, היורדת מהמוח שהיא דקה מאד [מאד], ונעשית גסה וחמרית ממש בכליות ותרין ביעין. -

זוהי הירידה וההגשמה שנעשה בשכל המשפיע, שיהיה לפי ערך שכל המקבל. וגם "נצח" ו"הוד" נקראים "שחקים" ו"רחים" ששוחקים מן לצדיקים, -

השם של רקיע "שחקים" הוא על שם ש"שוחקים מן לצדיקים" , וזה ענין נוסף ב"נצח" ו"הוד" שהן מחלקות את השכל לחלקים רבים. ובלשון רבנו הזקן: כמו הטוחן [חטים] ברחים, על דרך משל, שמפרר החטים לחלקים דקים מאד - כך צריך האב להקטין השכל ודבר חכמה שרוצה להשפיע לבנו, ולחלקם לחלקים רבים, ולומר לו מעט מעט -

מן השכל, במועצות ודעת. -

מה לומר לו ומה לא לומר לו, ענין חלוקת השכל וגילוי חלקים מסויימים בלבד מהשכל, הוא צמצום בעומק השכל, נוסף על הצמצומים האמורים לעיל באורך ורוחב השכל, כך שבכל ששת הקצוות של השכל, אורך, רוחב ועומק - ישנה ה"פעולה" של הכליות היועצות של "נצח" ו"הוד". וגם בכלל, בחינת "נצח" הוא לנצח ולעמד נגד כל מונע ההשפעה והלמוד מבנו מבית ומחוץ, -

גם דברים שהם פנימיים ומונעים מלהשפיע לו ומללמוד אתו, וגם דברים שהם מניעות חיצוניות, מבית - הינו להתחזק נגד מדת הגבורה והצמצום שבאב עצמו, שהיא מעוררת דינים ברצונו על בנו, לומר שאינו ראוי לכך עדין -

להשפיע לו חכמה עמוקה ושכל עמוק זה - אלא עליו להתחזק כנגד זה - ולהשפיע לו. זה משמעות "נצח" לגבי המניעות מבית, להשתלט על המניעות הפנימיות שבתוכו הוא. (בכתב יד נרשם: חסר). -

בכתבי היד שעיינו בהם כדי להשוות לאגרות הקודש הנדפסות - כשהכינו "תניא" זה לדפוס

- נרשם "חסר". ההסברה לכך היא: א) מניעות "מחוץ", מניעות חיצוניות, אין רבנו הזקן מסביר. וכותב על כך הרבי: שצריך עיון אם המניעות מחוץ יותר פשוטות מאשר המניעות "מבית", ואדרבא - "מבית" יותר פשוט. אלא - כותב הרבי - הביאור על המניעות "מחוץ" כלול במה שצויין כאן שחסר באגרת. ב) בהתאם למה שלמדנו הפירוש של "ובכלל בחינת נצח", שבכלל ובבחינת "נצח" כלול גם ענין הנצחון, להתגבר על המניעות והעיכובים נגד ההשפעה - לא חסר כלום במה שרבנו הזקן אינו מסביר ענין כזה בבחינת "הוד", שכן ב"הוד" אין ענין דומה שיוכלל בכלל של בחינת "הוד" - כפי שהדבר ב"נצח", ענין הנצחון. ברם, אפשר גם ללמוד פירוש המלים "וגם בכלל בחינת נצח", בצורה אחרת, שהכוונה היא ל"נצח" בכלל - לא פרט במדת ה"נצח" שבו היא משתווה למדת "הוד", ששתיהן הן "כליות יועצות", ו"תרין ביעין", ו"שחקים ששוחקים מן", אלא ענין ה"נצח" בכלל - כללות ענין ה"נצח", ושעל כך הוא אומר שזה ענין הנצחון, כשלומדים באופן כזה, חסר כאן הביאור: מהו ה"כלל" של ענין ומדת "הוד" - וזהו הכוונה ב"חסר". להלן יסביר רבנו הזקן בחינת ה"יסוד". ובחינת "יסוד" היא, על דרך משל, ההתקשרות שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו עמו באהבה ורצון, שרוצה שיבין בנו; -

שמצד הרצון ישנה ההתקשרות, ההתמסרות וההתקשרות של שכל האב (המשפיע) עם שכל הבן (המקבל), ובלעדי זה, -

בלי ההתקשרות של מדת ה"יסוד", גם אם היה הבן שומע דבורים אלו עצמם מפי אביו [שמדבר בעדו ולומד לעצמו (בכתב יד קודש אדמו"ר בעל צמח צדק נשמתו עדן, בדרוש "כי ידעתיו" סעיף י"ג שהועתק שם לשון זה), ליתא תיבות אלו] - לא היה מבין כל כך כמו עכשו, שאביו מקשר שכלו אליו ומדבר עמו פנים אל פנים

באהבה וחשק, שחושק מאד שיבין בנו, -

שזה לא רק רצון, מה שהוא רוצה שהבן יבין, אלא חשק ורצון, רצון שכלול בו תענוג (שזה ענין "יסוד", סוג כזה של התקשרות). אחרי המלים "שמדבר בעדו ולומד לעצמו", כתוב באותיות קטנות: בכתב יד קודש אדמו"ר בעל "צמח צדק" (בדרוש כי ידעתיו סעיף י"ג

שהועתק שם לשון זה) ליתא - אין - תיבות אלו] - שכן, לא זו בלבד שאינו דומה כשלומד אותו ענין לעצמו לכשלומד אותו עם בנו באהבה, אלא גם כשהוא לומד ומשפיע לבנו בלי התקשרות וכו' - אין זה באותו אופן כמו בשעה שהוא משפיע לבנו בהתקשרות וכו', החשק וההתקשרות מוסיפים בהבנת הבן. וכל מה שהחשק והתענוג גדול

- כך ההשפעה והלמוד גדול, שהבן יוכל לקבל יותר, והאב משפיע יותר, -

עצם העובדה שהבן "קולט" במדה מרובה יותר וטוב יותר, גורם שהאב ישפיע יותר, כי על ידי החשק והתענוג מתרבה ומתגדל שכלו -

של האב, בהרחבת הדעת להשפיע וללמד לבנו (וכמו על דרך משל בגשמיות ממש, -

בבחינת ה"יסוד" בזיווג גשמי, רבוי הזרע הוא מרב החשק והתענוג, ועל ידי זה ממשיך הרבה מהמוח, -

משם באה טיפת הזרע, ולכן המשילו חכמי האמת לזווג גשמי, -

שכן, בהשפעת השכל ישנם ענינים כמו שהם בהשפעה של משפיע למקבל בזיווג גשמי, כמו שיתבאר). -

והנה, מידות אלו -

שהוסברו כאן בענין ההשפעה, הן בחינות חיצוניות -

המדות החיצוניות, שבנפש, ובתוכן מלבשות מדות פנימיות, -

מדות שהן יותר נפשיות, והן הסיבות למדות החיצוניות המתבטאות בענין ההשפעה, שהן -

המדות הפנימיות, הן בחינות אהבה ויראה כו'. דהינו, על דרך משל, באב המשפיע לבנו מחמת אהבתו, -

הרי פנימיות מדת החסד וההשפעה היא האהבה, ומדת ה"חסד" היא חיצוניות בלבד לגבי האהבה, ומונע השפעתו מפחדו ויראתו, שלא יבא לידי מכשול חס ושלום. -

הרי שהפחד והיראה הם הפנימיות של מדת ה"גבורה", שענינה שלא להשפיע או למעט בהשפעה, וכשם ששאר המדות הן ענפים מאהבה ומיראה (כפי שאומר בפרק השלישי של החלק הראשון של ספר ה"תניא") - הרי כפי שהדבר באהבה וביראה, שהן הפנימיות של מדות "חסד" ו"גבורה", כך הדבר גם בענפיהן, בשאר המדות, שישנן מדות שהן פנימיות לגבי המדות שהן חיצוניות של הנפש. ומקור ושורש מדות אלו, הפנימיות והחיצוניות, הוא מחכמה-בינה-דעת שבנפשו, כי לפי שכל האדם - כך הן מדותיו, -

אם שכלו גדול - מדותיו הן בענינים גדולים, ואם שכלו קטן - מדותיו הן בענינים קטנים, כנראה בחוש, שהקטן שהחכמה- בינה- דעת -

השכל שלו הן בבחינת קטנות - כך כל מדותיו הן בדברים קטני הערך. -

וכשהוא גדל, שאז שכלו מתגדל - מדותיו הן אז בענינים גדולים יותר, וגם בגדולים -

במבוגרים עצמם, תלוי הדבר גם בקטנות וגדלות שכלו של המבוגר, "לפי שכלו יהלל איש" , -

"איש" הוא תואר המדות, כפי שכתוב : "כאיש גבורתו"; הרי שבח והילול המדות גם הם בהתאם לשכל, כי לפי רב חכמתו - כך הוא רב אהבתו וחסדו. וכן שאר כל מדותיו פנימיות וחיצוניות, מקורן הוא מחכמה- בינה- דעת שבו. והעקר הוא הדעת שבו, -

העיקר בנוגע למדות, הוא ה"דעת" באדם, הנמשך מבחינת החכמה ובינה שבו, -

שלאחר שהוא תופס את השכל בכוח החכמה, נקודת והברקת השכל, והוא מבין את השכל על כל פרטיו בכוח הבינה - הוא מתעמק בדעתו ומתקשר עם המושכל - (הדבר שהוא מבין) להרגישו ולחוש בו, לא רק להבינו אלא גם להרגישו, וזה העיקר של המדות, כנראה בחוש, כי לפי שנוי דעות -

של בחינת "דעת", בני אדם זה מזה - כך הוא שנוי מדותיהם. -

והנה, כל זה -

המוסבר לעיל בענין המדות, בהקשר לענין ההשפעה, הוא רק על דרך משל לבד, -

אין זה ענינן האמיתי של "ספירות" בנפש, כי כל זה הוא בנפש השכלית התחתונה שבאדם, הבאה מקליפת נוגה. -

נפש זו היא "תחתונה" שנמשכת לענינים (ארציים) תחתונים, ואף ענין השכל שבנפש זו הוא בענינים תחתונים, בענינים של "יש" ו"מציאות", להבין את מציאותם וכדומה, שכן, כיוון שזו נפש של קליפה, הרי למרות שזו קליפת "נוגה" שיש בה גם טוב, בכל זאת היא קשורה ב"יש" ו"מציאות" ובענינים תחתונים, אך באמת לאמיתו, -

לאמיתת ענין הספירות בנפש האדם, שזה - בנפש העליונה האלהית, שהיא "חלק אלוה ממעל", -

כמוסבר בפרק שני של החלק הראשון של ספר ה"תניא" הענין של "חלק אלקה ממעל", שנפש זו היא נפש עליונה השקועה בענינים נעלים, בענינים של אלקות, כל המידות, פנימיות וחיצוניות, הן לה' לבדו. -

גם ה"חסד" שהוא מדה חיצונית וגם האהבה שהיא פנימיות החסד - הם שניהם להקדוש ברוך הוא לבדו, כי מחמת אהבת ה' ומרב חפצו לדבקה בו, הוא חפץ -

ברצון פנימי לעשות חסד כדי לדבק במדותיו, -

של הקדוש ברוך הוא, כמאמר רז"ל על פסוק : "ולדבקה בו" - "הדבק במדותיו". -

כיצד יכול אדם להתדבק בהקדוש ברוך הוא - הרי זה על ידי שהוא מתדבק במדותיו, וכמו שהקב"ה הוא רחום - כך הוא רחום, וכמו שהקב"ה הוא חפץ חסד - הרי זה המניע הפנימי הטמון ברצונו לעשות חסד - וזאת כדי להתדבק בהקב"ה. וכן במדת הגבורה, -

חיצוניות היראה - היא גם כן רק בענינים של אלקות, להפרע מן הרשעים ולענשם בענשי התורה, -

שזה ענין של "גבורה", וכן להתגבר על יצרו, ולקדש את עצמו -

להיבדל, במתר לו, ולעשות גדר וסיג לתורה -

כל זה הוא מפני פחד ה' ויראתו, פן יבא לידי חטא חס ושלום. -

שבגלל כך הוא מקדש עצמו בהרבה "שערים" של היתר, שלא יבוא לידי שער אחד אל איסור , ומצד זה הוא עושה לעצמו גדרים וסייגים לענינים של תורה - כדי שלא יעבור חס ושלום על אף חטא, הרי, שה"יראה", שהיא המדה הפנימית, היא להקב"ה, וה"גבורה", המדה החיצונית, היא גם כן בענינים של הקב"ה - ענינים של תורה ומצוות. וכן -

במדת ה"תפארת", לפאר את ה' ותורתו בכל מיני פאר, -

כמו ספר תורה הדור, תפילין יפות, וכדומה, שזו מדת ה"תפארת", מלשון יופי, ולדבקה בשבחיו -

במתן שבח להקב"ה, בכל בחינות נפשו, -

שזה "תפארת", מלשון "לפאר" ולשבח, דהינו בהתבוננות שכלו ומחשבתו -

שמה שהוא מפאר ומשבח את הקב"ה, יהיה מתוך התבוננות עמוקה של שכלו ושל מחשבתו בגדלות הקב"ה, גם בדבורו. -

שאמירתו שבחיו של הקב"ה בדיבור, לא תהיה דיבור בפה בלבד, אלא גם מתוך התבוננות עמוקה של שכל ושל מחשבה. כך שישנן כאן כל בחינות נפשו, שכל ומדות - מדת ה"תפארת" - ומחשבה ודיבור, שדיבור הוא הרי "מעשה זוטא"

- הרי זה גם כן בחינת מעשה; או שהכוונה היא לכל בחינות הנפש השייכות בענין השבחים, והן, שכל ומחשבה ודיבור. וכן -

במדת ה"נצח", לעמוד בנצחון נגד כל מונע מעבודת ה' ומלדבקה בו, ונגד כל מונע מלהיות כבוד ה' מלא -

ובהתגלות, את כל הארץ, כמלחמות ה' אשר נלחם דוד המלך עליו השלום. -

שענין המלחמות והנצחונות בא מצד מדת ה"נצח" של הנפש האלקית, וכן -

במדת ה"הוד", להשתחוות ולהודות לה', -

בבחינה של הודאה ושל ביטול, שהוא מודה למרות שאין הוא מבין, אשר מחיה ומהוה את הכל, והכל בטל במציאות אצלו, וכלא קמיה -

הכל לגבי הקדוש ברוך הוא, כלא חשיב, -

נחשב לכלום, וכאין ואפס ממש. ואף שאין אנו משיגים איך הוא הכל אפס ממש קמיה -

לגביו. שכן, הקב"ה הרי ברא הכל, והרי זו בריאה "יש" מ"אין" - גם מצד הכוח האלקי המהווה והבורא, אף-על-פי-כן, מודים אנחנו בהודאה אמתית -

הנחה אמיתית בנפש, המרגישה את האמת, שכן הוא באמת לאמתו. -

שהאמת האמיתית היא כמו "דעת עליון", שהכל הוא "כלא ממש" ובטל במציאות לגבי הקב"ה, שלא כפי שהוא ב"דעת תחתון" שקיים "יש" אלא שה"יש" בטל לאלקות , זה בא מצד מדת ה"הוד", ההודאה והביטול לאמת למרות שלא מבינים אותה. ובכלל זה -

של מדת ה"הוד", גם כן, להודות לה' על כל הטובות אשר גמלנו, ולא להיות כפוי טובה חס ושלום. -

שאינו מכיר בטוב שעשו לו, אלא שיתן תודה להקב"ה על כל הטובה שהקב"ה עשה אתנו, זה "הוד", מלשון הודאה - להודות, ובכלל זה, -

של מדת ה"הוד", להודות על כל שבחיו ומדותיו ופעלותיו באצילות ובריאות עליונים ותחתונים, שהם משבחים עד אין תכלית [נסח אחר: חקר], ונאים וראוים אליו יתברך ויתעלה, והוא מלשון "הוד והדר". וכן במדת -

יסוד, הנקראת "צדיק יסוד עולם" , -

שגם היא, כפי שהיא בנפש האלקית, היא באלקות, כפי ועל דרך שדובר לעיל, במשל, בענין ההשפעה, ש"יסוד" הוא ענין ההתקשרות בחשק ותענוג להשפיע לבנו (המקבל), כך יאמר רבנו הזקן להלן בענין "יסוד", התקשרות בחשק ובתענוג באלקות, להיות נפשו קשורה בה' חיי החיים, -

המחיה את החיים עצמם, ולדבקה בו -

בהקדוש ברוך הוא, בדביקה וחשיקה, בחשק ותענוג נפלא. -

שזה מצד מדת ה"יסוד", ההתקשרות באלקות בחשק ותענוג נפלא, ובמדת מלכות, -

של הנפש האלקית שהיא באלקות, לקבל עליו על מלכותו ועבודתו כעבודת כל עבד לאדונו באימה וביראה. -

ומקור ושורש כל המדות הן מחכמה-בינה-דעת, דהינו: החכמה היא מקור השכל המשיג את ה' וחכמתו וגדלתו ומדותיו הקדושות שמנהיג ומחיה בהן כל העולמות עליונים ותחתונים, -

הרי ה מקור של השכל המבין כל זאת - הוא ספירת ה"חכמה" שבנפשו האלקית של יהודי, ובינה היא -

כוח ההתבוננות בהשגה זו -

של גדולת ה' ושל מדותיו, באורך ורוחב ועומק בינתו, -

כפי שהוסבר בלמדנו הפרק השלישי של החלק הראשון של ספר ה"תניא", שבשכל ישנן ששה קצוות של אורך, רוחב ועומק: "אורך" - ירידת השכל במשלים וכדומה, שיהיה מובן גם למי שאינו משיג את השכל העמוק כפי שהוא לפני הירידה; "רוחב" - רחבות השכל בפרטים והסתעפויות רבות של השכל; "ועומק" - העמקות מה שיש בשכל עומק לפנים מעומק, להבין דבר מתוך דבר , ולהוליד מהשגה זו תולדותיה, שהן מדות אהבה ויראה -

שהן תולדות ההשגה, שעל ידי הבנתו גדלות הקדוש ברוך הוא, נולדת בו אהבה להקב"ה או יראה מהקב"ה, ושארי מדות הנולדות בנפש האלהית, המשכלת ומתבוננת בגדלת ה'. כי "לגדלתו אין חקר", ויש בחינת גדלת ה', שעל ידי התבוננות הנפש האלהית בה - תפל עליה אימתה ופחד שהיא יראה תתאה, -

יראה תחתונה, שהיא בחינת מלכות, ויש בחינת גדלת ה' שממנה באה יראה עלאה, -

יראה עליונה, יראה בושת, -

שהוא בוש מגדולת הקב"ה, ויש בחינה -

בגדולת ה', שממנה באה -

בחינת ומדריגת אהבה, הנקראת אהבה רבה, ויש בחינה -

בגדולת ה', שממנה באה אהבה זוטא. -

המדריגה הקטנה יותר באהבה; כל האמור הוא במדות הפנימיות של אהבה ושל יראה - הבאות מחכמה-בינה-דעת, מהבנה ומהתבוננות בגדולת ה', וכן במדות החיצוניות, שהן: חסד כו'. -

ו"גבורה" וכו' - הן באות כולן מחכמה - בינה - דעת, מההתבוננות בגדולת ה', ובכולן -

בכל המדות, צריך להיות מלובש בהן בחינת הדעת, שהוא בחינת התקשרות הנפש, הקשורה ותקועה בהשגה זו שמשגת איזה ענין מגדלת ה', שממנה נולדה בה -

בנפש, איזה מדה מהמדות, -

הרי בשעה שהנפש מבינה את הענין, נדרש שיהיה כוח ה"דעת", שיהיה קשור ונתון בענין שהוא משיג, כי בהסח הדעת כרגע מהשגה זו - מסתלקת גם כן המדה הנולדה ממנה, מהגלוי -

שהיתה לפני זה בגלוי, בנפש אל ההעלם, -

שבנפש היא באופן של העלם, להיות בה -

רק בכח ולא בפעל. -

שרק בכוח יש לו האהבה או היראה, אבל בפועל ובגילוי אין לו אותה מדה. מי מביא שהאהבה או היראה תהיה בפועל - הרי זה כוח ה"דעת", שכן, על ידי ההתקשרות אל השכל באופן שאין הוא מסיח דעתו ממנו אף לא לרגע אחד - המדות הנולדות מן השכל הן בהתגלות ו"בפועל", ולכן נקרא הזווג בלשון "דעת" , מפני שהוא לשון התקשרות. -

ומהתקשרות כזו, ישנה תולדה, ובענין ההתקשרות של שכל ישנה תולדה של מדות, וזהו בחינת דעת תחתון -

המדריגה התחתונה בבחינת "דעת", [נסח אחר: הדעת התחתון], המתפשט במדות ומתלבש בהן להחיותן ולקימן. ויש בחינת דעת העליון, -

המדריגה העליונה בבחינת "דעת" שהוא בחינת התקשרות וחבור מקור השכל המשיג עמק המשג, שהוא כנקודה וכברק המבריק על שכלו, -