כ. תוכן אגרת קודש זו (סימן כ) הוא אחד הענינים העמוקים ביותר בחסידות, ומתבטא בה יסוד בענין של חסידות שעד עתה טרם הוסבר בספר ה"תניא".

ברם, כפי שכבר הוסבר בפרוטרוט בהקדמה לסימן י"ח - ראוי לחפש בכל אגרת הקודש מה מתווסף באותה אגרת בנוגע לעבודה בפועל בקיום המצוות בכלל ובמצות הצדקה במיוחד (שכן, אגרות הקודש הרי נכתבו כדי "להורות לעם ה' הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון", ללמד את בני ישראל דרכי ה' וב מעשה בפועל (כפי שכותבים בהקדמתם הרבנים הגאונים בני המחבר), וכיוון שרוב האגרות נכתבו בקשר לצדקה עבור אלה שעוסקים בתורה ועבודה בארץ ישראל - יש באגרות קודש אלו ענינים המוסיפים יתר חיות ועילוי במצות הצדקה).

חשיבותה המיוחדת של אגרת זו, יכולים לראות גם מכך, שרבנו הזקן כתב אותה (כפי שהרבי ה"צמח צדק" כותב) "בימים שלפני הסתלקותו בכפר פייענא".

רואים אכן, שגם בענינים העמוקים המוסברים באגרת זו, מתבטא ענין יסודי חדש שנותן מושג אחר לגמרי בעילוי של קיום מצות מעשיות בכלל (מצות הנעשות בדברים גשמיים, כמו ציצית בצמר גשמי, תפילין בקלף גשמי, וכדומה), ומצות הצדקה במיוחד.

היסוד המוסבר באגרת-קודש זו, הוא - ש"התהוות הגשמיות" היא דוקא מ"עצמות אין סוף", התהוותם של הדברים הגשמיים היא דוקא מהקדוש ברוך הוא עצמו שהוא לגמרי למעלה מהאורות והגילויים שמהם מתהווים העולמות העליונים והענינים הרוחניים, שכן, "עצמות אין סוף" דוקא, ש"מציאותו מעצמותו בלי שום עילה וסיבה הקודמת לו חס ושלום", שמציאותו היא עצמותית (לא מציאות שנוצרה, כי אם מציאות שלא שייך בה ענין של "לא מציאות", הרי זה אופן של מציאות שהוא "מחוייב המציאות") - דוקא הוא יש בכוחו לברוא מציאות כזו כמו של הנבראים הגשמיים הנראים כמציאות לעצמם, ולעיני בשר לא נראה בהם כלל שהם תלויים וקשורים במציאות אחרת המהווה אותם (כפי שהדבר למשל ב"אור" שנראה בו שהוא התפשטות מ"מאור", ב"עלול" (מסובב) נראה שהוא בא וקשור ב"עילה" (סיבה) שלו, ואילו בדבר הגשמי לא נראה כלל שהוא בא מן ובטל ל משהו גבוה ממנו, אלא נראה שזה דבר שמציאותו היא כאילו מעצמותו).

מציאות כזו, שהיא באין ערוך לגמרי למקור שממנו היא באה, שכן המקור הוא רוחני, כוח אלקי, והיא - מציאות גשמית, עד שזה נקרא " יש מאין " - מציאות כזו יכולה להתהוות רק על ידי עצמות אין סוף, מהקדוש ברוך הוא עצמו, שהוא אין סוף ולמעלה גם מגשמיות וגם מרוחניות.

מכך יוצא, שדוקא התהוות הדברים הגשמיים היא מהקדוש ברוך הוא עצמו, שהוא למעלה מכל האורות והגילויים שמהם מתהווים הענינים הרוחניים.

יסוד זה נותן הפלאה ועילוי אחרים לגמרי בקיום מצוות מעשיות על ידי דברים גשמיים שהתהוותם היא דוקא מ"עצמות אין סוף".

עילוי זה בענין קיום המצוות המעשיות, הוא ענין חדש, ובנוסף למה שהוסבר בחלק הראשון של ספר ה"תניא" (מפרק ל"ה ואילך) המעלה ב"לעשותו", במצוות שמקיימים במעשה, לגבי המצוות שמקיימים במחשבה ודיבור:

שם מדובר על המעלה של "מעשה" רק מצד הרצון והכוונה של הקדוש ברוך הוא: היות וכל תכלית הבריאה היא "להיות לו יתברך דירה בתחתונים", שתהיה להקדוש ברוך הוא דירה בעולם הגשמי התחתון, שתומשך אלקות בהתגלות כאן למטה בעולם הזה, במקום החושך וההסתר על אלקות, ענין זה מבוצע בעיקר על ידי מצוות מעשיות, שכן, על ידי זה דוקא ממשיכים אלקות עד ל"עשיה" הגשמית, בענינים הגשמיים של העולם שהם למטה מענין המחשבה והדיבור.

כך גם בנוגע לבירור ולזיכוך הנפש הבהמית, זיכוכה והתהפכותה של הנפש הבהמית לטוב ולקדושה (שזו הרי תכלית ירידת הנשמה, שאין זה כדי לתקן אותה, אלא כדי לתקן את הנפש הבהמית) הרי זה מתבצע יותר על ידי מצוות מעשיות, שכן, עשיית פעולה גשמית של מצוה, הנחת תפילין, לבישת ציצית - הרי זה דוקא בכוח הנפש החיונית הבהמית.

הרי בהתאם לאמור, כל המעלה של "מעשה" היא רק מצד ה רצון וה כוונה של הקדוש ברוך הוא, אך מצד עצם הדבר, שבו המצוה נעשית, הרי לכאורה מצוה שנעשית בכוחות רוחניים, כמו מצות ידיעת והבנת אלקות בשכל ובהשגת המוח, או מצות אהבת ה' ברגש הרוחני של הלב - היא לכאורה למעלה מפעולה גשמית הנעשית בידים הגשמיות ובדברים גשמיים (כיוון שגם זו היא מצוה וגם בה מבצעים רצון הקדוש ברוך הוא, הרי שהענין של קיום הרצון העליון והקשר שזה מביא עם הקדוש ברוך הוא, ישנו גם במצוה רוחנית, ומצד עצם הדבר במה שמבצעים רצון הקדוש ברוך הוא - הרי לכאורה, דבר רוחני - כמו השגת המוח ורגש הלב - הוא עבודה עליונה ועמוקה יותר מאשר הפעולה הגשמית שבה עושים מצוה מעשית).

אך, מצד מה שמסביר באגרת-קודש זו המעלה של מצוות מעשיות מפני שהדברים הגשמים באים דוקא מעצמות אין סוף, יוצא מכך, שגם מצד עצם הדבר שבו המצוה נעשית, ישנו עילוי והתעלות במצוות מעשיות מה שאין במצוות הנעשות על ידי ענינים רוחניים, שכן, יש בדברים הגשמיים כוח נעלם המתגלה בשעה שמבצעים בדבר הגשמי את הכוונה העליונה.

כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע מביא באחת משיחות הקודש שלו, שכאשר נתגלה היסוד הזה באגרת קודש זו, "מספר מלות - הנשמה השמיימיות", שהתהוות הדברים הגשמיים היא דוקא מעצמות אין סוף - נפתחו אצל חסידים מעיינות חדשים של חיות בקיום מצוות מעשיות.

בלמדנו הענין בפנים האגרת, עוד יצא להזכיר איך שהרבי מורה בפשטות גאונית מופלאה שהיסוד של אגרת זו מובא בלשון הלכה ופסק דין במלים ספורות ברמב"ם בהלכות הראשונות של הלכות "יסודי התורה".

"איהו

וחיוהי חד, -

הוא ועניני החיות הבאים ממנו (האורות שהם ענין של נשמה וחיות לכלים של ה"ספירות") הם דבר אחד (כלומר, האורות של ה"ספירות" הם לא רק מיוחדים אתו (עם אין סוף) אלא הם דבר אחד עם אין-סוף), איהו וגרמוהי חד בהון" -

הוא והכלים הבאים ממנו (שהם הכלים לאורות של הספירות וכמו גופים לנשמות) הם דבר אחד בהן (בספירות). (פרוש, עשר ספירות דאצילות. "חיוהי" - הן האורות, -

של הספירות (שהן ענין של חיות ואור) ו"גרמוהי" - הן הכלים, -

של הספירות שהם כגופים וכלים לחיות ולאורות, שכולן -

כפי שהם כולם דבר אחד עם "אור אין סוף", מפני שהם אלקות, -

שגם הכלים של הספירות הם אלקות, מה שאין כן בבריאה-יצירה-עשיה כו'). -

שם הכלים של הספירות וכן חלק מסויים מהאורות של הספירות - אינם אלקות, אלא הם נבראים שנתהוו מאלקות. וצריך להבין היטב, איך ה"אין-סוף" חד -

דבר אחד, עם "גרמוהי" הן הכלים, -

של הספירות, הרי הכלים הן בבחינת גבול ותכלית, -

לא זו בלבד שכל ספירה היא ענין מיוחד, חכמה היא לא בינה, חסד הוא לא גבורה, אלא החכמה או החסד הם גם כן בעלי גבול ותכלית, ואילו "אין סוף" הוא הרי פשוט בתכלית הפשיטות, ולמעלה מכל ציור ומכל ענין מיוחד כמו חכמה או חסד, והוא אין סוף, בלי קץ וגבול, כיצד, איפוא, יכולים הכלים להיות דבר אחד עם אין סוף? כמו שכתוב בעץ חיים. -

שהכלים הם בבחינה של גבול ותכלית. ה"צמח צדק" מסביר ב"אור התורה", שמה שכלים הם בבחינה של גבול ומדה, הכוונה למה שהם כוח הגבול של אין-סוף, הכוח שישנו באין-סוף להאיר באופן שיומשך ממנו בגבול ובמדה, שכן, הוא הרי אומר ב"עבודת הקודש": "האין-סוף הוא שלימותא דכולא, כשם שיש לו כח בבלתי-בעל-גבול כן יש לו כח בגבול, שאם תאמר שיש לו כח בבלתי-בעל-גבול ואין לו כח בגבול הרי אתה מחסר שלימותו" - אין-סוף הוא השלימות של הכל, כשם שיש לו כוח בבלי גבול, כך יש לו כוח בגבול, שכן, אם תאמר שיש לו כוח רק בבלי גבול ואין לו כוח בגבול - אתה מחסר בשלימות שלו, כלומר, לאמיתו של דבר גם "בלי גבול" הוא "הגבלה", שהוא רק בלי גבול ולא גבול, ואם ישנה שלימות בענין ה"גבול", הרי, כוח שהוא רק "בלי גבול" ולא "גבול" חסר בו השלימות של "גבול", ואילו "אין- סוף" הוא הרי השלימות של הכל, מן ההכרח הרי שכשם שיש לו כוח בבלי גבול כך יש לו כוח גם בגבול. והוא מסיים שם, שהגבול הבא ממנו לראשונה, הם ה"ספירות" (כלומר הכלים של הספירות) שהם בבחינה של כוח הגבול, כוח להאיר ולהמשיך ענינים בגבול ובמדה, שההשפעה שתומשך מהאור המתלבש בכלי, תהיה בבחינה של גבול, למרות שההשפעה היא מאור אין סוף ובלי-גבול. על כל פנים, הרי הכלים הם בבחינה של גבול ושל תכלית, כיצד, איפוא, הם "חד" (דבר אחד) עם "אין סוף", שהוא למעלה לגמרי מגבול וממדה? אמנם הכונה -

במה שהוא אומר שאין סוף וכלים הם דבר אחד, היא -

הוספת כ"ק רבינו: שלא לומר, שאין סוף הוא דבר אחד עם הכלים של הספירות, אלא הכוונה היא, שהם מתאחדים בנוגע לפעולה - פעולה שיכולה להיעשות רק על ידי אין סוף או כשמתאחדים עם אין סוף, ופעולה זו נעשית על ידי אין סוף בהם ועל ידם. ובלשון רבנו הזקן: לומר, שהן אלקות -

בענין של לברא יש מאין כמו ה"אין-סוף", -

התהוות "יש" מ"אין" הוא רק בכוח הקדוש ברוך הוא, זה רק "בחיק הבורא", כמו שחכמינו ז"ל אומרים: "אם מתכנשין (מתאספים) כל באי עולם אין יכולים לברוא כנף יתוש א' ולהטיל בו נשמה", שכן, הענין של התהוות "יש" מ"אין" הוא רק "בחיק הבורא". ועל כך אומרים, ש"אין סוף" הוא דבר אחד עם הכלים של עשר ספירות ד"אצילות": שעל ידם יתהווה "יש" מ"אין", הרי שהם אלקות שמהם ועל ידם מתהווים "יש" מ"אין". ולא בבחינת השתלשלות עלה ועלול -

סיבה ומסובב, לבד. ומה שכתב הרמ"ק -

רבי משה קורדבירו אומר בענין ה"ספירות", ענין השתלשלות עילה ועלול, -

שמהספירות נמשך באופן של עילה ועלול, וכן הוא בזהר הקדוש פרשת בראשית, הינו בהשתלשלות הספירות בספירות עצמן -

כפי שספירה אחת באה ומשתלשלת מספירה שניה, כמו למשל כפי ש"בינה" באה מ"חכמה" וכו', (בבחינת הכלים), -

של הספירות, שנקראות "בלי מה" בספר יצירה, -

הנקראות "בלי מה" בספר יצירה, - בלשון "עשר ספירות בלי מה מדתן עשר וכו'", ו"בלי מה" הכוונה - שאינן בבחינת יש ומהות משג, -

לנבראים, וכמו ה"אין- סוף" דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, -

שום מחשבה אי אפשר שתהיה לה תפיסה בו, כך גם הכלים של הספירות נקראים "בלי מה", בלי מהות, שאין זה שום מהות שהיא ברת-השגה לשכל הנבראים, הרי על כך אומרים ענין ההשתלשלות ב"ספירות", שאין ספירה אחת מתהווה מספירה שניה באופן של בריאה "יש מאין", שכן, הרי אין זה "יש" שיהיה מהות מושגת, אלא הוא "בלי מה" - הרי זה בא באופן של "עילה ועלול". על כך, שהכלים של הספירות אינם מהות מושגת - מביא רבנו הזקן ראיה: וכמו שכתוב: "ופני -

הפנימיות שלי, לא יראו". -

שאפילו לגבי משה רבנו אין זה מהות מושגת, ש"פני", הפנימיות, כאן הכוונה גם לפנימיות ה כלים, שגם הם למעלה אפילו מהראיה וההשגה של משה רבנו, ונבואת משה רבנו עליו השלום והשגתו, היתה -

רק, מפרק עליון דנצח ד"זעיר אנפין". -

מהחלק העליון של בחינת "נצח" של "זעיר אנפין" - שבע המדות, שכפי שנזכר באגרת הקודמת (סימן י"ט), הספירות נצח-הוד-יסוד הן רק כלי ההשפעה והירידה אל המקבל, הרי שהן רק חיצוניות הספירות ולא הפנימיות. ובהשתלשלות העלול -

המשתלשל מה"עילה", הוא מוקף מהעילה, -

שזה לפני שה"עלול" משתלשל מה"עילה", אלא הוא עדיין כלול בעילתו, שאז מוקף ה"עלול" ב"עילה" שלו, ובטל במציאות אצלו -

הוא בטל ל"עילה" שלו, כזיו השמש -

כפי שזיו השמש בטל בשמש, -

זה כבר גם אחרי שה"עלול" משתלשל ומתגלה מה"עילה", בכל זאת ה"עלול" בטל במציאות ל"עילה". שכך הדבר בהמשכת הספירות עצמן, שמה שנמשך ומתגלה בטל במציאות ל"עילה", לספירה העליונה שממנה היא משתלשלת, כמו שכתוב בפרדס מהרמ"ק. -

הרי באופן המשכה כזה לא היה יכול להתהוות "יש" שהוא מציאות בהרגשתו, שמרגיש עצמו למציאות ואינו בטל למקורו. הוספת כ"ק רבינו: ועד"ז ביש דעשי' - ואף גם צמצומים רבים מאד -

המצמצמים את האור, שהאור שאחרי הצמצום אינו בערך כלל לאור שלפני הצמצום - הרי אפילו צמצומים אלה, לא יועילו להיות גשם עב כעפר, מהשתלשלות הרוחניות משכלים נבדלים אפלו -

הוספת כ"ק רבינו: משכלים נבדלים, של המלאכים, -

מלאכים הם הרי בעלי חומר וצורה, בכל זאת כיוון שהחומר שלהם הוא הרי מיסודות רוחניים - לא יתהווה מזה גשם "עב" כמו עפר - אפילו כשזה בא אחרי צמצומים רבים, שכן, הרי זה עדיין ענין של השתלשלות, כמו שלשלת (שרשרת) שהטבעת התחתונה ביותר יש לה ערך והיא קשורה לטבעת העליונה ביותר, אלא -

ההשתלשלות יכולה להשפיע, להיות "רוח הבהמה" מ"פני שור", -

שבמרכבה שלמעלה, שלמרות שהרוח המחיה את גוף הבהמה רחוקה לגמרי ואינה בערך ל"פני שור" שבמרכבה העליונה, בכל זאת יש בכוח ההשתלשלות להשפיע שתשתלשל הרוח של הבהמה, כיוון שגם הרוח של הבהמה היא דבר רוחני, אלא שהיא למטה מטה במדריגה מ"פני שור" שבמרכבה; אך אין בכוח ההשתלשלות להשפיע שיתהווה "יש גשמי" מ"אין רוחני" - דבר שהוא מציאות חדשה לגמרי. כמו שנתבאר במקום אחר, ועין שם. -

הרבי מציין כאן, שיש לומר שכוונת רבנו הזקן היא - לתורה אור ד"ה "יביאו לבוש מלכות", ועוד. ב"תורה אור" שם, מסביר רבנו הזקן, שאפילו חכמה עילאה (עליונה) ד"אצילות", כיוון שהיא נקראת בשם "חכמה", הרי זה "דבר מה", ולא "אין", במילא גם זה אינו יכול להתהוות באופן של השתלשלות מ"אין סוף", כי אם באופן של "יש מאין", כמו שכתוב: "והחכמה מאין תמצא", שחכמה לגבי למעלה מחכמה היא ענין של "יש מאין".

ו"יש מאין" נקרא "בריאה" בלשון הקדש. -

"בריאה" היינו, שנהיה דבר חדש שלא היה קיים לפני זה (שלא כמו ב"עילה ועלול" שהעלול קיים גם לפני זה אלא באופן אחר). וכנזכר לעיל שב"אין" אי אפשר שיהיה כלול "יש", שכן, אז זה הרי לא היה "אין" כי אם "יש". התהוות חדשה נקראת בלשון הקודש בשם "בריאה", כפי שהרמב"ן אומר בפרשת בראשית, שאין לנו בלשון הקודש ביטוי אחר לציין את ההתהוות של "יש מאין" אלא במלה "ברא". להלן יציין רבנו הזקן, למרות שגם ב"יש מאין" בטל ה"יש" באמת לכוח האלקי המהווה אותו, עד כפי שזיו השמש בטל בשמש ממש, שכן, הרי "כולא קמי' כלא חשיב" - הכל לגבי הקדוש ברוך הוא נחשב כלא כלום - כיצד אומרים, איפוא, שאי אפשר שיתהווה "יש מאין" באופן של השתלשלות "עילה ועלול", שכן אז (הוא לא היה "יש" ומציאות, אלא) היה בטל כמו שה"עלול" בטל לגבי ה"עילה" שלו, בשעה שהאמת היא הרי, שגם בהיותו "יש" הוא בטל לגבי מקורו, הכוח האלקי המהווה אותו ונמצא בו תמיד לבראו מחדש? יסביר רבנו הזקן להלן, שזה אמור רק לגבי "קמי'", כפי שהדבר לפני הקדוש ברוך הוא בידיעה שלו (הרי זה כפי שהאמת היא, שהכל בטל לגביו יתברך וגם היש הנברא בטל כזיו השמש בשמש); אך בידיעתו ובהרגשתו של היש הנברא עצמו, הוא נרגש כ"מציאות יש", ואילו אם ההתהוות היתה באופן של "עילה ועלול" לא היה יכול הנברא להיות, גם בהרגשתו ובידיעתו העצמית, "מציאות יש", אלא גם בהרגש שלו היה בטל במציאות.

והגם -

למרות, שהיש הנברא הוא גם כן כלא חשיב קמיה, -

נחשב לפניו יתברך כלא כלום, שכן, הרי "כולא קמי' כלא חשיבי" - הכל לגבי הקדוש ברוך הוא נחשב כלא כלום, הרי שגם היש הנברא הוא כלא כלום, דהיינו שבטל במציאות -

הוספת כ"ק רבינו: נישט נאר (לא רק) לגבי עצמו"ה - שאינו בגדר העולם והבריאה, כ"א בענין הבריאה, לגבי הכוח והאור השופע בו -

בנברא, כוח ואור זה הם מהכלים די' ספירות דאצילות- בריאה- יצירה-עשיה, שה"קו" -

של, אור-אין-סוף ברוך-הוא מאיר בהם, -

שלכן זה נקרא "קמי"' (לפניו), למרות שמדובר אודות הכוח האלקי המהווה אותו - שכן, בכלים של הספירות שמהם בא הכוח האלקי - מאיר בהם הקו, שהוא הגילוי של "אור אין סוף" בעולמות. וביטול זה הוא וכ -

כמו ביטול זיו השמש בשמש, -

שבשמש לא נרגשת כלל מציאותו של הזיו, אלא רק המאור והמקור של הזיו שהוא השמש, כמו שנתבאר בליקוטי אמרים -

ספר ה"תניא", חלק ב -

שכל הנבראים בטלים באמת לגבי מקורם, כפי שהזיו בטל במקורו בשמש, כיצד, איפוא, אומרים אנו, שאם התהוות הנבראים היתה באופן של "עילה ועלול", הם לא היו מציאות "יש" כי אם היו בטלים לגבי מקורם - הרי גם כעת, כשנתהוו בדרך "יש מאין" הם הרי גם כן בטלים באמת לגבי מקורם, ובאופן הביטול כמו שזיו השמש בטל לגבי השמש? מתרץ על כך רבנו הזקן: הינו "קמיה" -

לפני הקדוש ברוך הוא, דוקא, שהיא ידיעתו יתברך -

כפי שהוא יודע את הנבראים באופן הידיעה של מלמעלה למטה. אבל בידיעה -

דעת תחתון, שממטה למעלה -

הידיעה שמצד הנברא, היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה זו שממטה, -

הנברא נרגש למציאות "יש" ודבר נפרד מהמקור שמהווה אותו, ולא שהוא בטל במציאות לגבי מקורו; ולמרות שגם הנברא יודע שיש לו מקור המהווה אותו, ושמקור זה הוא כוח אלקי - כיצד, איפוא, הוא יכול לחשוב את עצמו כ"יש" ואת המקור כ"אין"? יסביר רבנו הזקן, שמה שהוא חושב את המקור ל"אין" אין הכוונה שהוא לא נמצא, אלא "אין" יש בו שני ענינים: א) שאינו מושג, שכן, אין הנברא משיג (אינו מבין) את מקורו, ודבר שאין הנברא מבין ומשיג הוא קורא לו "אין", שכן, בעולם ההשגה שלו אין הדבר קיים. ב) שכן, בסוג זה של מציאות כפי שהנברא והיש נמצאים - לא קיים מקורו, כי הוא מציאות אחרת לגמרי, ולכן הוא קורא לו "אין" - לא קיים - מצד זה שבאופן המציאות שלו - אין מקורו קיים. ובלשון רבנו הזקן: כי הכוח -

המהווה אותו ו- השופע בו אינו משג כלל וכלל, -

לנברא, ולכן הוא קורא למקור "אין", שכן, בעולם ההשגה שלו - אין הוא קיים. ענין שני במה שהוא קורא למקורו "אין" הוא, מפני שבסוג המציאות שלו, אין הוא נמצא, אלא הוא מהות אחרת לגמרי - כפי שיסביר להלן: וגם אין ערוך -

ואין שום שייכות, זה לזה כלל וכלל, -

אין בין ה"יש" ל"אין" שום ערך ושייכות כלל, הם שתי מהויות נפרדות, ובסוג המציאות שה"יש" נמצא, אין ה"אין" - מקורו - נמצא. כמו למשל, שנאמר, שמשכל יתהווה אבן, הרי בסוג מציאות שהאבן נמצאת, אין השכל נמצא כלל, ולגבי סוג מציאות זה היינו הך אם מתהווה האבן מ"אין" או שהיא מתהווה משכל, שכן, גם שכל אינו נמצא בסוג זה של מציאות שהאבן נמצאת בו, לא מניה ולא מקצתיה, -

לא ממנו ולא ממקצת ממנו, מהערך שמהעלול אל העלה, שהעלול יודע ומשיג איזה השגה בעלתו -

הרי שה"עילה" נמצאת בעולם ההשגה שלו, וההשגה משפיעה בו, ובטל אצלה על ידי ידיעה והשגה זו, -

שהוא משיג בעילתו, אך ה"יש" אין לו שום השגה ב"אין" המהווה אותו. וגם במהותם ועצמותם -

של ה"עלול" וה"עילה", אין הפרש גדול כל כך, רק שזה עילה וזה עלול, -

אבל המהות והעצם הם אותו דבר, כפי שהוסבר לעיל בענין השכל והמדות, שעצם מהות המדות ישנו כבר גם בשכל - המדות שבשכל, שאם אמנם המדות שבשכל הן באופן אחר מאשר המדות שבלב, אך גם הן, הן בעצם ומהות ענין של מדות, ולא מיניה ולא מקצתיה, -

ולא ממנו ולא ממקצת ממנו, מההפרש שבין מהות היש הנברא למהות הכח והאור השופע בו להוותו מאין ליש, -

שה"אין" וה"יש" הם עצם ומהות אחרים לגמרי, ובסוג המציאות של ה"יש" אין ה"אין" נמצא כלל. ולכן נקרא -

גם אליבא דאמת, "יש" מ"אין" דוקא. -

שהמקור נעשה "אין", למרות שהרי "ממך הכל", הכל בא מאלקות, והנברא עצמו יודע שיש לו מקור המהווה אותו, כיצד, איפוא, הוא יכול לקרוא לו "אין"? אלא, כאמור, זה מצד שני הענינים: שאין הוא מובן ומושג ליש הנברא, ואין הוא נמצא בסוג המציאות של היש הנברא. אחרי שרבנו הזקן הסביר לעיל בדרך כלל, שהתהוות מציאות "יש" מרוחניות, יכולה להיות רק באופן של בריאה "יש מאין" (ולא באופן של "עילה ועלול") יסביר רבנו הזקן להלן שהראשית וההתחלה של היש הנברא הן הכלים של עשר הספירות של העולמות בריאה-יצירה- עשיה. שלמרות שזה ענין של "ספירות" שבערך העולמות עצמם הן האלקות שבעולם - בכל זאת הכלים של הספירות הם כבר ענין של מציאות "יש", וכן, שאפילו בעולם ה"אצילות" ישנו ענין של "יש", אלא שזה "יש הנאצל " ולא "יש הנברא " (שהוא "יש" ודבר נפרד). ורבנו הזקן יסכם, שעיקר התהוות ה"יש" שהוא דבר נפרד, הוא מ"מלכות דאצילות" שדוקא בה מתבטא הכוח של "אין סוף" להוות "יש מאין". ובלשון רבנו הזקן:

והנה, ראשית היש הנברא ותחילתו, הן הכלים די' ספירות דבריאה-יצירה-עשיה, וגם האורות נפש-רוח; -

האורות המתלבשים בכלים והם ענין של חיות לכלים - שבהם ישנן הרי שלש הבחינות נפש, רוח ונשמה, הרי שתי הבחינות נפש ורוח הן גם כן ענין של "יש", ונבראו מבחינת הנשמה די' ספירות דבריאה-יצירה-עשיה שהוא אלקות, -

והאלקות של הספירות מהווה את ענין ה"יש" של הכלים של הספירות וגם הנפש והרוח שלהם, והן -

בחינה זו - האורות של הספירות - הן הלמ"ד כלים דמלכות דאצילות. -

ב"אצילות" הרי גם הכלים ואפילו חיצוניות הכלים של "מלכות דאצילות" הם אלקות, ובחיצוניות הכלים של "מלכות דאצילות" המתלבשים בעולמות בריאה-יצירה-עשיה להיות להם נשמה וחיות - יש בכל אחד מהם שלש הבחינות: פנימי, אמצעי וחיצון, או כפי שכתוב לפעמים הלשון "סת"ר", ס וף, ת וך, ר אש - הרי שכל עשר הספירות שב"מלכות" עם שלש הבחינות שבכל אחת מהן - הם למ"ד כלים, המתלבשים בבריאה-יצירה- עשיה והם ענין של אורות ושל נשמה ל"ספירות" של בריאה- יצירה-עשיה. וכן באצילות, -

ההתהוות של ה"יש הנאצל" היא מחיצוניות הכלים של הספירות שב"אצילות" - מחיצוניות הכלים די' ספירות דאצילות שהן אלקות, נבראו ההיכלות דאצילות -

שאין זה ענין של ספירות וכלים בהם מתלבשים אורות פנימיים, אלא זה ענין של חיצוניות של אותו עולם, שמתלבש בהן בחינת העגולים די' ספירות, -

"עיגולים" הוא ענין של עיגול ומקיף של הספירות, שאינו מאיר בפנימיות, שהדבר יהיה כמו האור הפנימי המחיה אותו - אלא הוא מאיר רק באופן של מקיף, שהדבר שהוא מאיר ומחיה יוכל להיות נרגש לענין של "יש" - על כל פנים "יש" כפי שהוא ב"יש הנאצל", וגם גופות -

ה גופים של המלאכים דאצילות שהן בחינת יש, -

מתהווים מחיצוניות הכלים של הספירות ד"אצילות", וכמו שכתוב: "ובמלאכיו ישים תהלה", -

הרי לא כתוב כאן מלאכים סתם, אלא "מלאכיו", המלאכים שלו, כלומר המלאכים של עולם ה"אצילות" - הרי גם בהם יש ענין של בלתי-שלימות, בהיותם ענין של "יש" ולא אלקות, שאינן בבחינת בטול לגמרי כעלול לגבי עלתו. -

שכן, הם מתהווים באופן של "יש מאין" ולא כמו "עילה ועלול".

אך נשמות המלאכים שיצאו מ"זווג הנשיקין", -

"זיווג נשיקין" הוא זיווג ויחוד רוחני של הספירות, שמזה בא ענין רוחני כמו ה נשמות של המלאכים, וכן נשמות האדם שיצאו מזיווג -

ויחוד, דז"א ונוקבא -

של הספירות ז"א (מדות) ומלכות דאצילות -

שבהשוואה לזיווג של נשיקין זה נקרא "זיווג גופני", ומזה נעשה הולדה של נשמות המתלבשות בגופים גשמיים, קדם שירדו לבריאה-יצירה-עשיה -

אלא הן עדיין ב"אצילות", הרי הנשמות כפי שהן שם - אינן בכלל "יש" ודבר נפרד בפני עצמן, אלא הן מעין בחינת אלקות -

כפי שזה בא בצמצום עצום, -

בצמצום של להיות בחינה של נשמה, וכעין הכלים די' ספירות דאצילות, שהן בבחינת גבול -

למרות שהן אלקות, בכל זאת הן בבחינת גבול של חכמה וחסד וכדומה. שזה על ידי צמצום אור האין-סוף, הוא ה"קו" המלבש בנפש-רוח- נשמה שלהם, -

שמצד שהקו המלובש בהן הוא בצמצום רב ולא מאיר בהן ענין ה"אין סוף" ו"בלי גבול" המאפיין את ה"קו", כי אם הארה בלבד מה"קו" שלא נרגש בה ה"אין סוף" וה"בלי גבול" של ה"קו" - מצד זה יכולים הכלים של הספירות להיות בבחינת גבול, למרות שמצד התאחדותם וביטולם לאור הם ענין של "אלקות", כנזכר לעיל. דומה לכך הוא בנשמות ד"אצילות" כפי שהן עדיין ב"אצילות". אלא, על צמצום זה (שה"קו" המלובש בהם הוא הרי על ידי צמצום) אומר רבנו הזקן, שאין זה מיעוט בלבד באור ובההארה, כי אם, וכמו צמצום הראשון להיות חלל וכו' -

וכמו הצמצום הראשון שהיה ב"אור אין סוף" כדי שיוכל להיות מקום לענין העולמות, שצמצום זה (הצמצום הראשון) אינו ענין של מיעוט באור, כי אם סילוק האור. ואילו שאר הצמצומים שבסדר השתלשלות הם הרי באופן של מיעוט. אך, צמצום זה של אור הקו המתלבש בספירות - בנר"נ (נפש-רוח-נשמה) של הספירות - דומה לאופן הצמצום של הצמצום הראשון. כל האמור הוא ביחס לנשמות ד"אצילות" כפי שהן עדיין ב"אצילות", לפני שהן מתלבשות בגוף, שאז הן מעין מאלקות ואינן "יש" ו"דבר נפרד". להלן יסביר רבנו הזקן, שגם אחרי שהנשמות ד"אצילות" ירדו לעולם הזה, הרי בצדיקים הראשונים גם כן לא נשתנו נשמות אלו להיות דבר נפרד מאלקות. (ואף גם לאחר שירדו הנפש-רוח- נשמה -

שהן במדריגה דאצילות לעולם הזה לצדיקים הראשונים - אפשר

שלא נשתנה מהותן -

לגבי איך שהן היו בהיותן ב"אצילות", להיות דבר נפרד מאלקות, -

להיות מציאות "יש" הנפרד מאלקות, אלא הן נשארות באותה בחינה כפי שהן היו ב"אצילות", ולכן היו מסתלקות -

מהגוף, כשרצו לחטא בטרם יחטאו. -

וכפי שאומר בתיקוני זוהר , שבחינת "נשמה דאצילות", מסתלקת מהגוף לפני עשיית החטא, ומפרש שם בכך את הפסוק "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם" , שהעוונות מבדילים בין הנשמה והאלקות של הנשמה (הנשמה מצד בחינת האצילות שבה שהיא ענין של אלקות), שכן, בחינה זו של הנשמה שמצד "אצילות" - מסתלקת, וקרוב לומר, שגם

האלפים ורבבות עלמין דיתבא ב"גלגלתא" ד"אריך אנפין" ו"זעיר אנפין" -

שגם האלפים ורבבות עולמות הנמצאים בגלגל של "אריך אנפין" ו"זעיר אנפין" (כפי שכתוב בקבלה) , אינן "עלמין" -

עולמות ממש כעין ההיכלות דאצילות ובחינת "יש", אלא -

הם, כעין נשמות המלאכים שיצאו מ"זווג הנשיקין", -

כנזכר לעיל, שאין הן ענין של "יש" כמו ההיכלות או הגופים של המלאכים, ונקראו "עלמין" -

ענין של עולמות, ש"עולם" הוא הרי מלשון העלם, ענין של "יש", לגבי בחינת ה"גלגלתא" ו"דקנא"). -

שלעומת הביטול וההתאחדות עם "אור אין סוף" של הבחינות "גולגלתא" ו"דיקנא", הם נקראים "עלמין" (עולמות), אך -

המלאכים והנשמות ד"אצילות", אינן אלקות ממש לברא יש מאין, -

בריאת "יש מאין" היא רק בכוח "אין סוף", וכיוון שהכלים של ספירות ד"אצילות" מיוחדים בתכלית היחוד עם "אור אין סוף", לכן יכולה להיות על ידם ההתהוות של "יש מאין"; ואילו המלאכים ד"אצילות", וכן הנשמות, למרות שהם מעין מאלקות - אין הם, אבל, אלקות ממש להוות "יש מאין", מאחר שכבר יצאו ונפרדו מהכלים די' ספירות, שבהן -

בכלים, מלובש ה"קו" מאור-אין- סוף, -

שמצד זה שמלובש בהם "אור אין סוף" (שכן, ה"קו" הוא הגילוי של "אור אין סוף" בעולמות), והם מיוחדים בתכלית היחוד עם "אור אין סוף" המלובש בהם, לכן יכול להיות מהם ההתהוות של "יש מאין", ש -

כן האור הוא כעין המאור, -

מקור האור, הוא מהותו ועצמותו של המאציל ברוך-הוא, שמציאותו הוא מעצמותו, ואינו עלול מאיזה עלה שקדמה לו חס ושלום, -

שכן, מציאותו איננה מסוג המציאות שיש לה גורם ועילה (מפני ששייך בה ענין של לא - מציאות), אלא היא מציאות עצמותית, ולכן הוא לבדו בכוחו ויכלתו לברא יש מאין ואפס המוחלט ממש, -

לא "אין" שכל ענינו הוא רק העדר ה"יש" - אבל הוא גם לא היפך ה"יש", כי אם "אין ואפס המוחלט", העדר ה"יש" החלטי שהוא היפך ה"יש", בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת -

ושייכת, ליש הזה. -

שכן, ה"אין האלקי" (הכוח האלקי) ממנו בא ה"יש", הוא הרי היפך ענין ה"יש", ואינו מהווה סיבה כלל שבהקדמה ובשייכות ל"יש", כי הוא הרי ההיפך מזה, הוא הענין של "אין" ולא "יש". ולכן, דוקא מהכלים של הספירות ד"אצילות", שבהם מלובש "אור אין סוף", יכולה להיות ההתהוות של "יש מאין"; אבל לא מהמלאכים והנשמות שכבר יצאו ונפרדו מהכלים, שאין הם אלקות ממש שתוכל להיות מהם ההתהוות של "יש מאין". אלא, כיוון שהתהוות ה"יש" היא דוקא בכוח ה"אין סוף", לשם מה זקוקים, איפוא, בזה לענין הכלים של הספירות? אומר על כך רבנו הזקן: וכדי שיהיה היש הזה הנברא בכח האין-סוף -

שהוא ענין של "אין סוף" ו"בלי גבול", הרי שהדבר הבא ממנו גם כן צריך להיות ענין של "בלי גבול", וכדי שה"יש" יהיה בעל גבול ומדה - נתלבש אור-אין-סוף בכלים די' ספירות דאצילות, -

שיש בהם כבר הענין וההגבלה של "חכמה", "חסד" וכו', ומתיחד בתוכן בתכלית היחוד, עד ד"איהו -

הוא, "אור אין סוף", וגרמוהי -

והכלים של הספירות, חד", -

הם דבר אחד, לברא בהן ועל ידן ברואים בעלי גבול ותכלית, ובפרט על ידי התלבשותן -

של הכלים של הספירות ד"אצילות", בבריאה-יצירה-עשיה. -

דבר שמוסיף במיוחד לנבראים ענין הגבול וההגשמה. למרות שאמר לעיל שהתהוות ה"יש" היא בכוח ה"אור אין סוף" על ידי הכלים של כל עשר הספירות ד"אצילות" - יאמר להלן שעיקר ענין הישות בנבראים (שהנבראים יהיו מציאות "יש" ודבר נפרד לגמרי) שבהרגשתם יהיו נפרדים לגמרי מאלקות, - בא מ"מלכות דאצילות", שכן, ענין ה"מלכות" (ומלוכה) הוא דוקא על דברים שהם נפרדים ומבטלים עצמם למלך המולך עליהם, כפי הכלל

"אין מלך בלא עם", "עם" - מלשון "עוממות", כלומר, כמו "גחלים עוממות", כך הכוונה ב"עם" לגבי אנשים, היא, כאלה שהם רחוקים ממעלת המלך ואין להם שום קירבה אליו, כפי שיש למשל לאב אל ילדיו, שעל ילדים לא שייך ענין המלוכה, כי אם דוקא על זרים שהם נפרדים מהמלך. לכן מתהווים ממדת ה"מלכות" נבראים המרגישים עצמם כמציאות "יש" וכדבר נפרד מאלקות, שכן עליהם שייך ענין המלכות, שהם בעבודתם העצמית יתבטלו למלכות שמים.

אמנם מודעת זאת, -

הרי ידוע, שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי, -

מאלקות, הוא ממלכות דאצילות -

מספירת ה"מלכות" של עולם ה"אצילות", שנעשה -

"מלכות דאצילות" נעשית עתיק דבריאה, -

"עתיק" הוא ענין התענוג, פנימיות הרצון, ו"מלכות דאצילות" נעשית ענין של תענוג ורצון לעולם ה"בריאה" - מצד "מלכות" נוצר תענוג בנבראים המרגישים עצמם ל"מציאות", ועל ידי כך מתבצע ענין ה"מלכות", כי "אין מלך בלא עם וכו'. -

כנזכר לעיל, שהענין של מלך ומלוכה הוא על "עם" דוקא, על זרים ורחוקים מהמלך, שהם הנבראים של עולם ה"בריאה" והעולמות שלמטה ממנו, שאינם כמו הנאצלים שהם "אצלו וסמוך לו", קרובים ומאוחדים עם אלקות, אלא זה ענין של בריאה ונבראים שעליהם מתבטא ענין המלוכה. וגם ריבוי הנבראים והתחלקותן -

שכל נברא שונה ממשנהו, למרות שנבראו בכח ה"אין-סוף" -

שהוא יחיד ומיוחד בתכלית -

הרי מבלי הבט על מה שהנבראים באים מכוח "האין סוף" שהוא "יחיד ומיוחד" בתכלית, בכל זאת שיהיו בהם ריבוי גדול והתחלקות, הוא על ידי ריבוי האותיות היוצאין ממלכות, -

הנקראת "פי ה'", "וברוח פיו כל צבאם", -

כמו שכתוב : "(בדבר ה' שמים נעשו) וברוח פיו כל צבאם" - כל הנבראים, וה' מוצאות הפה -

שלמעלה, כשם שבאדם באות אותיות הדיבור מחמש מוצאות הפה, כך ישנן גם למעלה חמש מוצאות הפה, מהן באות אותיות הדיבור שלמעלה, הן מה' גבורות -

חמש בחינות הגבורה, דנוקבא. -

שב"מלכות", ולזאת -

ולכן נקראת -

"מלכות", "עלמא דאתגליא", -

העולם של התגלות, כי בה נגלה כח אור-אין-סוף לברא יש מאין שלא על ידי עילה ועלול, -

"עילה" ו"עלול" יש גם בנבראים, ואילו בריאת "יש מאין" היא רק בכוח ה"אין סוף", וכוח זה בא בגילוי ב"מלכות דאצילות", אבל ט' ספירות הראשונות -

שלפני ספירת ה"מלכות", נאצלו בהשתלשלות עילה ועלול, ואור האין-סוף הוא מלבש בחכמה לבדה. -

"חכמה" כפי שהיא מ"אין סוף" היא כעין "יש מאין", "והחכמה מאין תמצא", ו"אור אין סוף" מאיר ב"חכמה" (ועל ידי "חכמה" מאיר "אור אין סוף" בכל שאר הספירות). הוספת כ"ק רבינו: ואין סתירה בין הנ"ל דבריאה - הוא לבדו בכחו כו' ומודעת זאת דהוא מל' כי וזהו שכתוב: -

בספר יצירה , בענין עשר ספירות: "נעוץ תחלתן בסופן", -

שהתחלה (שהיא למעלה מהראש) נמצאת בסוף במדה מרובה יותר מאשר בראש. ה"ראש" בספירות, הוא ספירת ה"חכמה" (הנקראת ראש וראשית, "ראשית חכמה") , וה"תחלה" שלמעלה מהראש היא ספירת ה"כתר". הרי שהתחלה, ספירת הכתר, "נעוץ" ונמצאת בסוף של הספירות, ספירת ה"מלכות", האחרונה בכל הספירות, כי כתר הוא ממצע בין המאציל -

שהוא "אין סוף", לנאצלים, -

שהם ענין של גבול, ויש בו -

ב"כתר", בחינה האחרונה של האין סוף. -

שכן, כל ממוצע מכיל שתי המדריגות שהוא הממוצע ביניהן. וכיוון ש"כתר" ממוצע בין "אור אין סוף" לבין "נאצלים", הרי שהוא כולל בתוכו גם מ"אור אין סוף" וגם מה"נאצלים", ובחינת "אור אין סוף" ש"כתר" מכיל בתוכו היא הבחינה האחרונה של "אין סוף", והיא ה"תחלה", הבחינה של "אין סוף" ש"נעוץ" ונמצאת ב"מלכות", וכנזכר לעיל שב"מלכות" מתבטא כוח ה"אין סוף" לברוא "יש מאין", ולכן נקרא -

כתר, "כתר מלכות", -

כפי שאומר במאמרו "פתח אליהו" שבתיקוני זוהר - "כתר עליון איהו (הוא) כתר מלכות", כי אין כתר אלא למלך, -

כך הדבר כאן - עיקר ענין הכתר הוא, כדי שיומשך ענין ה"אין סוף" (שב"כתר") ל"מלכות", וגם -

כתר נקרא "כתר מלכות" לא רק מפני שממנו נמשך כוח ה"אין סוף" ל"מלכות", אלא שב"כתר" עצמו יש הענין של "מלכות" כי בחינה אחרונה דאין-סוף היא מלכות דאין-סוף , -

הרי שב"כתר" יש גם הענין של "מלכות", שהרי הבחינה האחרונה של "אין סוף" היא "מלכות דאין סוף", ולכן גם המלכות דאצילות נקרא "כתר" ממטה למעלה. -

כשמונים את הספירות מלמטה למעלה, מהספירה התחתונה לספירה העליונה, נקראת "מלכות", הספירה האחרונה, בשם "כתר" לגבי שאר הספירות - וזאת מפני שבה נמצאת בחינת ה"כתר", וזה מאיר לספירות שלמעלה מ"מלכות" באופן של "אור חוזר", כל האמור הוא מצד זה שב"מלכות דאצילות" מתבטא הכוח של "אין סוף" בענין בריאת "יש מאין", שמ"מלכות" מתהווים הנבראים שהם "יש" ו"דבר נפרד" (בהרגשתם) מאלקות. ואילו בנבראים - הרי זה רק שמתבטא הכוח של "אין סוף" לברוא "יש מאין", אבל אי אפשר לקרוא לכך התגלות של "אור אין סוף", שכן הנבראים הרי מרגישים עצמם למציאות "יש" - אין זה הרי גילוי של "אור אין סוף"; להלן יסביר רבנו הזקן, שלאמיתו של דבר נוצרים מצד "מלכות" גם ענינים שהם גילוי של אלקות ו"אור אין סוף", כפי שהדבר בלידת והתהוות הנשמות שמ"מלכות", שנשמות הן הרי אלקות, וכפי שאלקות באה בצמצום של נברא, יש מצד "מלכות" גם הענין של גילוי אלקות ו"אור אין סוף", ש לכן זה נקרא "עלמא דאתגליא" - עולמות של התגלות, - שעל ידי ספירה זו נתגלה "אור אין סוף" בעולמות (ולא רק ה כוח של "אין סוף" המתבטא בהתהוות הנבראים, שכפי שהוסבר לעיל זה ענין של העלם בנבראים המרגישים עצמם למציאות "יש"). ומה גם , כי בריאת הנשמות - ממנה, -

מ"מלכות", להיות יש ודבר נפרד בפני עצמה בעולם הבריאה, -

לא כפי שהנשמות הן בעולם ה"אצילות", שהן שם מהות של אלקות, בטלות ולא מרגישות עצמן ל"יש", אלא כמו שהנשמות הן בעולם ה"בריאה", שם הן מרגישות עצמן ל"יש" ו"דבר נפרד", ויחד עם כך הן ענין של אלקות וממשיכות אלקות בעולמות, ו -

מה שנשמות באות מ"מלכות", נקרא בשם "לדה", -

שזקוקים לכך לכוח עליון מיוחד של "אין סוף", כקריעת ים-סוף -

שאומר על כך בזוהר

ד"בעתיקא תליא". -

שהדבר תלוי ב"עתיק" שהוא נעתק ונבדל מעולמות, והוא פנימיות ה"כתר", שכן, ב"כתר" ישנם הרי "עתיק" ו"אריך", אריך - ראש ומקור לנאצלים, ועתיק - הבחינה האחרונה של "אין סוף". וכשם שעל קריעת ים סוף נדרש כוח של "עתיק" (מ"אין סוף"), כך גם ללידת הנשמות, שכפי שמדובר בקבלה זה אותו ענין של קריעת ים סוף, נדרש גם על כך כוח מיוחד של "אין סוף". להלן יסביר רבנו הזקן, שלא רק ל לידת הנשמות נדרש כוח של "אין סוף", כי אם גם על ענין ה עיבור של הנשמות, שלפני הלידה, נדרשים אורות עליונים עד "אין סוף". וגם כל גדול הנשמות כל ז' חדשים, מזווג של שמיני עצרת עד שביעי של פסח, -

שכתוב בקבלה

ששמיני עצרת הוא היחוד והזיווג "להוליד נשמות", ו"לידת הנשמות" היא בשביעי של פסח, בזמן קריעת ים סוף, הוא כמו גדול ז"א ונוקבא -

הספירות "ז"א (זעיר אנפין - מדות) ו"מלכות" דאצילות, שהן לפני כך בהעלם, ומתגדלות בבטן "אמא עלאה", -

בפנימיות "בינה" דאצילות, שהוא על ידי אורות עליונים מ"אמא עלאה", -

ספירת ה"בינה", ומלמעלה למעלה עד אין-סוף, המתלבש בה -

ב"בינה" - לשם גידול זו"נ ("זעיר אנפין" ו"מלכות") כל ט' או ז' ירחי לדה. -

"זו"נ" דאצילות "נולדות" מ"אימא עילאה ", "בינה" דאצילות, וכך גם ב"אימא תתאה, ב"מלכות", שגידול הנשמות שבה הוא גם כן על ידי אורות עליונים והמשכה מ"אור אין סוף". וככה הוא בבריאת נשמות ומלאכים לעולם הבריאה. -

שזה גם כן על ידי אורות עליונים, עד "אור אין סוף", הנמשכים ב"מלכות". להלן יסביר רבנו הזקן, שלא רק עבור לידת הנשמות ועבור ה עיבור נמשכים אורות עליונים, כי אם גם עבור שורש הענין של עיבור, שיוכל להיות העיבור, זקוקים גם כן להמשכת אורות עליונים. וגם, כל עיקר ושורש הטיפה ש -

"מלכות", מקבלת ומתעברת מ"זעיר אנפין", -

(מדות), הוא ממוחין ד"אבא ואמא", -

"חכמה" ו"בינה", ובכל זיווג -

של "חכמה" ו"בינה", שיומשך מכך ענין של הולדה, נמשכת -

הטיפה ל"אבא ואמא" -

"חכמה" ו"בינה", מ"אריך אנפין" ו"עתיק יומין", ומלמעלה למעלה עד אין סוף, רק שהכל בהעלם במחין, עד לדת הנוקבא -

"מלכות" מגלה, הנשמות והמלאכים וההיכלות לעולם הבריאה. נמצא, שזהו גלוי אור-אין-סוף ממש, על ידי העבור והלדה. -

לא רק המשכה מ כוח ה"אין סוף", הנמשכת על ידי "מלכות" בהתהוות הנבראים, כי אם גם ענין של גילוי מ"אור אין סוף" שבא על ידי העיבור ולידת הנשמות, הרי מה ש"מלכות" נקראת "עלמא דאתגליא" - עולמות של התגלות - אינו רק מפני שעל ידה מתגלה ה כוח מ"אין סוף" בנבראים באופן של העלם, כי אם גם התגלות ממש של אלקות ו"אור אין סוף" בעולמות כפי שזה נעשה על ידי נשמות.

ובזה יובן, היות המצות במלכות - ה' של שם הוי"ה, -

כפי שהמצוות הן בענין של "ספירות" ובאותיות שם הוי', הרי ב"ספירות" זו ספירת ה"מלכות", ובאותיות שם הוי' - הרי זו האות ה' אחרונה של שם הוי', והתורה -

כפי שהיא ב"ספירות" ובאותיות של שם הוי', היא ב"זעיר אנפין" -

(מדות), האות וא"ו של שם הוי"ה, הגם -

למרות, שלמעלה -

כפי שמצוות ותורה הן במדריגת "כתר" ב"אריך אנפין" המצות הן ב"גלגלתא", -

בגולגולת ובמקיף שעל המוחין, ב"לבנונית", -

בבחינת "לובן" (חסדים של "אריך אנפין"), היא ה"ארחא" דב"פלגותא דשערי", -

ה"אורח" (הדרך) שיש בהתחלקות של השערות, דמתפלגא לתרי"ג ארחין -

המתחלקים ל-613 דרכים והמשכות דאוריתא שב"זעיר אנפין", -

של תורה אשר ב"זעיר אנפין", הרי שהמצוות הן בבחינת "גולגלתא" ומקיף, שלמעלה ממוחין "חכמה", ושורש התורה דנפקא מ"חכמה עלאה" -

שבאה מ"חכמה עליונה" - היא רק באה מ"חכמה עילאה", אבל שרשה הוא למעלה מ"חכמה עילאה", הוא ב"מחא סתימאה" ד"אריך אנפין", -

בבחינת "מוחא סתימאה" של אריך אנפין - חכמה סתומה שב"כתר", והיינו -

איזו בחינה בתורה היא ב"חכמה סתימאה" (סתומה) שלמעלה לגמרי משכל ומהשגה, החכמה דטעמי המצות, -

שהם "סתום ונעלם", ורק בביאת המשיח הוא יגלה טעמי המצוות, שאז תתגלה "חכמה סתימאה", החכמה הסתומה. הרי, כפי שתורה ומצוות הן ב"כתר", המצוות הן בבחינה עליונה יותר מאשר תורה, שתורה היא ב"חכמה סתימאה", ענין המוחין שב"כתר", ואילו מצוות הן ב"גולגלתא", בגולגולת ובמקיף שלמעלה מחכמה סתימאה שבכתר, כיצד, איפוא, הדבר שכפי שתורה ומצוות הן ב"ספירות" ובאותיות של שם הוי', התורה למעלה מן המצוות (מצוות הן ב"מלכות", אות ה' אחרונה של שם הוי', ותורה היא ב"ז"א", האות וא"ו של שם הוי'), וכפי שתורה ומצוות הן ב"כתר", המצוות הן בבחינה עליונה יותר מאשר ענין התורה? מתרץ רבנו הזקן: אלא שהוא כחותם המתהפך, -

שמה שבחותם הוא צד ימין, הרי בדבר שעליו חותמים הוא צד שמאל, וכן להיפך; וכן גם מה ש"בולט" בחותם, "שוקע" בדבר שעליו חותמים, והאותיות השקועות שבחותם יוצאות בולטות בדבר שעליו חותמים - כך כאן, שמדריגת המצוות כפי שהן ב"כתר", בלמעלה מהשתלשלות, במדריגה עליונה יותר, יורדת בהשתלשלות הספירות למטה מענין התורה, שב"כתר" התורה היא במדריגה תחתונה יותר מאשר מצוות. ו"נעוץ תחלתן בסופן", -

שה"תחלה" והמדריגה העליונה שב"כתר", ששם המצוות מושרשות, נעוצה בסוף ובמדריגה האחרונה של ספירות, ב"מלכות", הוא כוח ה"אין-סוף" ברוך-הוא לברא יש מאין, -

כוח זה (כתר) ישנו, כנזכר לעיל, בספירת ה"מלכות", שממנה נעשית ההתהוות של "יש מאין", ולא על ידי עילה ועלול, שיהיה העלול מוקף מעלתו ובטל במציאות, -

ל"עילה" שלו, שמסוג התהוות כזו אי אפשר שתתבצע כוונת ותכלית הבריאה, רק יהיה היש -

בהרגשתו, דבר נפרד מ -

מקורו, מ - אלקות, בכדי שיהיה המאציל ברוך-הוא מלך על כל -

הנבראים שבהרגשתם הם הנפרדים, -

מאלקות, על ידי שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם, -

שדוקא על ידי כך מתבצעים הרצון והכוונה של הבריאה, מה ש"עלה ברצונו אנא אמלוך", ו"מלוכה" היא דוקא על דברים המרגישים עצמם כנפרדים, והם בטלים למלך, ביטולם של הנבראים לאלקות בא על ידי ענין המצוות המעשיות הנעשות מן ועל ידי נבראים גשמיים שהתהוותם היא מספירת ה"מלכות", ו"סוף מעשה -

המצוות שמקיימים בדברים גשמיים, עלו במחשבה תחלה". -

שהיא למעלה גם מ"ראשית" המחשבה, שב"תחלה" ובמדריגה העליונה יותר של מחשבה, ישנם הכוונה והרצון למצוות מעשיות הנעשות בדברים גשמיים. ולכן אמרו בירושלמי : "ולית ליה לרבי שמעון -

האם לא סובר ר' שמעון שמפסיק ללולב וכו'", -

שמפסיקים מלימוד התורה כדי לקיים מצוה בזמן שיש לקיימה, כמו בקיום מצות לולב, בירושלמי שם מקשה כך על מה שאמר ר' שמעון, שהוא ו"החברים" שלו אינם מפסיקים מלימוד התורה גם לא לקריאת שמע, שואלים על כך בירושלמי: האם אין סובר ר' שמעון שמפסיקים מלימוד התורה כדי לקיים מצוה בזמנה - כמו לולב וסוכה, שכך הרי צריך להיות גם ביחס למצות קריאת שמע? אלא, להלן, מחלק בירושלמי בין קריאת שמע לבין שאר המצוות, שכן, זה "שינון" וזה "שינון": לימוד התורה וקריאת שמע הם שניהם ענין של שינון ולימוד, ואילו ביחס למצוות מעשיות בודאי שמודה ר' שמעון שמפסיקים מלימוד התורה כדי לקיים מצוה בזמנה. הוספת כ"ק רבינו: "ובענין התורה עצמה ג"כ יש קדימת המצות, דמהן התחלתה ותלוי קיומה (בדוגמת שלי' וולד)". ואומר להלן בירושלמי, אמר רבי יוחנן ו"כל הלומד שלא לעשות - נח לו שנתהפכה שליתו על פניו וכו'", -

הוספת כ"ק רבינו: " ואין ולד " - ולא היה נולד לכתחילה, הוא משתמש בלשון זה דוקא, שנוח לו שנתהפכה שלייתו, ואינו אומר סתם - שנוח לו שלא היה נולד, כי השליא נוצרה תחלה מהטפה, והיא לבדה היתה עקר הולד עד מ' יום שהתחילה צורת הולד. וככה המצות הן עקר התורה ושרשה, הגם -

למרות, שהמצוה היא גופנית ו -

אילו, התורה היא חכמה, -

שהיא דבר רוחני, הוספת כ"ק רבינו: "ול"ק דא"כ למה תורה למ' ממצות כדלעיל", רק שזה -

המצוות הן בחיצוניות -

עליונותן מתבטאת בענין מקיף, לא בענין פנימי, וזה -

תורה היא בפנימיות, -

ומכניסה נשמה וחיות במצוות, וכדלקמן. -

וכפי שיוסבר להלן. הרי כיוון שהוא לומד תורה ואינו רוצה לקיים מצוות, חסר הרי העיקר והשורש של תורה, ולכן נוח היה לו אילו שלייתו מתהפכת ולא נשאר ממנו כלום.

והנה, כמו כן מזיווג -

ויחוד, ז"א ונוקבא דבריאה-יצירה-עשיה -

"ז"א" (מדות) ו"מלכות" של העולמות בריאה-יצירה-עשיה, נבראו מאין ליש כל הנבראים -

של עולם ה"בריאה", והנוצרים -

היצורים של עולם ה"יצירה", והנעשים, -

הדברים שבעולם ה"עשיה", כפי שהוסבר לעיל, הרי מ"מלכות דאצילות" ומהזיווג של "ז"א" ו"מלכות" דאצילות מתהווים הנשמות והמלאכים של עולם ה"בריאה", נבראים שהם כבר ענין של "יש", וכפי שהסביר רבנו הזקן, הרי זה על ידי כוח ה"אין סוף" הנמשך ב"מלכות" בכלל וביחוד וזיווג "ז"א" ו"מלכות" בפרט, ומצד זה שה"קו" של "אור אין סוף" מלובש בספירות, שבגלל זה יכולה להיות מהם ההתהוות של מציאות "יש", כך גם שמיחוד וזיווג "ז"א" ו"מלכות" מהספירות של העולמות בריאה יצירה עשיה מתהווים הנבראים של עולמות אלה (וכפי שיסכם רבנו הזקן, שגם בהם ישנה ההתלבשות של הארה מה"קו" של "אור אין סוף"), על ידי אור הנשמה שבתוכן, שהיא -

הנשמה היא, אלקות, מהכלים די' ספירות דמלכות דאצילות, -

עשרת הכלים של "מלכות דאצילות" יורדים בספירות של בריאה-יצירה-עשיה להיות הנשמה והאלקות של הספירות של בריאה-יצירה-עשיה. וגם בתוכה -

ב"מלכות דאצילות", ישנה הארת ה"קו" דאור-אין-סוף -

שמצד אור ה"קו" שהוא מעין המאור, יכולה להיות ההתהוות של "יש מאין", כפי שהסביר לעיל, המלבש באצילות עד ה"פרסא", -

והמסך שבין "אצילות" ל"בריאה", שהאור של בריאה-יצירה-עשיה יהיה מהות אחרת מאשר האור של "אצילות". והארת ה"קו" שהיה מאיר בכלים די' ספירות דמלכות -

של "אצילות", בקע ה"פרסא" עימהם, ומאיר בהם -

בל' הכלים של "מלכות דאצילות" הנעשים נשמה לבריאה-יצירה-עשיה, בבריאה־ יצירה- עשיה כמו באצילות ממש. -

ענין זה של ההארה מה"קו" שהאיר בכלים דאצילות, הוא גם אחרי שנעשה פרסא ומסך בין "אצילות" ל"בריאה-יצירה-עשיה", והאור של בריאה-יצירה-עשיה אינו בכלל מהות האור שמ"אצילות", אך, כיוון של' הכלים של "מלכות דאצילות" בוקעים את הפרסא, שגם אחרי הפרסא לא יהיה זה ענין אחר לגמרי, ענין של נברא ולא אלקות, אלא הם ענין של אלקות ואשר לכן הם אור הנשמה של בריאה-יצירה-עשיה (המהווה ומחיה הנבראים של בריאה-יצירה-עשיה), הרי כך גם ההארה מה"קו" שבהם גם כן בוקעת את הפרסא איתם וגם הארת ה"קו" מאירה באור הנשמה של בריאה-יצירה-עשיה. וכן, גם ה"קו" בעצמו -

לא רק הארת ה"קו" המאירה בכלים דאצילות, כי אם גם ה"קו" בעצמו, המלובש בסיום וסוף נצח-הוד-יסוד ד"אדם קדמון", שהוא סוף רגלי הישר שלו -

של א דם ק דמון, המסתימים במלכות דעשיה, הנה הארת ה"קו" מאירה משם -

מנצח-הוד- יסוד דאדם קדמון, ומתלבשת באור הנשמה די' ספירות דבריאה-יצירה-עשיה שהוא אלקות. "א"ק" הוא אדם קדמון, שענינו הוא - המחשבה הראשונה האוצרת בתוכה ומקיפה את כל סדר ההשתלשלות ("צופה ומביט עד סוף כל הדורות"), ומהפרטים שבמחשבה הקדומה הזו באה החיות של כל סדר ההשתלשלות, ובזה גופא ישנם "יושר" ו"עיגולים" - "עיגולים" הוא ענין של "מקיף", המקיף על כל מדריגות ההשתלשלות בהשוואה ובאופן שוה, ש"אצילות" ו"עשיה" מוקפים יחד; ו"יושר" הוא הענין של אור פנימי, הנותן חיות בכל ענין של השתלשלות בהתאם למהות ולמדריגת הענין, הרי רגלי ה יושר של א דם ק דמון מסתיימים במדריגה ה אחרונה של עולם ה"עשיה", שהיא "מלכות דעשיה". ועל כך הוא אומר, שהארת ה"קו" המאירה עד "מלכות דעשיה" (לא מצד ההתלבשות בכלים ד"אצילות", כי אם ענין ה"קו" המאיר ב"א"ק" (אדם קדמון) - נמצאת בכל מדריגות ההשתלשלות, עד במדריגה התחתונה של "מלכות דעשיה" הבאה מהמחשבה הקדומה ד"א"ק"), הרי ענין זה והארה זו מה"קו" מאיר ומתלבש באור הנשמה של עשר הספירות של העולמות בריאה-יצירה-עשיה, שהוא אלקות. והארה דהארה, -

מה"קו", מתלבשת בנפש-רוח די' ספירות דבריאה- יצירה-עשיה, -

לא רק באור הנשמה כי אם גם בנפש רוח, ואף גם בכל הכלים שלהם. בכלים של ספירות בריאה-יצירה-עשיה, למרות שאין הם אלקות, שמצד הארת ה"קו" מהכלים דאצילות לא מאירה שם ההארה, שכן "אצילות" אינו מאיר ואינו מתלבש בענין שאיננו אלקות, אך מצד ה"קו" עצמו שלמעלה מ"אצילות" יורדת (מצד המחשבה הקדומה של א דם ק דמון) הארת ה"קו" באופן של הארה דהארה גם בכלים של ספירות בריאה-יצירה-עשיה. והארה דהארה דהארה, -

כלומר המדריגה השלישית של הארה, הוא בכל הנבראים -

של עולם ה"בריאה", ונוצרים -

של עולם ה"יצירה", ונעשים, -

של עולם ה"עשיה", שעל ידי זה מאירה בכל נברא ונוצר ונעשה הכוונה שבמחשבה הקדומה ד"א"ק", שעל הנברא ונוצר ונעשה להשלים, וכוונה זו היא החיות של הנברא ונוצר ונעשה. הענין של "הארה דהארה דהארה" הוא, ש הארה איננה עצם אבל היא עדיין אותו מהות של הענין שממנו באה ההארה, כך שהארת ה"קו" היא עדיין מהות של אלקות, ואשר לכן היא מתלבשת רק באור הנשמה של הספירות שהוא אלקות. הארה דהארה כבר אינה המהות של המדריגה הקודמת, אך היא עדיין המציאות של הענין הקודם, שלכן ההארה דהארה מתלבשת בנפש רוח של ספירות בריאה-יצירה-עשיה, שכבר אינה המהות הקודמת (זה לא אלקות), אך זה עדיין המציאות של אותו ענין, ענין רוחני של כלים ושל ספירות, שלמרות שאין זה אלקות הרי זה גם כן לא מציאות של נברא. הארה דהארה דהארה היא כבר גם לא המציאות של ההארה האוריגינלית, שלכן ההארה דהארה דהארה של ה"קו" מתלבשת בכל הנבראים, נוצרים ונעשים שהם מציאות של נבראים. כמו שכתוב : "הימים וכל אשר בהם, -

עשית, ואתה מחיה את כולם", -

שנמשכת חיות מ"אור אין סוף", מ"אתה", בכולם (בכל הנבראים), שזה ההארה דהארה דהארה של ה"קו" מ"אור אין סוף", הנמשכת להיות חיות לכל הנבראים. וכל זאת בבחינת התפשטות החיות להחיותם. -

שבכך יש הבדל בין אופן ההתלבשות ב"אצילות", ובאור ה נשמה של בריאה-יצירה- עשיה, ובנפש ורוח וכלים של עשר ספירות בריאה-יצירה-עשיה, עד בכל הנבראים,

אמנם מציאותו ומהותו של אור האין-סוף -

עצמו, אינו בגדר מקום כלל, -

שנאמר שב"אצילות" נמצא "אור אין סוף" באופן אחד ובבריאה-יצירה-עשיה ופרטיו - באופן אחר, אלא הוא וסובב כל עלמין -

כל העולמות, בשוה, ו"את השמים ואת הארץ אני מלא" -

אומר הקדוש ברוך הוא, בהשואה אחת, -

שכשם שהוא מלא בשמים כך הוא מלא בארץ, ו"לית אתר פנוי מניה" -

אין מקום ומדריגה שהוא פנוי וריק ממנו יתברך, אף בארץ הלזו הגשמית, רק שהוא בבחינת מקיף וסובב, -

אין הוא מאיר בפנימיות, שיורגש כפי שהחיות מורגשת, כי אם הוא באופן של מקיף והעלם, וכמו שנתבאר הפירוש -

של "סובב כל עלמין", בליקוטי אמרים, -

בחלק הראשון של ספר ה"תניא" , ולא התפשטות והתלבשות החיות -

מה שמהות ומציאות ה"אין סוף" מלא בכל העולמות - אין זה באופן של התפשטות והתלבשות החיות, להחיותם ולהוותם מאין ליש, -

שגם על ההתהוות מ"אין" ל"יש", למרות שזה על ידי כוח נעלם של "אור אין סוף", הרי זה, אבל ענין של גילוי והתפשטות להתהוות הבאה על ידי הספירות והמדריגות הממשיכות ומגלות את הכוח הנעלם, כי אם -

ההתפשטות לחיות ולהתהוות, באה על ידי הארה דהארה דהארה וכו' מה"קו", כנזכר לעיל. וגם מאור-אין-סוף הסובב ומקיף לארבע עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה בשוה, -

האור שהוא למעלה מעולמות, והשפעתו בעולמות היא רק באופן שהוא סובב ומקיף כל ארבעת העולמות בשוה, מאיר -

גם אל הקו הפנימי -

שהוא אור פנימי בעולמות, דרך הכלים דעשר ספירות דבריאה-יצירה-עשיה, -

שהכלים הרי מקיפים לאור המתלבש ב תוך הכלים, ובהארתו תוך הכלים - נותן בהם כח ועז לברא יש מאין. -

כפי שהוסבר לעיל, הרי התהוות הנבראים שבכל אחד מהעולמות, הוא על ידי הכלים של הספירות שבאותו עולם; הרי הכוח שיש לכלים של הספירות להוות "יש מאין" (התהוות שבאה דוקא מעצמות "אור אין סוף" ה"סובב כל עלמין") הוא מפני שמאיר בהם מ"אור אין סוף" ה"סובב כל עלמין". ומאחר שהבריאה היא על ידי הכלים, -

שיש בהם הרי ענין של גבול והתחלקות, לזאת -

לכן, הם הנבראים בבחינת רבוי והתחלקות -

שאחד שונה מהשני, וגבול ותכלית, -

למרות שהכוח להתהוותם בא מה"אור הסובב" שהוא בלי גבול, אך, מפני שהכוח מאיר ב תוך הכלים, הרי ההארה האלקית שישנה על ידי הכלים, היא בחינה של התחלקות ובאופן של גבול, ובפרט -

כפי שההארה האלקית ממנה נעשית ההתהוות, באה בגילוי, על ידי האותיות, כנזכר לעיל. -

שהאותיות יש בהן יותר ענין ההתחלקות וההגבלה מאשר הכלים. על כל פנים הרי אמר לעיל, שלא רק בספירות של העולמות, בנשמה, ובנפש רוח, ובכלים, יש גם מהאור הפנימי של "אור אין סוף" (ה"קו", שענינו אור שבשביל העולמות, אור שיאיר את העולמות באור פנימי ה"נרגש" בעולמות, כפי שחיות נרגשת), וגם מהאור הסובב ומקיף (אור שהוא למעלה מעולמות, והשפעתו בעולמות הוא רק באופן זה שהוא נשאר למעלה מהם, ואינו נרגש בהם בפנימיות), הרי לא רק שב ספירות יש מכל אחד משני הסוגים שבאור, כי אם גם בכל נברא יש משני הסוגים שבאור; ההבדל מתבטא רק בכך אם זה בא בהארה, או בהארה דהארה, או בהארה דהארה דהארה: כשזה בא באופן של הארה, הרי אין זה אכן העצם מ"אור אין סוף", אך זה עדיין ה מהות של "אור אין סוף"; וכשזה בא באופן של הארה דהארה, אין זה גם המהות של "אור אין סוף", כי אם המציאות בלבד (כלומר, שאין זה ענין שמהותו אלקות, כי אם מציאות של אלקות בלבד); אך, כשזה בא באופן של הארה דהארה דהארה, כפי שהדבר בכל הנבראים, אין זה גם לא המציאות של ההארה האלקית הקודמת, אלא זה כפי שההארה האלקית באה ומתלבשת במציאות של נברא.

להלן יסביר רבנו הזקן, שגם כפי שההארה האלקית באה במציאות של נברא, זה מתגלה דוקא בנברא כזה שבנבראים עצמם הוא מהיסוד הנמוך ביותר, יסוד העפר שלמטה מאש, רוח ומים, ובנברא המורכב בעיקר מיסוד העפר, כמו הארץ הגשמית - מתבטא בגילוי הכוח והיכולת שיש דוקא בעצמות "אור אין סוף" להוות "יש מאין". כוח זה הוא בעיקר ב"אור הסובב" ומתגלה על ידי ה"קו" דוקא, האור הפנימי, דבר זה נראה בבירור במה שהארץ מצמיחה, שצמיחת צמחים ואילנות גשמיים מכוח הצומח הרוחני שבארץ היא ענין של "יש מאין", וכוח זה מגלה הארץ תמיד, שתמיד צומחים ממנה צמחים באופן של "יש מאין", (לא רק בששת ימי בראשית, כפי שזה היה בשאר המאמרות, כמו "ישרצו המים" וכדומה, שאז, בששת ימי בראשית, הוציאו המים מכוחם הרוחני ענין של נפש חיה שבא מהמים, אך לאחרי ששת ימי בראשית כבר באה נפש חיה אחת מהשניה, ואין זה באופן של "יש מאין", ואילו הארץ - מצמיחה תמיד צמחים באופן של "יש מאין") - הרי שבארץ ישנה המעלה, שלמרות שהיא "נברא" שההארה האלקית שבה הצטמצמה באופן של הארה דהארה דהארה (שאין הוא המהות של אלקות ואפילו לא המציאות של אלקות, כי אם מציאות של נברא גשמי כפי שזה בארץ), בכל זאת נראה על ידה הכוח האלקי של התהוות "יש מאין", מצד זה שיש בה גם מהאור ה"סובב כל עלמין" וגם מאור ה"קו" שעל ידו מתגלה הכוח הסובב בענין של התהוות וחיות בנבראים. טעמו של דבר מדוע דבר זה מתגלה בארץ דוקא, יסביר רבנו הזקן להלן, הוא מפני שהארץ היא היסוד הנמוך ביותר של העולם הגשמי, ובמקום הנמוך ביותר שבו יורדת ההארה האלקית, יש בו כוח מ"אור חוזר", המבטא בגילוי יותר את ה"עצם", כאור ומדריגה שלמעלה ממנה. ובלשון רבנו הזקן:

ועוד זאת, יתר על כן על כל הנזכר לעיל , הארה דהארה דהארה, -

כפי שההארה האלקית באה בנברא באופן של הארה דהארה דהארה, שאז הרי זה כבר שלא בגילוי, לא המהות של אלקות, ואפילו לא המציאות של אלקות, ובכל זאת כבר הוסבר לעיל שיש בה גם מה"קו" - האור הפנימי וגם מהאור ה"סובב כל עלמין", וכל הנזכר לעיל -

אור ה"קו" שבה, ו"אור הסובב" שבה - בההארה האלקית שכבר באה באופן של הארה דהארה דהארה - במציאות של נברא - היא מראה -

ההארה האלקית הבאה מ"מלכות דאצילות", מראה את כוחה ויכלתה ביסוד העפר הגשמי בגלוי עצום, ביתר עוז מיסודות העליונים ממנו, -

מיסוד העפר, וכמו למשל יסודות אש, רוח ומים, וגם מצבא השמים, שאין בכוחם ויכלתם להוציא יש מאין תמיד, כיסוד העפר המצמיח תמיד יש מאין, הם עשבים ואילנות -

הצומחים מכוח הצומח הרוחני באופן של "יש מאין". שהרי גם אלה שצומחים על ידי זריעה ונטיעה, יסביר להלן, שזה כמו "יש מאין", שכן מה שזורעים נרקב כולו בארץ, הזריעה משמשת כ"העלאת מ"ן" בלבד (התעוררות של כוח הצומח), ובמיוחד אלה שצומחים בלי זריעה ונטיעה כלל, (והמזל המכה ואומר "גדל", -

שחכמינו ז"ל

הרי אומרים שאין עשב למטה שאין לו מזל למעלה המכה בו ואומר לו גדל, הרי, שהצמיחה היא לא כולה מכוח הצומח שבארץ כי אם מה"מזל" שברקיע בא ענין הצמיחה? אומר על כך רבנו הזקן: הינו לאחר שכבר צמח העשב, -

שכבר נעשה מציאותו של "יש" (עשב), אלא שעליו לצמוח ולגדול, ואילן שעושה פירות הרי צריך שיהיה בהם טעם, מתיקות או חמיצות, הרי זה בא מן המזל, ואינו אומר לו לצמח מאין ליש -

שתתהווה מציאות העשב או האילן, אלא מקטן לגדל, ולשאת פרי כל מין ומין בפרטי פרטיות. -

שישנם אילנות המוציאים פירות מתוקים, וישנם אילנות המוציאים פירות חמוצים וכדומה, הרי זה בא מהמזל שברקיע. ב"אור התורה" פרשת במדבר

אומר ה"צמח צדק", שהמזל משפיע התעוררות בכוח הצומח שמתבטא בעשב או באילן שיצמיח, אך עצם הצמיחה הוא מכוח הצומח עצמו, ובמקום אחר ב"אור התורה"

מפרש ה"צמח צדק", שענין ה"הכאה" של המזל הוא, שבשעה שהמזל מאיר על העשב או האילן שאליו הוא שייך, משפיע הדבר בעשב או באילן המשכה לשרשו, ומההמשכה לשרשו הוא הולך וגדל יותר ויותר. אבל בטרם יצמח - למי יאמר כל מזל ומזל לכל עשב ועשב בפרטי פרטיות) -

הרי אומרים שהמזל "מכה בו " (בעשב), ואומר לו "גדל", וכשהעשב אינו קיים עדיין - למי הוא אומר גדל? אלא, כאמור, הכוונה היא לאחרי שהעשב כבר קיים במציאות של "יש", על הצמיחה מקטן לגדול וכו' על כך באה האמירה והכוח מהמזל. על כל פנים, צמיחת העשבים והאילנות היא מהכח הצומח שבו, -

שביסוד העפר שהוא -

כוח הצומח הוא אין -

לא מציאות גשמית, ורוחני, ו -

אילו הם -

העשבים והאילנות, הם גשמיים. -

הרי שזה ענין של "יש מאין", שכפי שהוסבר לעיל, הרי הכוח ל"יש מאין" הוא דוקא בעצמות "אין סוף" - וכוח זה מתבטא ביסוד העפר הגשמי. ואין זאת, -

מה שדוקא בארץ מתבטא בגילוי כוח ה"אין סוף" של "יש מאין", אין זה אלא משום דרגלי "אדם קדמון" -

הרגלים של "אדם קדמון", מסתימים בתחתית -

עולם ה- עשיה, -

ה"רגלים", המדריגות האחרונות של אדם קדמון (של המחשבה הקדומה הכוללת בתוכה כל הנבראים מהעליונים ביותר עד התחתונים ביותר), מסתיימות במדריגות התחתונות של העולם התחתון ביותר, עולם ה"עשיה", והוא יסוד העפר שבעולם ה"עשיה", ותחת רגליו -

מתחת למדריגות האחרונות של אדם קדמון, מאיר אור-אין-סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין, -

היכן שמסתיים האור הפנימי שהוא בהגבלה ובהתחלקות בעולמות, מאיר האור המקיף שלמעלה מעולמות, בלי הפסק רב ביניהם, רק עגולי "אדם קדמון" -

ה"עיגולים" של אדם קדמון, לבדו. -

שהרי במחשבה הקדומה של אדם קדמון ישנם "יושר" ו"עיגולים", אור פנימי ואור מקיף, הרי היכן שמסתיים ה"יושר" והאור הפנימי של אדם קדמון ונשארים רק העיגולים והמקיפים של אדם קדמון (שגם העיגולים של אדם קדמון הרי אינם ענין של "אין סוף" ממש כמו ה"אור אין סוף" ה"סובב כל עלמין") - מאיר שם "אור אין סוף" ה"סובב כל עלמין", וגם ה"קו" מאור-אין-סוף המסתים בסיום רגלי "אדם קדמון" - מאיר ממטה למעלה בבחינת "אור חוזר", -

"אור חוזר" היינו - אור שכשמגיע למקום שמעבר לו אין הוא יכול להאיר, הוא מגיע חזרה באור חוזר ביתר חוזק וביתר אור מאשר האור הוא לפני שמגיע לאותו מקום. וכפי שהדבר באור השמש, שהאויר התחתון הקרוב יותר לארץ חם יותר מאשר האויר האמצעי (האויר שבאמצע, בין השמש לארץ), שכן, כאשר קרני השמש מגיעים לארץ, שמעבר לה אין הם יכולים להגיע - הוא חוזר באור חוזר, ולכן חם יותר למטה. כך הדבר ב"אור הקו" שענינו להאיר כל הנבראים באור פנימי, הרי כאשר הוא מגיע למדריגות האחרונות של המחשבה המקיפה כל העולמות והנבראים - הוא חוזר באור חוזר, כמו ש -

ה"קו", המלבש ב"אריך אנפין" ו"אבא ואמא" -

חכמה-בינה ו"ז"א ונוקבא" -

ז"א (מדות) ומלכות, דאצילות - מאיר באור חוזר ממלכות דאצילות, ומלכות דאצילות היא -

לכן, בחינת כתר ממטה למעלה, -

בחישוב הספירות מלמטה למעלה, מ"מלכות" לספירות העליונות, הרי "מלכות" היא בחינה של "כתר" - כנזכר לעיל באגרת קודש זו, ו"נעוץ תחלתן בסופן". -

שב"מלכות" הרי זה, שה"תחלה" של "כתר" שלמעלה מ"חכמה", נמצאת ב"מלכות", וב"קו" הרי זה, שה"תחלה" של ה"קו" נעוצה בסוף של "רגלי א דם ק דמון", המסתיימות במדריגות התחתונות של עולם ה"עשיה", ביסוד העפר; וכיוון שה"קו" הרי ענינו גילוי של "אור אין סוף" - מתבטא לכן ביסוד העפר יותר בגילוי הענין של "אין סוף" בענין של "יש מאין", בענין של צמיחה, כפי שיסביר להלן. וככה הוא בסיום ה"קו" דאור-אין-סוף המסתים בסיום ה"ישר" דרגלי "אדם קדמון" -

כפי שהרגלים והמדריגות התחתונות של אדם קדמון באות באור הפנימי בהתחלקות של המדריגות, הרי בשעה שזה בא למדריגות האחרונות, שזה בתחתית ה"עשיה", במדריגות האחרונות של עולם ה"עשיה", כפי שזה יסוד העפר מאיר -

ה"קו" בבחינה של "אור חוזר", ממטה למעלה -

מההארה דהארה דהארה שבעפר הגשמי, לבחינת אור הנשמה דמלכות דמלכות דעשיה, -

שבאור הנשמה זו המדריגה האחרונה, שכן, "עשיה" היא הרי העולם התחתון ביותר, ו"מלכות" היא הספירה האחרונה, וב"מלכות" גופא, בעשר הספירות שבה, "מלכות דמלכות" היא האחרונה - אך, כיוון שמדובר כאן בענין אור הנשמה, שהוא אלקות ממש, מחיצוניות הכלים דמלכות דאצילות. -

שכאמור לעיל הם נעשים אור הנשמה לבריאה-יצירה-עשיה - הרי במדריגת אור הנשמה, שהיא האחרונה שבאור הנשמה - מאיר בה האור החוזר מהמדריגות האחרונות של "עשיה" (המדריגה האחרונה שב נבראים), ונותן את הכוח לגלות כוח ה"אין סוף" בענין של "יש מאין", של צמיחה, באופן תמידי.

ולפי מה שכתוב בספר הגלגולים פרק כ, הובא בלקוטי אמרים -

בספר ה"תניא" , מתלבשת תחילה הארה זו של ה"קו" דאור-אין-סוף באור האצילות שבעשיה, וממנה לבריאה ויצירה שבעשיה, ומהן לבחינת אור הנשמה דמלכות דמלכות דעשיה, ועל ידי זה יש כח ועז בסיום הכלי דמלכות דמלכות דעשיה -

המדריגה וספירה התחתונה ביותר שב"עשיה", שביסוד העפר, והוא מאמר: "תדשא הארץ וכו'", -

דשא - שממאמר זה בא הרי כוח הצומח, להיות פועל בקרב הארץ תמיד לעולם ועד (בחינת אין-סוף, -

שלא רק עצם פעולת הצמיחה שהיא ענין של "יש מאין", בא מכוח ה"אין סוף", אלא גם האופן של להצמיח הוא פעולה תמידית, ומצד כוח זה, הוא יכול להצמיח תמיד בלי סוף, הרי שגם זה הוא הענין של "אין סוף", ולא בלבד בששת ימי בראשית, כמאמר: "ישרצו המים", ומאמר: "תוצא הארץ נפש חיה", -

מאמרות אלה השפיעו רק בששת ימי בראשית, שאז הוציאו המים והארץ נפשות חיות באופן של "יש מאין", ואילו לאחרי זה כבר באה נפש חיה אחת מהשניה שלא באופן של "יש מאין", רק בששת ימי בראשית בלבד השפיעו מאמרות אלה, שהמאמרות באים מחכמה דמלכות דמלכות דעשיה, שבז' ימי בראשית האיר בעולם הזה הארה מאור-אין- סוף ב"חסד חנם", בלי העלאת "מין נוקבין" כלל), -

בלי שום התעוררות מהמטה (מהמקבל), הנקראת "העלאת מיין נוקבין", שהנוקבא (המקבל) מעלה ומעוררת בהתעוררות שלה מלמטה - התעוררות מלמעלה. הרי, הסדר אחרי ז' ימי בראשית, שמן ההכרח שתהיה העלאת מ"ן והתעוררות מלמטה כדי לעורר התעוררות מלמעלה; אך, בימי בראשית האירה הארה מ"אור אין סוף" בחסד חנם, בלי העלאת מ"ן כלל, ולכן השפיעו אז המאמרות "ישרצו המים" ו"תוצא הארץ" ענין של "יש מאין", ואילו כוח הצומח מהמאמר "תדשא הארץ" - משפיע תמיד, להצמיח עשבים ואילנות ופרות מאין -

מכוח הצומח הרוחני, ליש -

ל"יש" הגשמי, העשבים, האילנות והפירות, תמיד מדי שנה בשנה , שהוא -

להצמיח תמיד מדי שנה בשנה, הוא מעין בחינת "אין-סוף", -

שהוא ענין אין-סופי, לא מסתיים אף פעם הכוח בארץ להצמיח, שאם יתקיים עולם הזה ריבוי רבבות שנים - יצמיחו מדי שנה בשנה. אלא שיש מהן -

מהעשבים, מהאילנות ומהפירות, הבאים על ידי העלאת "מין נוקבין", -

שיש משהו המעורר את כוח הצומח שיצמיח, והם הזרועים והנטועים, -

העשבים הנזרעים והאילנות הניטעים, הרי הזרעים הם "העלאת מ"ן" לכוח הצומח, ואף-על-פי-כן -

למרות שהם זרועים ונטועים, הם כמו יש מאין, שהגרעין הנטוע אין לו ערך כלל לגבי הפרי, וגם -

אין לו שום ערך והשוואה, נגד כל האילן עם הענפים והעלין, -

שבכך אין ההבדל כל כך באיכות כמו לגבי הפרי שיש בו טעם ואילו לגרעין שנזרע אין טעם, אך, קיים הבדל גדול ואין השוואה בכמות, של האילן וענפיו ועליו לגבי הגרעין, הרי צמיחתם של הפירות ושל האילן היא ענין של "יש מאין", למרות שזה בא על ידי זריעת הגרעין, וכן במיני זרעונים וירקות, וגם במיני תבואה להתהוות מאות גרעינין מגרעין אחד, הוא כמו יש מאין, ומכל שכן -

לא גרעיני החטה שהם אותו מהות של הגרעין, אלא הקשין והשבלים. -

שאינם אותו מהות ממש כמו הגרעין - הרי הם בודאי "יש מאין". והנה , הפרות ש -

צומחים על ידי העלאת "מין נוקבין", -

התעוררות מלמטה, היא הזריעה והנטיעה - הם משבחים מאד מאד מהעולים מאליהן מכח הצומח לבדו שבארץ, -

בלי נטיעה וזריעה, ומזה נשכיל -

בענין המשכות אורות עליונים -

שיומשכו ב -

עולמות אצילות- בריאה-יצירה-עשיה -

שהאורות הנמשכים על ידי "העלאת מ"ן" (התעוררות מלמטה) של עבודת האדם, יש בהם מעלה עליונה יותר מאשר האורות הנמשכים ב"אתערותא דלעילא" (בהתעוררות מלמעלה) בלבד, בלי ההתעוררות ועבודת האדם למטה, (שהוא תכלית בריאת האדם), -

שעל ידי עבודתו יומשכו אורות נעלים יותר בכל העולמות, כמו שנתבאר במקום אחר.

ומזה -

ממה שהוסבר לעיל, שבתחתית העשיה (במדריגות האחרונות של עולם ה"עשיה") מאיר באור מחוזק יותר באופן של "אור חוזר" מ"אור אין סוף" ה"סובב כל עלמין" ומאור ה"קו" - הרי מזה יובן היטב בענין סדר מדרגות: דומם צומח חי מדבר, שהן -

כפי שזה בא בד' היסודות מהם מורכב כל נברא, הרי הם בחינות: עפר -

( הנ"ל), מים אש רוח, שאף שהחי הוא למעלה מהצומח , והמדבר למעלה מהחי - אף-על-פי-כן -

סוג החי ניזון וחי מהצומח, והמדבר -

האדם, מקבל חיותו משניהם, -

מצומח ומחי, וגם חכמה ודעת, -

מקבל האדם מצומח ומחי, ש"אין התינוק יודע לקרות 'אבא' ו'אמא' עד שיטעם טעם דגן כו'", -

כפי שהגמרא אומרת בברכות , ו"עדין לא אכילנא בשרא דתורא כו'", -

כפי שהגמרא אומרת בבבא קמא

שרבא שאל שאלה אצל ר' נחמן, ענה לו למחרת בסברא משופרת יותר, ואמר על כך, מה שלא אמרתי לך זאת אתמול בערב, הרי זה מפני שלא אכלתי עדיין אז בשר שור ובמילא דעתי לא היתה צלולה כל כך. הרי שבשר מן החי מוסיף בשכל המדבר. שלכאורה לא מובן, מדוע יהיה החי זקוק לצומח שלמטה ממנו, ומדוע יהיה המדבר זקוק לצומח ולחי שהם למטה ממנו? אלא כפי שהוסבר לעיל יובן הדבר היטב, כי הוא בחינת "אור חוזר" ממטה למעלה, -

מהמדריגות התחתונות לעליונות, מתחתית העשיה, -

מהמדריגות התחתונות של "עשיה", שמתגלית שם -

בתחתית העשיה, ביתר עז, הארה דהארה כו' -

כלומר, הארה דהארה דהארה שישנה בעפר הגשמי, מאור-אין-סוף הסובב כל עלמין, -

המקיף וסובב כל העולמות בשווה, ומה"קו" אור-אין- סוף שבסיום "רגלי הישר" ד"אדם קדמון" -

המדריגות האחרונות של האור הפנימי שבעולמות - מאירה שם ההארה האלקית בבחינת "אור חוזר", -

באור מחוזק יותר מאשר במדריגות העליונות, כנזכר לעיל. ויובן היטב בזה טוב טעם ודעת, מה שמלאכים עליונים שבמרכבה "פני שור" ו"פני נשר" , -

שב"מרכבה", נהנים מאד וניזונים ומסתפקים מרוח הבהמה והעוף העולה אליהם מהקרבנות שעל גבי המזבח, -

כמו שכתוב : "את קרבני לחמי לאישי", כלומר, שהמלאכים העליונים שהם בבחינה של "אישי", הרי זה להם לחם ומזון, וכדקדוק לשון הזהר הקדוש : "ואתהניין מיסודא ועקרא דילהון". -

והם נהנים מהיסוד ומהעיקר שלהם, כלומר, שההמשכה הנמשכת למלאכים על ידי ענין הקרבנות היא מהיסוד ומהעיקר שלהם - משרשם - שכן, כאמור, זה מ"האור החוזר" של "אור אין סוף". ואחרי הדברים והאמת האלה -

שהוסברו כאן, דעת לנבון נקל להבין, על ידי כל הנזכר לעיל, גדל מעלת המצות מעשיות, -

מצוות הנעשות בדברים גשמיים, על ידי האברים הגשמיים של האדם, אשר הן -

המצוות המעשיות, הן תכלית ירידת הנשמות לעולם הזה הגשמי, כמו שכתוב : "היום לעשותם", -

שהיום דוקא, בעולם הזה, בעולם המעשה, יש לקיים מצוות מעשיות, הנעשות בדברים גשמיים שהתהוותם היא דוקא מעצמות "אור אין סוף", ושיש בהם הכוח הנעלם שמצד עצמות "אור אין סוף", ועל ידי המצוות שעושים בדברים אלה מתגלה הכוח הנעלם, ו"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא":

עד כאן - אומרים מדפיסי אגרת הקודש, מצאנו מכתב ידו הקדושה. - של רבנו הזקן (שכתב אגרת זו לפני הסתלקותו).