באגרת הקודש זו - סימן ח"י - יסביר רבנו הזקן שני סוגים אלה באהבה, שאהבה היא הרי ענין של התגלות בנפש (הרגש הנפש באופן של התגלות), סוג אחד של אהבה ("אהבה בתענוגים") הוא התגלות שיש לה שייכות להתגלות שתהיה לעתיד לבוא בתחיית המתים, שכן כיוון שיהיה אז "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה",ההנאה והתענוג "משכר מצוה" שיתגלה אז, לכן אהבה זו היא "אהבה בתענוגים ", אהבה מלווה בענין של תענוג, וכפי שהוא אכן מזכיר, שזה "מעין עולם הבא ממש שנהנין כו'" (מזיו השכינה). האהבה השניה,,שהיא באופן של כוסף ותשוקה (שהוא רוצה להיות דבוק באלקות), היא התגלות ומעין הגילוי שבגן עדן, שם קיים "תכלה", כוסף ותשוקה, בקץ וגבול (כפי שהסביר באגרת הקודש הקודמת את הפסוק "לכל תכלה ראיתי קץ", שלכוסף ולכליון שבגן עדן יש קץ וגבול), כך, שלא זו בלבד שיש ליהודי בשעה שהוא מקיים את המצוה, עצם ענין ההתקשרות עם הקדוש ברוך הוא (מצווה המצוה) שזה הרי באופן של העלם; אלא יכול גם שתהיה לו התגלות מכך בנפשו - גם מההתגלות שהיא מעין הגילוי שב"גן עדן", וגם (אפילו) התגלות שהיא מעין הגילוי של לעתיד לבוא בתחיית המתים.  שכן, למרות שלא כל אחד יכול להגיע ל"אהבה בתענוגים" שהיא ענין של מתנה מלמעלה - מדובר הרי בחסידות בענין "גביע הכסף" שטמן יוסף "באמתחת בנימין" ש"יוסף" זה מדריגת צדיקים, ו"בנימין" - מדריגת בינונים (ו"מדת הבינוני" היא הרי "מדת כל אדם"),ו"גביע הכסף" הוא מדריגת "אהבה בתענוגים" ("כסף" מלשון "נכסוף נכספת") השייך ליוסף, הרי זה יורד לפעמים גם לבנימין (לבינונים), אלא באופן של "הטמין", שהוא עצמו אינו יודע מכך; וכפי שרבנו הזקן אומר בפרק י"ד בחלקו הראשון של ספר ה"תניא", שגם על העבודה של "שמחו צדיקים בה'", צריכה להיות השתדלות, שכן, יכול להיות שזה יהיה אצלו באופן של "עיבור" של נשמת צדיק. כך, שגם האהבה של "אהבה בתענוגים" שהיא מעין ההתגלות של עולם הבא ושל זמן התחייה - יכול להיות שתהיה ביהודי התגלות מעין זו על ידי אופן של שלימות בקיום המצוות, שהוא מקיים מצוות בחיות של אהבת ה'.  כתיב:  - כתוב: "מה יפית ומה נעמת, אהבה בתענוגים". - מה יפית ומה נעמת להתחבר אתך על ידי "אהבה בתענוגים", על ידי אהבה שיש בה משום הנאה ותענוג בדביקות של האהבה, שלא באופן שהאוהב מחפש את הנאהב ורוצה להיות דבוק בו, אלא שהוא כבר דבוק בנאהב ויש לו תענוג מהדביקות ומהאהבה. הנה ב' מיני - וסוגי אהבות הן, -  באהבה ישנן מדריגות מרובות, אך באופן כללי ישנם שני סוגים כלליים: הא' - "אהבה בתענוגים", דהיינו שמתענג על ה' ענג נפלא, בשמחה רבה ועצומה, שמחת הנפש וכלותה, בטעמה כי טוב ה' ונעים, נעימות ערבות עד להפליא, -  לא נעימות ועריבות של השגה שמשיגים, אלא באופן של "פלא", שלמעלה מהשגה, מעין עולם הבא ממש, ש - בעולם הבא הרי צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ו- נהנין כו', -  ומתענגים מאלקות, ועל זה - על אופן האהבה בתענוג ושמחה מאלקות, כתיב: - כתוב 53: "שמחו צדיקים בה'"; - שבצדיקים ישנו אופן התענוג ושמחה באלקות, ולא כל אדם זוכה לזה, וזו היא בחינת "כהנא - כהנים שעבודתם היא בבחינת ברעותא דלבא" שבזהר הקדוש, -  העבודה בכהנים היתה באופן של "חשאי", שלא בשיר ורצוא של כוסף ותשוקה וכליון כפי שזה היה אצל הלויים, האופן של חשאי ו"רעותא דלבא" הוא רצון עצמי של פנימיות הלב, ועל זה נאמר: "עבודת מתנה וגו' - אתן את כהנתכם - שבחינת הכהונה ("אהבה בתענוגים") היא באופן של מתנה מלמעלה, והזר הקרב וגו'". - לאופן זה של עבודה, זה לגביו היפך החיים, שכן, אין הוא שייך לזה, כי אין דרך להשיגה על ידי יגיעת בשר, כמו היראה, ששואלין עליה: "יגעת ביראה", ו"אוי לבשר שלא נתיגע ביראה", -  להגיע ל"יראה", כמו שכתוב בראשית חכמה, וכתיב ביראה: - לגבי "יראה" כתוב: "אם תבקשנה ככסף וגו'", -  וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה"', מלמד שצריכה - ה"יראה", יגיעה רבה ועצומה כמחפש אחר אוצרות. - כנזכר בפרק מ"ב בחלק הראשון של ספר ה"תניא", שכמו מי שמחפש אוצר שבודאי טמון בקרקע, שאז אין הוא מתעייף בעבודת החפירה, בידעו בודאות שהאוצר נמצא במעמקי האדמה - כך על יהודי לחפש, לחפור, עד שיגיע לאוצר של יראת שמים שנמצא בודאי ב"בינת הלב" של כל יהודי. ברם, כל האמור הוא ביחס לענין של "יראה", שאפילו לגבי המדריגה העליונה ביותר ביראה, "יראה עילאה" (עליונה), גם כן שייך להתייגע ולהשתדל להגיע אליה, שכן, על ידי יגיעה הוא בודאי יגיע אליה. אבל אהבה רבה זו [אהבה בתענוגים], נופלת לאדם מאליה מלמעלה בלי שיכין ויכון לה, -  אך, היא באה אך ורק אחר שנתיגע ב"יראת הרוממות", -      במדריגה העליונה שב"יראה", שהוא ירא מפני רוממותו של הקדוש ברוך הוא, ו - אחרי ש - הגיע לתכלית מה שיוכל להשיג ממנה - מיראת הרוממות, לפי בחינת נשמתו - שאחד בהתאם לשורש נשמתו יכול להגיע למדריגה זו ביראה, ושני - למדריגה עליונה יותר, הרי, אם הוא כבר הגיע למדריגה העליונה ביותר שב כוחו להגיע - אזי ממילא באה ה"אהבה בתענוגים" מלמעלה, לשכן ולהתיחד עם היראה, כי "דרכו של איש לחזר כו'", -   על אשה כמו שנתבאר בלקוטי אמרים. - ב"תניא" חלק ראשון, פרק מ"ג, שאהבה נקראת "איש" ו"זכר", ויראה נקראת "אשה יראת ה'" - כוונת מאמר רבותינו ז"ל זה: "דרכו של איש לחזר על אשה" בעבודה היא, שדרך בחינת אהבה זו היא לחזר ולהגיע היכן שישנה "יראה".

והשנית - הסוג השני היא אהבה ותאוה, שהנפש מתאוה ואוהבת וחפצה לדבקה בה', לצרר - להיות קשור, בצרור החיים, וקרבת אלהים טוב לה מאד, ובו - בקרבה אל האלקים, תחפץ, -  חפצה ורצונה הפנימי הוא רק להיות קרוב אל הקדוש ברוך הוא, ורע לה מאד להתרחק ממנו יתברך חס ושלום, להיות מחיצה של ברזל מהחיצונים - מהקליפות שהן היפך הקדושה, מפסקת - בינו לבין אלקות חס ושלום. - מחיצה כזו מתהווה מענינים שהם היפך רצון העליון, הרי רע הדבר במאד שיהיה כך חס ושלום. כלומר, באהבה שהוא רוצה להיות קרוב להקדוש ברוך הוא, כלולה גם יראה, שלא להיות רחוק חס ושלום מאלקות. ב"לקוטי לוי יצחק" להרה"ג וכו' ר' לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של כ"ק רבינו, מסביר את הלשונות "מתאוה", "אוהבת", "חפיצה" ו"לדבקה" במדריגות שונות של הנשמה כפי שהן בארבעת העולמות: "מתאוה" - בעשיה, "אוהבת" - ביצירה, וכו'. ואהבה זו היא מסתרת בלב כלל ישראל, -  של כל אחד מישראל, אפלו ברשעים, -  כפי שמוסבר בפרוטרוט בפרק י"ח וי"ט בחלק הראשון של ספר ה"תניא", שאהבה מסותרת זו ישנה גם ברשעים, וממנה - מהאהבה המסותרת, באה להם - לרשעים, החרטה. - החרטה שישנה ברשעים אחרי עשיית עבירה (כמאמר חכמינו ז"ל: "רשעים מלאים חרטה") - באה מאהבה מסותרת זו. אלא, אם כך הדבר, שיש להם אהבה זו להקדוש ברוך הוא - מדוע, איפוא, הם רשעים? אומר על כך רבנו הזקן להלן: אך מפני שהיא מסתרת ונעלמה בבחינת גלות בגוף - הרי הקליפה יכולה לשלוט עליה, וזהו רוח שטות המחטיא לאדם. - ה"רוח שטות" מכסה ומסתירה על אהבה זו, שלא יחוש שעל ידי החטא הוא מתרחק וניתק מהקדוש ברוך הוא, ועל כן, -  ולכן, עבודת האדם לקונו היא, להתחזק ולהתגבר על הקלפה בכל מכל כל. - בכל הענינים, דהינו, מתחילה לגרשה - ראשית דבר לגרש את הקליפה, מהגוף לגמרי, -  שלא תהיה לה שום שליטה על אברי הגוף, ממחשבה - שלא יחשוב שום ענינים שהם היפך רצון ה', שזה ענין של קליפה, דבור - שלא ידבר שום דיבורים שהם היפך רצון ה', ומעשה - שלא יעשה שום מעשים שהם היפך רצון ה', ש - שלשה ענינים אלה הם במח ולשון ורמ"ח אברים, -      שהמוח לא יחשוב, הלשון לא תדבר והאברים לא יעשו שום ענינים של קליפה. ואחר כך יוכל גם כן להוציא ממסגר אסיר בחוזק יד, -   אחרי שלא ירשה לקליפה להתלבש בגופו, להישמר בענינים של סור מרע, שלא לחשוב ולא לדבר ולא לעשות ענינים של קליפה (ענינים שהם היפך רצון ה'), יוכל גם לגלות את ה"אהבה המסותרת", שתתבטא בגלוי בענינים של עשה טוב, שהמוח יחשוב בגדלות ה', דבר שיביא אותו לחוש בגלוי אהבה לה', ובאהבה זו ללמוד תורה ולקיים מצוות בדיבור ובמעשה, דהיינו, להיות חזק ואמיץ לבו בגבורים, להיות האהבה המסתרת נגלית בגלוי רב בכל כחות חלקי הנפש שבגוף. דהיינו, -   כלומר, העיקר בשכל ובמחשבה שבמוח, -   שכן, השכל עוזר הרי לגילוי האהבה, וכשהאהבה היא בהתגלות - מביא הדבר להתאמתות האהבה בשאר האברים, שהשכל יחשב ויתבונן תמיד כפי שכלו והשכלתו בבורא יתברך, איך שהוא חיי החיים בכלל - בעולם, וחיי נשמתו בפרט, -   הנשמה היא הרי חיי האדם, והקדוש ברוך הוא החיים של הנשמה, ועל כן - ולכן, יכסף ויתאוה להיות דבוק בו וקרוב אליו, כסף טבעי, כבן הכוסף - המשתוקק להיות תמיד אצל אביו, וכמו אש העולה למעלה תמיד בטבעה למקורה. - כפי שהסביר בפרק י"ט בחלק הראשון של ספר ה"תניא", שטבע האש הוא שהיא נמשכת תמיד למעלה לשרשה, וכל מה שיתמיד לחשב בשכלו כסף זה - השתוקקות זו, ככה יתגבר ויתפשט כסף זה גם בפיו ובכל אבריו לעסק בתורה ומצות, לדבקה בהם - על ידן, בה' ממש, דאוריתא וקודשא- בריך-הוא כלא חד. - כי, תורה והקדוש ברוך הוא הם דבר אחד, ולכן תשפיע אהבה זו במוחו ובפיו ובשאר אברים, ללמוד תורה ולקיים מצוות באהבה זו. ועל כסף זה - על אהבה זו, שבגלוי רב כתיב: - כתוב: "צמאה נפשי וגו'", -   לאלקים, כאדם הצמא למים ואין לו תענוג עדין כלל. - כשהוא מרווה את צמאונו, יש לו תענוג; אך, בהיותו צמא, אין לו שום תענוג, אלא צמאון חזק - כך אהבה זו היא ענין של צמאון לאלקות, לא אהבה שיש בה תענוג תוך כדי השגת דביקות באלקות, כפי שהדבר במדריגה הראשונה של "אהבה בתענוגים", אלא כאן מדובר בצמאון לאלקות. וגם על כסף זה ואהבה זו המסתרת בנו, אנו מעתירים - אנו מתפללים לה' להיות בעזרנו, להוציאה ממסגר, -   כלומר, למרות שאהבה זו איננה ענין שעל האדם לזכות שיעניקו לו אותה מלמעלה, שכן עצם אהבה זו ישנו בכל אחד מישראל, וגילוי אהבה זו תלוי הרי בעבודתו ובהתבוננותו - בכל זאת גם על אהבה זו מתפללים אל הקדוש ברוך הוא שיעזור להתגלותה ולהוציא אותה מההעלם אל הגילוי, ושיהיה הלב מלא ממנה לבדה, ולא תכנס צרתה בביתה - שלא תשרור בלב שום אהבה אחרת ותאוה שהן נגד האהבה להקדוש ברוך הוא, שהיא - ה"צרה" היא תאות עולם הזה, -   שהתאוה היא ניגוד לאהבת ה', רק שתהיה היא - בלבד, עקרת הבית - בעלת הבית, השליטה היחידה של הלב, למשל בצרתה ולגרשה החוצה ממחשבה דבור ומעשה על כל פנים, הגם שלא יוכל לשלחה לגמרי מלבו, -   שלא תהיה לו שום תאוה בלב, שכן, אהבה זו היא הרי ב"בינונים", בהם קיימת בלב התאוה של הנפש הבהמית, אלא שלא מרשים שתעלה במחשבה דיבור ומעשה (כפי שהוסבר למעלה בפרק י"ב בחלק הראשון של ספר ה"תניא"), על כל פנים תהיה היא מסתרת בבחינת גלות ועבדות לעקרת הבית גברתה, -   היא האהבה לאלקות, שבמקום שהאהבה לאלקות תהיה " אהבה מסותרת " ובבחינת גלות - תהיה התאוה של הנפש הבהמית מסותרת ובבחינת גלות, להשתמש בה - בתאוה, לדברים הכרחים לה לבד, כאכילה ושתיה, -   שכדי שהנפש האלקית תתקיים בגוף ותוכל לקיים תורה ומצוות, מן ההכרח שהאדם יאכל וישתה - הרי שישתמש ברצון הנפש הבהמית לענינים גשמיים, לבצע רצון הנפש האלקית בענינים של תורה ועבודת ה', כדכתיב: - כמו שכתוב: "בכל דרכיך דעהו": - בכל הדרכים שלך תדע את (ותהיה קשור אל) הקדוש ברוך הוא, כלומר, מדובר, אודות "דרכיך", הדרכים והענינים הגשמיים של האדם, אך, שיהיה בזה "דעהו", הדעת וההתקשרות באלקות, משתמשת הרי הנפש האלקית ברצון של הנפש הבהמית כדי שיהיה "דעהו".