אגרת י"ט

יט עוטה אור כשלמה וגו'. הנה בלקוטי תורה של האריז"ל פ' כי תשא ופ' ויקרא כתב כי השגת משה רבינו עליו השלום לא היתה בבחינת פנימיות דחכמה עילאה הנקרא אבא דאצי' וכל שכן בספירת הכתר שלמעלה ממנה הנקרא אריך אנפין בבחי' אחוריים דחכמה

זו הפנימיות ועצם מדריגת ה"חכמה", כי אם החיצוניות שיש לה כבר שייכות לירידה במדריגות שלמטה מ"חכמה", המלובשת בבינה, המתלבשת - "בינה" מתלבשת בז' ספירות תחתונות שנקראים "זעיר אנפין", -

ענין של "זעיר", קטנות וצמצום והגבלה, אלו הן שבע המדות הנקראות בשם " מדות ", מלשון "מדה" ושיעור, שכן, זה כבר כפי ש"אור אין סוף" מתלבש בענין של מדה ושל שיעור להיות מקור לעולמות, סוד התורה, -

"חכמה עילאה" (עליונה) כפי שהיא יורדת (על ידי "בינה") בשבע המדות - זה הסוד של ענין התורה, שההלכות והדינים של התורה, כשר ופסול, חייב וזכאי, טמא וטהור, באים מהמדות: כשר, זכאי וטהור - ממדת החסד, פסול, חייב וטמא - ממדת הגבורה, וכו', ומתפשטת עד סוף ד' ספירות התחתונות, שהן: נצח-הוד-יסוד-מלכות, -

שבמדות עצמן, ספירות אלו אינן עצמיות המדות, כי אם הענפים של מדות חסד, גבורה, תפארת, להוריד ולממש את המדות "חסד", "גבורה", "תפארת", ושם היתה השגת נבואתו - של משה רבנו, בבחינת פנימיות, דהינו מבחינת פנימיות דנצח-הוד-יסוד-מלכות, -

דוקא בספירות אלו, שענינן להוריד את ההשפעה מהספירות העליונות יותר בעולמות שלמטה מ"אצילות" - שם דוקא היתה יכולה להיות ואכן היתה השגת הנבואה של משה רבנו בפנימיות ועצמות ספירות אלו, אבל למעלה מנצח-הוד-יסוד-מלכות לא היתה לו שום השגה בפנימיות, כי אם בבחינת אחורים - החיצוניות, דחכמה המלבשת 74 בבינה, המלובשת ומתפשטת תוך פנימיות דנצח-הוד-יסוד-מלכות, -

רק שם היתה לו השגה בפנימיות. הרבי מציין ב"הערות ותיקונים" השאלה: מה מחדש רבנו הזקן בחזרו עוד הפעם על הענין של אחוריים דחכמה המתלבש בבינה, המתלבשת בנהי"ם; הרי אמר זאת כבר לפני זה? ויש לציין שכאן אין רבנו הזקן מזכיר את ההתלבשות בשאר המדות כנזכר לעיל, אלא ההתלבשות שבבינה ובנהי"ם בלבד. בסוד - שאומר במדרש: "נובלות חכמה שלמעלה - תורה", -

"חכמה" כפי שהיא יורדת במדריגה תחתונה ביותר, עד שהיא רק כמעין ודוגמא למדריגת ה"חכמה" (שזה ענין של "נובלות") - זהו ענין התורה. הרי משמעות הדבר היא, שהתורה איננה העצמיות של "חכמה עילאה" (עליונה), כי אם ה"נובלות" והחיצוניות של "חכמה עילאה"; שכן רק זה יכול לרדת בהתגלות גמורה, בבחינת תורה שהיא ענין של התגלות, בחינת נגלה דתורה, שהיא - תורה היא בבחינת "זעיר אנפין", -

כנזכר לעיל, ענין של קטנות וצמצום וגבול, וכדכתיב: - וכמו שכתוב: "וראית את אחרי, ופני - הפנימיות, לא יראו", -

פסוק זה נאמר על משה רבנו, שכן, גם משה רבנו יכול היה לראות רק בחינת "אחוריים" ולא הפנימיות והעצמות של ה"חכמה" שלמעלה, עין שם - ב"לקוטי תורה" של האריז"ל, ובשער הנבואה פרק א. ולכאורה יש להפליא; הרי נאמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", -

אך העניין הוא פשוט ומובן לכל, שיש הפרש גדול בין השגת חכמי האמת כרשב"י והאר"י ז"ל, שהיא השגת חכמה ודעת, ובין השגת משה רבנו עליו השלום ושאר הנביאים - שהשיגו, בנבואה, המכנה בכתוב בשם "ראיה" ממש: - שעל ידי "ראיה" רואים "מהות" הדבר, ואילו בהשגה של חכמה ודעת מבינים רק "מציאות" הדבר (ולא מהותו). על כך, שנבואה נקראת "ראיה", מביא רבנו הזקן ראיות ממה שכתוב במשה רבנו: "וראית את אחרי", -

ולא רק במשה רבנו (שמדריגת הנבואה שלו היתה הגבוהה ביותר) כתוב הלשון "ראיה", אלא גם בישעיה הנביא כתוב: "ואראה את ה'", -

ואפילו לפני מתן תורה, באברהם אבינו, כבר כתוב גם כן הלשון "ראיה" בנבואתו: "וירא אליו ה'". - כתוב הרי לשון "ראיה", שהיא ראיית המהות ממש. ואף ש - הלשון "ראיה" בענין הנבואה זהו דרך משל, -

"ראיה" זה משל על נבואה, ואינה ראית עין בשר גשמי ממש, מכל מקום, הנמשל צריך להיות דומה למשל, -

וכיוון שבמשל הכוונה היא ראיית מהות הדבר, כפי שרואים בעין הגשמית, כך גם בנמשל (ראיית הנבואה) צריכה להיות הכוונה, סוג כזה של ראיה רוחנית ה"לוקחת" את המהות של המדריגה האלקית שרואים בנבואה, וכתרגום: "וירא אליו ה'" - "ואתגליא ליה וכו'", שהוא בחינת התגלות, שנגלה אליו הנעלם ברוך-הוא - נעלם ונסתר, למעלה מהתגלות, בבחינת התגלות. - "התגלות" משמעותה, שזה נקלט גם בדרגה הנמוכה יותר, על דרך כמו בראיה גשמית, שלא כמו בשמיעה הקולטת רק דבר רוחני, שהרוחני אינו יכול להיקלט במדריגה התחתונה יותר של ראיה, הוא נשאר בידיעה רוחנית בלבד, ומשמעות הדבר שאין זה בהתגלות לגבי הדרגה התחתונה יותר, ואילו "התגלות" פירושה - שזה נקלט גם בדרגה התחתונה יותר, שכן, הדבר הוא בהתגלות, מה שאין כן בהשגת חכמי האמת, -

המקובלים, שלא נגלה אליהם הוי"ה הנעלם ברוך-הוא בבחינת התגלות, רק שהם משיגים תעלומות חכמה הנעלם [נסח אחר: בנעלם] - על דרך "שמיעה" הקולטת דבר רוחני, שה"רוחני" נשאר אז ברוחניותו והשמיעה וההשגה "לוקחת" אותו ברוחניותו, כך הם קולטים בהשגתם את הענין שהוא נעלם ונפלא, אך לא שהענין הנעלם מתגלה אליהם בהתגלות של ירידה למדריגתם. ומפלא מהם. ולכן אמרו: - חכמינו ז"ל: "חכם עדיף מנביא", שיכול - החכם, להשיג בחכמתו למעלה מעלה ממדרגות שיוכלו לירד למטה בבחינת התגלות לנביאים במראה נבואתם, -

שכן, כיוון שאל הנביאים, צריך הדבר לרדת למטה באופן של ראיה, הרי המדריגות הגבוהות ביותר - על דרך שנזכר לעיל, הפנימיות של "חכמה עילאה" (עליונה) - אי אפשר להן לרדת למטה בהתגלות, כי לא יוכלו לירד ולהתגלות אליהם, -

לנביאים ב"מראה הנבואה", רק מדרגות התחתונות, שהן: - ספירות נצח-הוד-יסוד-מלכות, שהן הן היורדות תמיד ומתגלות מהמשפיע להמקבל בבחינת מחין וחיות, כידוע ליודעי חן, -

כידוע ללומדי תורת הקבלה, שהנצח-הוד-יסוד-מלכות של העליון - של המדריגה העליונה יותר, שזו המדריגה התחתונה ביותר של המדריגה העליונה, מתלבשים בתחתון - במדריגה התחתונה יותר, להחיותו, שהן הן כלי ההשפעה והורדת החיות מהעליון לתחתון - מהמדריגה העליונה יותר למדריגה התחתונה יותר, בכל העולמות והמדרגות, ולכן גם כן הן הן המתגלות לנביאים בבחינת התגלות ממש, -

כפי שהדבר בענין הנבואה, כנזכר לעיל, שזה יורד אליהם באופן של התגלות. ובתוכן - בספירות נצח-הוד-יסוד- מלכות, מלבש אור - ספירת הבינה, שהיא בחינת הבנת האלהות מאור [נסח אחר: ואור] אין סוף ברוך-הוא, -

או לפי הנוסח השני, בחצאי ריבוע - הבנת האלקות ואור אין סוף ברוך הוא, שגם "אור אין סוף" ברוך הוא יורד בהבנה זו, ובתוכה - ב"בינה", מלבשים אחורים דחכמה, שהיא - "חכמה" היא, מדרגה שלמעלה מהשכל וההבנה באלהות ברוך-הוא, כי שם "חכמה" מורה על מקור השכל וההבנה. - כנזכר בפרק י"ח בחלק הראשון של ספר ה"תניא", שהמלה "חכמה" היא "כח מה", דבר שאינו בר הבנה והשגה בשכל, ולכן אמרו בזהר, ד"אוריתא מחכמה נפקת", -

תורה באה מחכמה, בזוהר בשלח (סב, א) נאמר שאורייתא (תורה) באה מ"חכמה עילאה" (עליונה), וכך גם בזוהר חוקת (קפב, א) ואתחנן (רסא, א) ובעוד מקומות, כי טעמי מצות לא נתגלו, -

כענין של שכל ושל הבנה, והם למעלה מהשכל וההבנה, -

למעלה מ"חכמה". וגם באיזהו מקומן שנתגלה ונתפרש איזה טעם המובן לנו לכאורה - אין זה הטעם המובן לנו לבדו תכלית - סוף, הטעם - של המצוה, וגבולו, -

שנאמר שכאן מסתיים הטעם ואין לו עומק יותר, אלא בתוכו - בתוך הטעם, מלבש פנימיות ותעלומות חכמה שלמעלה מהשכל וההבנה. - בשיחה קדושה הסביר פעם הרבי, שרבנו הזקן מדייק בלשון שאין זה "תכלית הטעם", אין זה סוף ה טעם של המצוה, כלומר, שלא זו בלבד שאין זה תכלית המצוה עצמה, אלא זה אפילו לא תכלית ה טעם של המצוה, שכן ענינה האמיתי של מצוה הוא הרצון העליון שלמעלה לגמרי מטעם, שלכן הרי עיקר קיום מצוות הוא כדי לקיים רצון הקדוש ברוך הוא. וכפי שכ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" כותב בספרו "דרך מצותיך" (הנקרא גם "ספר טעמי המצוות, כי הוא ספר של טעמים על מצוות) מיד במצוה הראשונה, שעיקר הכוונה הנדרשת בקיום מצוה היא, לכוון בעשיית המצוה שכך ציוונו בורא העולם לעשות, ושידע האדם שבאותו מעשה הוא מקיים ציוויו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, למרות שאין הוא יודע את המכוון והמטרה של המצוה, והוא אומר שם להלן שמה שמובן משהו מטעם המצוה (כמו על דרך הקבלה והחסידות, החקירה והדרוש) אין זה באמת רק רמז של הענין, וכטיפה מים האוקיינוס, ויתירה מזו באין ערוך ממש, שכן האדם שמלובש בחומר (הגוף) אי אפשר לו להשיג רוחניות, ומשה רבנו שכבר למעלה משלשת אלפים שנה בגן עדן והולך כסדר מחיל אל חיל בעומק השגת טעמי המצוות, ועל כל אלה (מה שמשה רבנו משיג) כתוב "לכל תכלה ראיתי קץ" (שלהשגה ולכליון של גן עדן יש קץ וגבול), ואילו המצוה עצמה "רחבה מצותך מאד" היא "רחבה", בלי גבול, שכן יש בה גבוה וגבוה יותר. מה שהוא אומר שרק " באיזהו מקומן " נתגלה טעם המצוה, שלכאורה ישנן הרי הרבה מצוות של "משפטים" ו"עדות", שיש בהן טעם גלוי, והן רוב המצוות, כיצד, איפוא, הוא אומר שרק ב אי אלה מצוות נתגלה טעמן? מובא על כך ב"לקוטי אמרים" על "תניא" (להרב קארף שי') בשם הרבי, שגם באותן מצוות יש טעם רק למצוה בכלל, ואילו פרטיה המרובים של המצוה ־- לא נתגלה טעמם, כמו, למשל, מצות תפילין, שהמצוה בכלל יש לה טעם, שיהיה "לאות על ידיך", ואילו פרטיה הרבים של מצות תפילין: שתהיינה מרובעות, ארבע פרשיות בארבעה "בתים" בשל ראש, ובשל יד "בית" אחד בלבד, רצועות שחורות, וכדומה - כל אלה אין להם טעם בגלוי. וכן בכל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש-ברוך-הוא לנביאים, הכתובים בתנ"ך, -

שכל דיבור של נבואה שבתנ"ך הוא נבואה לכל הדורות, לא רק לאותו זמן שהנבואה נאמרה בו, הן דברי תוכחה - שנביאים הוכיחו בני ישראל בדבר ה' של נבואה שנתגלה אליהם, שאז הרי אין זה שהנביא מוכיח את בני ישראל, כי אם הקדוש ברוך הוא מוכיח את בני ישראל על ידי הנביא, והן ספורי מעשיות - אם הסיפור מופיע בתורה או בנביאים או בכתובים, הרי אמת הדבר שזה כפשוטו, שכך אירע, אך כיוון שזה נקבע בתורה, משמעותו הוא ענין נצחי לכל הזמנים, מלבשים בתוכם - בדברי התוכחה ובסיפורי המעשיות, בחינת חכמת אלהות שלמעלה מהשכל וההבנה, כנראה בחוש מענין ה"קרי" וה"כתיב", -

מילים בתנ"ך שיש הבדל בין איך שכותבים אותן לבין איך שקוראים אותן, כי ה"קרי" - איך שקוראים את המלה, הוא לפי ההבנה הנגלית לנו, וה"כתיב" - איך שכותבים את המלה, הוא למעלה מהשכל וההבנה, שתבה זו ככתיבתה - כפי שנכתבה, אין לה לבוש בבחינת ההבנה, ובקריאתה בפה - יש לה לבוש. - של הבנה, שמבינים את המלה לפי תוכנו הפשוט של הענין. כמו למשל, "הוא עשנו ולא (ולו) אנחנו עמו וצאן מרעיתו" , שהכתיב הוא "ולא" (באל"ף) שהכוונה היא "ואין", והקרי הוא "ולו" (בוא"ו) שהכוונה היא "ואליו" - הרי הקרי "ולו" (ואליו) יש לו לבוש לפי פשטות הענין, שמדובר כאן: "כי הוא עשנו" - "ולא אנחנו", ואילו אנו מיוחדים בתור "עמו וצאן מרעיתו"; ואילו הכתיב הוא "ולא" (באל"ף) "ואין", הרי במשמעותו העמוקה יש לכך הסבר , אבל בלבוש הפירוש הפשוט - אין לכך שום הבנה . וכן הענין באותיות גדולות שבתנ"ך, שהן מעלמא עלאה, -

והנה, בחינת חכמת אלהות ברוך-הוא המלבשת בתרי"ג - 613, מצות התורה - נקראת בשם "בחינת אחורים דחכמה", -

חיצוניות ה"חכמה". לעיל אמר רבנו הזקן, שמה שהשיג משה רבנו בנבואה, בספירת ובחינת ה"חכמה", הוא רק "אחוריים דחכמה", ולאחר מכן אמר, שגם מה שתורה "מחכמה נפקת" (באה מבחינת "חכמה") זה גם כן בחינת "אחוריים" של חכמה, שגם "אחוריים דחכמה" הוא ענין שלמעלה משכל ומהבנה - אומרים לכן שתורה באה מחכמה, וכן הוא אומר שחכמת אלקות המלובשת בתרי"ג מצוות - היא גם כן בחינת אחוריים של חכמה, כי כל אחורים שבספירות הן מדרגות החיצונות והתחתונות במעלה שבספירה זו, מה שיוכלו לירד ולהתפשט למטה להתלבש בברואים להחיותם; ובחינת הפנים, -

הבחינה הפנימית של הספירה, היא הספירה עצמה המיחדת במאצילה אין-סוף ברוך-הוא בתכלית היחוד. כגון דרך משל, ספירת חכמה - אודותה מדובר כאן, שהיא מיחדת במאצילה אין-סוף ברוך-הוא בתכלית היחוד, כי הקדוש-ברוך-הוא וחכמתו אחד (כמו שנתבאר לעיל), -

בפרק ב' ובפרק נ"ב בחלק הראשון של ספר ה"תניא", ומה שמאיר ומתפשט מחכמתו יתברך למטה בתחתונים, שהם בעלי גבול ותכלית, -

יש להם גבול וסוף, ומתלבש בהם - בפנימיות, שכן "מאיר" ו"מתפשט" יכול הרי להיות באופן של "מקיף", שהאור אינו מתצמצם לפי ערך הדבר שבו הוא מאיר ומתפשט, ואינו מתאחד בו, ואילו "התלבשות" היא הרי, שהאור מתצמצם לפי ערך הדבר שבו הוא מתלבש ומתאחד אתו, הרי, אם הנבראים שבהם מתלבש האור, הם בעלי גבול ותכלית, אי אפשר הרי להיות שהאור המתלבש בהם יהיה אור שבבחינת בלי גבול - כפי שהדבר בספירה עצמה שהיא מיוחדת במאציל בתכלית היחוד, וכשם שהמאציל הוא "אין סוף" ו"בלי גבול", כך גם הספירה היא בבחינת "בלי גבול", הרי מה שמאיר ומתפשט ומתלבש בנבראים נקרא "אחורים", -

החיצוניות של הספירה ולא הספירה עצמה, ונקרא גם כן בחינת "עשיה שבאצילות" . - ה"אחוריים" והחיצוניות של ספירת ה"חכמה" (ש"חכמה" היא הרי הבחינה של "אצילות") נקרא בחינת ה עשיה שב"אצילות" - בחינה של "אצילות" שיכולה לרדת למטה. פרוש, על דרך משל, כמו שבאדם התחתון שיש בנשמתו ה' מדרגות, זו למטה מזו, שהן בחינת השכל והמדות ומחשבה ודבור ומעשה, והמעשה היא - המדריגה התחתונה שבכלם, -

כן על דרך זה ממש - כמו שהדבר במשל של הנפש, היא בחינת חכמתו יתברך, מה שיוכל להתפשט ממנה (להשפיע) [להתלבש] בתחתונים כלם, -

שכן, הרי "כולם בחכמה עשית" , הכל נתהווה על ידי "חכמה", הרי ש"חכמה" מתלבשת בכל הנבראים, ואיזו בחינה של "חכמה" יכולה להתלבש בכל הנבראים הם

כאין לגבי בחינת פנים - פנימיות ה"חכמה", המיוחד במאציל ברוך-הוא, דכלא קמיה כלא חשיב, -

שכן, הכל לגבי הקדוש ברוך הוא נחשב לכלום - הרי שהבחינה שהיא " קמי' " (מיוחדת אתו) - היא לגביו כלא כלום. וההשפעה לכל הנבראים כלם שהם בעלי גבול ותכלית - נחשבת ירידה וצמצום כביכול לגבי המאציל אין-סוף ברוך-הוא, על דרך משל, כמו שנחשבת ירידה וצמצום לשכל האדם המשכיל המצמצם באיזה עשיה גשמיות וחמרית ממש. ולכן משה רבנו עליו השלום, שהשיג עד אחורים דחכמה, -

כנזכר לעיל, זכה שתנתן על ידו התורה, שהיא - התורה, היא "נובלות חכמה שלמעלה", פרוש מה שנובל ממנה ויורד למטה ומתלבש בתורה גשמיות שלנו, שעקרה ותכליתה - של תורה, הוא קיום המצות לא תעשה ועשה בפועל ומעשה ממש, כמאמר : "היום לעשותם", -

וכפי שהגמרא אומרת בעירובין

על כך: "היום לעשותם ולא למחר לעשותם", שזמן קיום המצוות הוא דווקא היום, בעולם הזה. ו"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" , -

הרי שהגדלות של תלמוד (לימוד) היא מפני שזה מביא לעשיית המצוות, הרי שהתכלית היא - קיום המצוות, ו"הלומד שלא לעשות - נח לו שנהפכה שליתו וכו'" , -

האגרת הבאה, דיבור המתחיל "האותיות הנגלות, היא מהאגרות שנוספו בהוצאת שנת תר"ס. כפי הידוע נוספו באותה הוצאה כמה אגרות קודש, כפי שכותב ר' אשר מניקולייב ב"מודעה רבה", שנוספו "השמטות מהאגה"ק" .  המשך אגרת זו לאגרת הקודמת הוא, שכן, באגרת הקודמת מדובר איך שרק הבחינות "נהי"ם" - נצח, הוד, יסוד, מלכות - של המשפיע נמשכות במקבל, ובסוף אגרת זו (דיבור המתחיל "האותיות הנגלות") מוסבר גם כן אותו תוכן ,שרק האחוריים והחיצוניות של בחינות נה"י - נצח, הוד, יסוד - של העליון, נמשכות בתחתון.  האותיות  הנגלות לנו, הן: במעשה דבור ומחשבה. דמעשה, -  אותיות ה"מעשה", הבאות בכתב ובמעשה, הן תמונת האותיות שבכתב אשורי שבספר תורה. -  כפי שהוסבר בהגה"ה בפרק י"ב של "שער היחוד והאמונה", הרי כל אות מכ"ב אותיות התורה היא המשכה וכוח וחיות פרטי מיוחד שאיננה נמשכת באות אחרת, ולכן יש לכל אות בכתיבתה (בכתב אשורי של ספר תורה) ציור מיוחד המורה על ציור ההמשכה ועל אופן התגלות האור, החיות והכוח הנמשכים באותה אות, ובכתב ספר תורה הרי האותיות עצמן הן ענין עיקרי וקשורות בכמה פרטי דינים על צורת כתיבתן, ואותיות הדבור נחקקות בהבל וקול, המתחלק לכ"ב חלקים שונים זה מזה בצורתן, שהיא הברת ומבטא הכ"ב אותיות בכל לשון , כי אין הפרש בין לשון הקדש ובין שאר לשונות במהות הברת -  ביטוי, האותיות, כי אם בצרופן . -  בצירוף האותיות קיים הבדל בין שפה אחת לשניה, ואילו בעצם ביטוי האותיות הדבר שווה בכל הלשונות. ואותיות המחשבה, הן גם כן בכל לשון שאדם מחשב תבות -  הלשון, ואותיות הלשון, שהן כ"ב לבד. רק שבמחשבה, יש בה ג' מיני בחינות אותיות, שהרי כשרואה בספר תורה תמונת האותיות - הן מצטירות במחשבתו, -  בהתאם לכפי שהוא רואה אותן בספר התורה, וזה נקרא בחינת "עשיה שבמחשבה"; -  כפי ש"מחשבה" מהרהרת ענין של מעשה, אותיות של מעשה וכתב, ו-עשיה של השתלשלות בריאה-יצירה- עשיה, וכן כאשר שומע אותיות הדבור - הן נרשמות במחשבתו ומהרהר בהן, וזה נקרא בחינת "דבור שבמחשבה" -  איך שבמחשבה הוא מהרהר באותיות של דיבור, ו -  זוהי בחינת "יצירה"; -  שכן, מחשבה עצמה היא בחינה של "בריאה" ש"בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"  הוא כנגד "מחשבה דיבור ומעשה", הרי, מחשבה היא - בחינת "בריאה", דיבור - בחינת "יצירה", ומעשה - בחינת "עשיה". ואם כן "מחשבה" היא הרי - בחינת "בריאה", ואילו כשהוא מהרהר במחשבה אותיות של דיבור, הרי זה דיבור שבמחשבה - בחינת "יצירה" שבבריאה). ואותיות המחשבה לבדה בלי הרהור אותיות הדבור - נקרא "מחשבה שבמחשבה", בחינת "בריאה". והנה, אותיות הדבור ממש, -  לא דיבור שבמחשבה, כי אם דיבור ממש, הן מתהוות ומקבלות חיותן מאותיות אלו עצמן שבמחשבה. ואף שלפעמים מדבר אדם ומהרהר -  בשעת מעשה, בדבר אחר -  ולכאורה אין אותיות הדיבור מקבלות אז חיות מאותיות המחשבה, שכן, הוא הרי אינו מהרהר בענין שהוא מדבר, הרי אינו יכול לדבר -  כשאין הוא מהרהר במה שהוא מדבר, כי אם אותן דבורים וצרופים -  של מלים, שכבר דברם והיו במחשבתו פעמים רבות מאד, ונשאר בדבורים וצרופים אלו הרשימו -  הרושם, מהמחשבה שנכנסה בהם פעמים רבות. -  הרי שהרושם של אותן אותיות המחשבה, הוא החיות של אותיות דיבור אלו. וזהו -  כפי שהדבר ב"ספירות", בחינת אחורים וחיצוניות נצח-הוד-יסוד מ"פרצוף העליון" שנכנס בתחתון, -  מפרצוף המדריגה העליונה שנכנס במדריגה התחתונה, להיות לו בחינת מחין וחיות, כנודע: