יד.

רבים מאגרות קודש (הנדפסים בחלק זה "אגרת הקדש") כתב רבנו הזקן בקשר לעורר על ענין הצדקה בכלל, ובמיוחד בקשר לצדקת ארץ ישראל, להחזקת החבריא קדישא של רבי מענדעלע מהורודוק ורבי אברהם מקאליסק ותלמידיהם (שעלו לארץ ישראל), על ידי "כולל חב"ד" שיסד רבנו הזקן.

באגרת הקודש זו (סימן י"ד), מדגיש רבנו הזקן במיוחד, שהצדקה לארץ ישראל צריכה להינתן כל שנה ביתר חיות באיכות, ובהוספה בנתינות בכמות - כפי שהדבר בהמשכה הרוחנית של החיות האלקית בארץ ישראל, שהיא באופן כזה, כפי שיסביר להלן.

רבנו הזקן מתחיל, שהכוונה באגרת זו היא, לעורר את האהבה הישנה והחיבה לארץ הקודש (ארץ ישראל), שהאהבה תהיה בוערת כרשפי אש, כאילו היום ממש נתן ה' רוחו עלינו - הרוח הנדיבה לתת ביד רחבה ובכל שנה יותר ויותר.

"האהבה הישנה" משמעותה לכאורה, האהבה והחיבה ששררה בענין צדקה זו מיד בתחילה, כשרבנו הזקן יסד את ה"כולל", שכפי טבעו של דבר חדש, היה זה מתוך אהבה וחיבה מיוחדות, מצד הזכות שזיכה אותם רבנו הזקן במצות הצדקה לארץ ישראל, אך משעבר הזמן נחלשה אהבה זו, לכן כותב רבנו הזקן אגרת זו, כדי לעורר מחדש את האהבה כפי שהיתה בתחילה.

לעורר את האהבה הישנה וחיבת ארץ הקדש, -

ארץ ישראל, להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב עמק, כאלו היום ממש נתן ה' רוחו עלינו, רוח נדיבה, בהתנדב עם למלאת ידם לה', ביד מלאה ורחבה, ברבוי אחר רבוי, מידי שנה בשנה, -

שמבלי הבט שבשנה שעברה נתנו בהוספה, נתנו בשנה השניה בהוספה נוספת - הוספה על הוספה, הולך ועולה למעלה ראש, כמדת "קדש העליון" המאיר לארץ הקדש, -

בה מאירה בחינת וספירת ה"חכמה" הנקראת "קודש העליון", המתחדש ומתרבה תמיד, -

בחינת "קדש העליון" המאירה בארץ ישראל, מתחזקת ומתרבה תמיד, היא מאירה ביתר כמות, ומתחדשת באור חדש באיכות, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "תמיד עיני ה' אלהיך בה, -

בארץ ישראל, מרשית השנה ועד אחרית שנה"; -

"עינים" למעלה, הוא (כפי שיסביר להלן) כינוי לבחינת "חכמה", והיינו שבחינת חכמה, "קדש העליון", היא (מאירה) שם תמיד, מתחילת השנה עד סוף השנה. אך, כדי להסביר איך למדים מהפסוק שבחינת ה"חכמה" המאירה בארץ ישראל, היא בכל פעם ביתר ריבוי והתחדשות - מקדים רבנו הזקן בשאלה: דהאי -

מה שכתוב, "ועד אחרית כו'" אינו מובן לכאורה, שהרי באחרית שנה זו מתחלת שנה שניה, ואם כן הוי ליה למימר -

היה צריך לומר, "לעולם ועד": -

שהאור של ה"עינים" שלמעלה מאיר שם תמיד?

אך הענין יובן, על פי מה שכתוב: "ה' בחכמה יסד ארץ", שיסוד ה"ארץ העליונה" - היא בחינת "ממלא כל עלמין", -

"מלכות" של עולם ה"אצילות" הנקראת "ארץ" מפני שהיא הספירה האחרונה מהספירות העליונות, והיא מתלבשת בעולמות ובנבראים להחיותם, שזה "הארץ העליונה", ו -

ארץ התחתונה - היא "ארץ חפץ" -

ארץ ישראל הנקראת "ארץ חפץ", המכונת כנגדה -

כנגד הארץ העליונה, ממש, ו -

ארץ ישראל נקראת על שמה -

על שם הארץ העליונה, "ארץ החיים", הנה -

יסוד זה, הוא נמשך מהמשכת והארת חכמה עלאה, -

חכמה עליונה, מקור החיים העליונים, -

מבחינת "חיים" שלמעלה, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "החכמה תחיה בעליה וכו'". -

הרי שמ"חכמה" נמשך היסוד לארץ זו, שזה "בחכמה יסד ארץ", ומ"חכמה" מאיר בבחינת "ארץ", בארץ שלמעלה - מלכות דאצילות, ובארץ שלמטה - ארץ ישראל. והארה והמשכה זו -

המאירה ב"ארץ" מהחכמה העליונה, היא מתחדשת באור חדש ממש בכל שנה ושנה, -

שכל שנה מאיר אור חדש שלא היה כמוהו אף פעם אור כזה, כי הוא יתברך וחכמתו אחד בתכלית היחוד, ונקרא בשם "אור-אין-סוף-ברוך-הוא", שאין סוף ואין קץ למעלת וגדלת האור והחיות הנמשך ממנו יתברך ומחכמתו, בעלוי אחר עלוי, עד אין קץ ותכלית, לרום המעלות למעלה מעלה. -

הרי כיוון שאין סוף ותכלית לעליונות ההמשכות הנמשכות מ"חכמה עילאה", מהחכמה העליונה, הרי מבלי הבט עד כמה נעלה, במדריגה, האור שנמשך בשנה שעברה - יכול להימשך אור נעלה יותר בשנה החדשה,

ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עלאה -

מהחכמה העליונה, אור חדש ומחדש, שלא היה מאיר עדין מעולם לארץ העליונה, -

האור הנמשך מ"חכמה" הוא חדש ומחודש, שב"חכמה" עצמה נמשך אור חדש מ"אין סוף" שלמעלה מ"חכמה", ואור זה נמשך ב"ארץ העליונה", כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ערב ראש השנה -

בכל ערב ראש השנה מסתלק האור של השנה החולפת לשורשו בעצמות "אור אין סוף", כשהחדש -

הלבנה, מתכסה בו, -

ראש השנה נקרא "חג שהחדש מתכסה בו", הלבנה איננה מאירה אז, ומשמעות הדבר ברוחניות היא, שבחינת "מלכות", האור המחיה את העולמות והנבראים - הנקרא "סיהרא" (לבנה) - מתעלם ומסתלק לשורשו, ואחר כך על ידי תקיעת שופר והתפילות נמשך אור חדש עליון מבחינה עליונה יותר שבמדרגת חכמה עלאה, -

חכמה עליונה, להאיר לארץ עליונה ולדרים עליה, -

כפי הביטוי "המאיר לארץ ולדרים עליה", הם כל העולמות העליונים והתחתונים המקבלים חיות ממנה, דהיינו -

מה שהם מקבלים חיות מהבחינה העליונה יותר, אין זה ממנה מצד עצמה, אלא מן האור-אין-סוף ברוך-הוא וחכמתו המלבש בה, -

ב"ארץ העליונה", כדכתיב: -

כמו שכתוב: "כי עמך מקור חיים, -

חכמה עליונה שהיא המקור של חיים, היא "עמך", בטלה ומאוחדת עם "אין סוף", באורך -

המאיר מ"חכמה" ל"ארץ העליונה", נראה אור", -

האור המאיר מה"ארץ העליונה" לכל הנבראים המקבלים חיותם ממנה, דהיינו אור המאיר מחכמה עלאה -

מהחכמה העליונה, מקור החיים (וכנודע ליודעי חן, -

ליודעי חכמת הקבלה, שבכל ראש השנה היא הנסירה, ומקבלת מחין חדשים עליונים יותר כו'). -

זה ענין בתורת הקבלה בהקשר לענין בנין המלכות בראש השנה, וכפי שכתוב ביום בריאת האדם (הוא יום ראש השנה): "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם" וכו', הפרדת הצלע שממנו נבנתה חוה. כתוב בתורת הקבלה שאדם הכוונה ל"אדם העליון", בחינת ז"א דאצילות (בחינת המדות של עולם האצילות), ו"ויפל ה' אלקים תרדמה" - הסתלקות המוחין מז"א (מהמדות), כפי שהדבר בשעת השינה שהשכל מסתלק, ואז נמשכים מוחין חדשים ל"מלכות" שלא על ידי ז"א (שלא על ידי המדות), שכן, המוחין החדשים האלה הם למעלה מאשר כפי שהיה כש"מלכות" קיבלה על ידי ז"א. ובפרטי פרטיות, כן הוא בכל יום ויום, נמשכין מחין עליונים יותר בכל תפלת השחר, ואינן מחין הראשונים שנסתלקו אחר התפלה, -

של אתמול, רק גבוהין יותר. ודרך כלל בכללות העולם -

לא רק באדם (כמו בשעת התפלה) אלא בכל העולם, ב"שית אלפי שנין", -

בששת אלפי השנים של קיום העולם, כן הוא בכל ראש השנה וראש השנה. -

שבכל ראש השנה נמשכים מוחין חדשים - חיות עליונה וחדשה.

וזהו שכתוב: "תמיד עיני ה' אלהיך בה", שה"עינים" הם כינויים להמשכת והארת אור החכמה, שלכן נקראו חכמים "עיני העדה", -

שכן בהם מאיר אור החכמה המצויין בכינוי "עינים", ו"אוירא דארץ ישראל מחכים". -

האויר של ארץ ישראל מחכים, מפני ששם מאירה בחינת ה"חכמה", הרי "תמיד עיני ה' אלקיך" - שתמיד מאירה שם בחינת ה"חכמה". והארה והמשכה זו, אף שהיא תמידית, אף-על-פי-כן אינה בבחינה ומדרגה אחת -

ושווה, לבדה מימי עולם, אלא שבכל שנה ושנה הוא אור חדש עליון, כי האור שנתחדש והאיר בראש השנה זה, הוא מסתלק בערב ראש השנה הבאה לשורשו. -

כך שהאור הנמשך שוב, הוא אור חדש ונעלה יותר. וזהו שכתוב: -

ש"עיני ה' אלקיך" בה "מרשית השנה ועד אחרית שנה" לבדה. -

ולא כתוב "לעולם ועד", שכן, ההמשכה הנמשכת בראש השנה היא רק לאותה שנה, ובערב ראש השנה היא מסתלקת כדי שיימשך אור חדש ונעלה יותר. ולכן כתיב -

כתוב, "מרשית" חסר א' -

שהיה צריך להיות כתוב "ראשית" (באל"ף אחרי הרי"ש) וכאן כתוב בלי אל"ף - וטעמו של דבר על פי פנימיות, הוא: רומז על הסתלקות האור שמסתלק בליל ראש השנה עד אחר התקיעות, -

שאז פנימיות החיות של העולם היא בהסתלקות, שכן אז "עליית המלכות", פנימיות ה"מלכות" עומדת בעליה והסתלקות, שיורד -

אחרי התקיעות, אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדין מימי עולם אור עליון כזה, והוא מתלבש ומסתתר ב"ארץ החיים" שלמעלה -

ב"מלכות" של עולם ה"אצילות", מקור כל העולמות והנבראים, ושלמטה, -

בארץ ישראל, ההשפעה בעולם זה עוברת דרך ארץ ישראל, בתחילה באה החיות בארץ ישראל, ומארץ ישראל היא נמשכת בכל העולם, להחיות את כל העולמות כל משך שנה זו. אך גלויו מההסתר הזה, -

אור זה נהיה מוסתר בארץ החיים שלמעלה ושלמטה, וכדי שאור זה יתגלה ויושפע שפע חיות בעולמות ובנבראים, הרי זה, תלוי במעשה התחתונים וזכותם ותשובתם בעשרת ימי תשובה, -

כפי מדת הזכות שזכו, והתשובה שעשו במשך עשרת ימי התשובה, באותה מדה מתגלה האור החדש והנעלה יותר שנמשך בראש השנה, ודי למבין:

לסיכום: הוסבר באגרת זו, שהאור האלקי של "חכמה" ד"אצילות" המאיר בארץ ישראל, הוא בכל שנה בהוספה בכמות ובאיכות, יותר אור, ואור נעלה יותר. על דרך זה על הצדקה של ארץ ישראל להיות באופן כזה, שבכל שנה תינתן בהוספה בכמות ובאיכות. מסיום האגרת יוצא, שהדבר נוגע גם להתגלות האור, שהאור שירד באופן של הסתר - הרי כדי שיתגלה יותר ויותר - תלוי הדבר בריבוי מתן הצדקה לארץ ישראל יותר ויותר.

וזהו שכתוב: "תמיד עיני ה' אלהיך בה", שה"עינים" הם כינויים להמשכת והארת אור החכמה, שלכן נקראו חכמים "עיני העדה", -

שכן בהם מאיר אור החכמה המצויין בכינוי "עינים", ו"אוירא דארץ ישראל מחכים". -

האויר של ארץ ישראל מחכים, מפני ששם מאירה בחינת ה"חכמה", הרי "תמיד עיני ה' אלקיך" - שתמיד מאירה שם בחינת ה"חכמה". והארה והמשכה זו, אף שהיא תמידית, אף-על-פי-כן אינה בבחינה ומדרגה אחת -

ושווה, לבדה מימי עולם, אלא שבכל שנה ושנה הוא אור חדש עליון, כי האור שנתחדש והאיר בראש השנה זה, הוא מסתלק בערב ראש השנה הבאה לשרשו. -

כך שהאור הנמשך שוב, הוא אור חדש ונעלה יותר. וזהו שכתוב: -

ש"עיני ה' אלקיך" בה "מרשית השנה ועד אחרית שנה" לבדה. -

ולא כתוב "לעולם ועד", שכן, ההמשכה הנמשכת בראש השנה היא רק לאותה שנה, ובערב ראש השנה היא מסתלקת כדי שיימשך אור חדש ונעלה יותר. ולכן כתיב -

כתוב, "מרשית" חסר א' -

שהיה צריך להיות כתוב "ראשית" (באל"ף אחרי הרי"ש) וכאן כתוב בלי אל"ף - וטעמו של דבר על פי פנימיות, הוא: רומז על הסתלקות האור שמסתלק בליל ראש השנה עד אחר התקיעות, -

שאז פנימיות החיות של העולם היא בהסתלקות, שכן אז "עליית המלכות", פנימיות ה"מלכות" עומדת בעליה והסתלקות, שיורד -

אחרי התקיעות, אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדין מימי עולם אור עליון כזה, והוא מתלבש ומסתתר ב"ארץ החיים" שלמעלה -

ב"מלכות" של עולם ה"אצילות", מקור כל העולמות והנבראים, ושלמטה, -

בארץ ישראל, ההשפעה בעולם זה עוברת דרך ארץ ישראל, בתחילה באה החיות בארץ ישראל, ומארץ ישראל היא נמשכת בכל העולם, להחיות את כל העולמות כל משך שנה זו. אך גלויו מההסתר הזה, -

אור זה נהיה מוסתר בארץ החיים שלמעלה ושלמטה, וכדי שאור זה יתגלה ויושפע שפע חיות בעולמות ובנבראים, הרי זה, תלוי במעשה התחתונים וזכותם ותשובתם בעשרת ימי תשובה, -

כפי מדת הזכות שזכו, והתשובה שעשו במשך עשרת ימי התשובה, באותה מדה מתגלה האור החדש והנעלה יותר שנמשך בראש השנה, ודי למבין:

לסיכום: הוסבר באגרת זו, שהאור האלקי של "חכמה" ד"אצילות" המאיר בארץ ישראל, הוא בכל שנה בהוספה בכמות ובאיכות, יותר אור, ואור נעלה יותר. על דרך זה על הצדקה של ארץ ישראל להיות באופן כזה, שבכל שנה תינתן בהוספה בכמות ובאיכות. מסיום האגרת יוצא, שהדבר נוגע גם להתגלות האור, שהאור שירד באופן של הסתר - הרי כדי שיתגלה יותר ויותר - תלוי הדבר בריבוי מתן הצדקה לארץ ישראל יותר ויותר.