יג. "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'". -
פסוק בתהלים, המסתיים: "פעלת לחוסים בך נגד בני אדם". מתחילת הפסוק יוצא שהשכר צפון ומוסתר, ואילו מסוף הפסוק יוצא, שהשכר הוא "נגד בני אדם", שכר גלוי, נגד בני אדם הרואים אותו. יסביר רבנו הזקן, שבעבודת בני ישראל (המביאה את השכר), ישנם אותם שני אופנים: עבודה סמויה ועבודה גלויה. ובלשון רבנו הזקן: הנה, בכלל עובדי ה' -
מקיימי תורה ומצוות, יש ב' בחינות ומדרגות חלוקות מצד שרש נשמתם למעלה, מבחינת ימין ושמאל. -
חסד וגבורה, שנשמה אחת באה מבחינת ה"ימין" שלמעלה, ונשמה שניה באה מבחינת ה"שמאל" שלמעלה, דהינו, -
ההשפעה שבכך בעבודתו של יהודי, היא - שבחינת שמאל היא מדת הצמצום וההסתר בעבודת ה', -
עבודת הנשמה, הבאה מבחינת ה"שמאל" וה"גבורה" למעלה - היא א) בצמצום, וב) ובהסתר, בעבודת ה', כמו שכתוב: -
בנוגע להסתר: "והצנע לכת כו'" -
עם ה' אלקיך", וכמו שכתוב בפסוק שני: "במסתרים תבכה כו'", -
נפשי", וכמו שאומרים רבותינו ז"ל: "כל העוסק בתורה בסתר כו'". -
שבכל זה מדובר שהעבודה היא בסתר: במצוות - "הצנע לכת", בתפלה - "במסתרים תבכה", ובתורה - "עוסק בתורה בסתר". להלן יאמר רבנו הזקן, שמזה בא גם כן צמצום והגבלה. והנה, ממידה זו -
מ"שמאל", נמשכה גם כן בחינת הצמצום והגבול בעבודת ה', כמו בצדקה להיות נדון -
ולחשוב את חובתו, בהשג יד, -
לפי יכולתו, ו"המבזבז -
בצדקה, אל יבזבז יותר מחמש", -
הרי שהצדקה שהוא נותן היא בהגבלה, וכהאי גונא -
וכך גם, בתלמוד תורה ושארי מצות - די לו שיוצא ידי חובתו מחיוב מפרש שחיבתו התורה בפרוש לקבע עתים כו'. -
הרי כמה שהתורה מחייבת אותו לקבוע עתים לתורה - באותה מדה הוא קובע. כל ההגבלות האמורות בעבודתו את ה' הן מפני ששורש נשמתו הוא מבחינת ה"שמאל" שלמעלה. אך בחינת ימין -
נשמה שבאה מבחינת ה"ימין" שלמעלה, היא מדת החסד וההתפשטות בעבודת ה', בהתרחבות בלי צמצום והסתר כלל, כמו שכתוב: "ואתהלכה ברחבה כו'", וממנה -
מבחינת ה"ימין", נמשך גם כן מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "זרק מרה בתלמידים כו'". (צריך עיון. ונראה שצריך להיות קדם אך בחינת ימין כו') -
צריך עיון אם יש שייכות לענין "זרוק מרה בתלמידים" לבחינת ה"ימין". שהרי לכאורה זה להיפך, ענין של גבורה וחומרא, ולא ענין של חסד. וכפי הנראה זה צריך לבוא לפני המלים "אך בחינת ימין", שאז המשמעות של "וממנה" היא על בחינת ה"שמאל" והגבורה, שממנה נמשך "זרוק מרה בתלמידים". על כל פנים, הוא אומר כאן, שמבחינת ה"ימין" בא אי-ההתחבאות בהצנע, אלא ללכת בהרחבה בעבודת ה', וגם -
לא רק אופן העבודה הוא בהרחבה, אלא גם עצם העבודה הוא בלי צמצום וגבול כלל, ואין מעצור לרוח נדבתו, בין בצדקה ובין בתלמוד תורה ושארי מצות, -
הכל הוא עושה ברוח נדיבה שלא בהגבלה, נותן צדקה בלי גבול ולומד תורה בשופי - לא רק כפי שהוא מחוייב על פי דין לקבוע עתים לתורה, והוא מקיים מצוות באופן כזה של רוח נדיבה. ולא די לו לצאת ידי חובתו בלבד, -
בענינים של תורה ומצוות, אלא עד בלי די כו': -
אלה הם האופנים והמדריגות בעבודת ה' הבאים מצד השוני של שורש נשמתם למעלה, מ"ימין" או מ"שמאל".והנה, כל איש ישראל צריך להיות כלול מב' בחינות אלו, -
של "ימין" ו"שמאל", זה שנשמתו באה מבחינת "ימין" וחסד, צריך שתהיה בו גם בחינת "שמאל" וגבורה, וכן להיפך, ואין לך דבר שאין לו מקום. -
גם חסד וגם גבורה יש להם מקום וזמן אצל האדם, מתי יש להשתמש בהם. ולכן מצינו -
מוצאים אנו, כמה דברים מקולי בית שמאי ומחמרי בית הלל, -
שבית שמאי מקילים בהם ובית הלל מחמירים בהם, ללמדנו שאף בית שמאי ששורש נשמתם מבחינת שמאל העליון, ולכן היו דנין להחמיר תמיד בכל אסורי התורה, -
להחמיר, הוא ענין של גבורה ודין, שהדבר יהיה אסור ושלא יוכל להתעלות בקדושה, ובית הלל שהיו מבחינת ימין העליון, היו מלמדין זכות להקל ולהתיר איסורי בית שמאי, שיהיו מותרים מאיסורם -
ל"סטרא אחרא", איסור הוא הרי מלשון "אסור וקשור", שהדבר קשור ל"סטרא אחרא" ולחיצונים, כפי שאומר בפרק ז' בחלק ראשון של ספר ה"תניא", ויוכלו לעלות למעלה -
בקדושה, הרי, למרות שכך היה הסדר בכלל שבית שמאי החמירו ובית הלל הקילו - אף-על-פי-כן בכמה דברים היו בית שמאי מקילין, -
וזאת מפני התכללות שורש נשמתם -
של בית שמאי, שהוא כלול גם מימין -
וחסד, וכן שורש נשמת בית הלל כלול גם משמאל, -
וגבורה, כידוע דרך ומדות -
השיעורים והאופנים של קדש העליון, -
של בחינת "קדש" שלמעלה, דלית תמן -
שאין שם, קצוץ ופרוד חס ושלום, וכל המדות -
הבאות מ"קדש העליון", כלולות זו מזו, -
כגון: חסד מגבורה וגבורה מחסד, ולכן הם מיוחדות זו בזו, כידוע ליודעי חן; -
ללומדי תורת הקבלה, שלמרות שחסד וגבורה הם הרי הפכיים, מדות מנוגדות אחת לשניה, בכל זאת, מצד זה שחסד יש בה גם מן הגבורה, וגבורה יש בה גם מן החסד - הן מתאחדות ומיוחדות, וכדכתיב -
וכמו שכתוב באברהם, שהוא מדת החסד והאהבה: "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", -
אתה עובד את השם יתברך במדת היראה והגבורה, על ידי שלבש מדת הגבורה, -
שלא היתה ה"עצם" שלו, אלא כמו לבוש והוספה לעצמותו, "ויעקד את יצחק בנו", "ויקח את המאכלת כו'". -
לשחוט את בנו יחידו, שזה הרי ענין של תכלית הגבורה. הרי, שבאברהם, שהיה בעצם איש החסד, היו אצלו זמנים שבהם נתגלתה בו מדת הגבורה, עד לידי נכונות לשחוט את בנו יצחק. ומה שאמר הכתוב: "אברהם אהבי" ו -
בפסוק אחר נאמר: "פחד יצחק", -
שעבודת אברהם היא במדת החסד והאהבה ועבודת יצחק - במדת הפחד והגבורה, כיצד, איפוא, זה תואם למה שנאמר קודם, שאברהם עובד את השם יתברך גם במדת הגבורה, ויצחק עובד את השם יתברך גם במדת החסד והאהבה"? הנה ההפרש וההבדל הזה הוא בבחינת גלוי והעלם, שבמדת יצחק הפחד -
והגבורה, הוא בבחינת גלוי והאהבה -
והחסד, מסתרת בבחינת העלם והסתר, וההפך במדת אברהם אבינו עליו השלום. -
שהפחד והגבורה הם אצלו בבחינת העלם והסתר, והאהבה והחסד בבחינת גילוי.וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: -
שהוא בחינת גבורה: "מה רב טובך וגו'". -
ומסיים "אשר צפנת ליראיך", כלומר, שמדת הטוב והחסד אשר היא בבחינת העלם והסתר אצל כל מי ששורש נשמתו מבחינת שמאל, -
בחינת הגבורה, הנקרא -
בחינת הגבורה, בשם "יראיך", -
שעבודת מי ששורש נשמתו מבחינת ה"שמאל" - היא בבחינת יראה, גבורה וצמצום, כמדת בית שמאי, -
שכאמור שורשם הוא מבחינת ה"שמאל" והגבורה, אלא שהיא כלולה גם מבחינת הטוב והחסד, הנה אף שהוא טוב הגנוז וצפון -
שכן, מדת היראה והגבורה היא אצלם הרי בגילוי, אף-על-פי-כן הוא רב וגדול מאד כמו מדת הגדלה והחסד ממש שמבחינת ימין, -
כלומר, למרות שאצלם מדת החסד היא זו הכלולה בבחינת הגבורה (שכן שורש נשמתם הוא הרי מבחינת הגבורה, אין זה אלא מה שהוא כלול גם מחסד) - בכל זאת גם בחינה זו של טוב וחסד היא בבחינת "רב" ו"גדול" כמו בחינת החסד שב"ימין". ושתיהן -
בחינת החסד שמבחינת ה"ימין", ובחינת החסד הכלולה בבחינת ה"שמאל" והגבורה, שתיהן הן מבחינת גלוי בלי גבול ומדה ושעור. -
שזה הרי מדת החסד והגדולה - ענין של גילוי בלי מדה ובלי גבול, שכן המדה והגבול בגילוי זה באים ממדת הגבורה, ואילו מצד מדת החסד, הגילוי הוא בלי מדה ובלי גבול. וזהו שכתוב: "מה רב טובך", כלומר -
שזה מוסב על שני הענינים, גם על ה"צפנת" וגם על ה"חוסים בך", בלי גבול ומדה, בין הטוב "אשר צפנת ליראיך", -
הטוב שבהעלם והסתר, ובין -
הטוב, "אשר פעלת לחוסים בך", שהם בעלי הבטחון שמבחינת ימין, -
שכן ענין הבטחון קשור לענין האהבה, כלומר, כמו מי שיש לו אוהב שהוא אוהב אותו, הרי הוא בוטח שהלז יעשה לו רק טוב, כך גם ענין הבטחון בא מצד האהבה; הרי אלה שהם מבחינת "הימין" ועבודתם היא בבחינת חסד ואהבה - הם בעלי בטחון, וחסדם וטובם הוא גם כן בבחינת גלוי והתפשטות "נגד -
בפני בני אדם", ולא בבחינת צמצום והסתר כלל. -
בכך מתורץ מה שהפסוק מתחיל ב"אשר צפנת ליראיך", שהחסד צפון ומוסתר, ומסיים ב"פעלת לחוסים בך נגד בני אדם", שהחסד הוא בגילוי, בפני בני אדם - שכן, מדובר כאן אודות שני סוגי חסד: החסד שהוא אצל "יראיך", שהוא בהסתר והעלם, והחסד שהוא אצל ה"חוסים בך", אצל בעלי הבטחון שהם מבחינת ה"ימין" - והחסד אצלם הוא גלוי. (ומה שכתוב -
"(אשר צפנת) "ליראיך" ולא "ביראיך", -
שהרי, אם מדובר אודות בחינת החסד שישנה אצל יראי השם, היה צריך לומר " ב יראיך", אך כשכתוב " ל יראיך" נראה הרי שמדובר אודות החסד שלמעלה הניתן כשכר ל יראים? הינו משום שכל מה שהוא בבחינת העלם בכל נשמה, הנה בחינה זו אינה מלבשת תוך הגוף במחו ולבו, -
שכן המוח והלב אינם כלים לקלוט בחינה זו, אלא הוא בבחינת מקיף מלמעלה, -
מעל לנשמה, ומשם היא מאירה למחו ולבו לעתים הצריכים להתעוררות בחינה זו, שתתעורר ותאיר למחו ולבו, כדי לבא לידי מעשה בפעל ממש). -
למשל מי שעבודתו בצדקה היא תמיד בשיעור וגבול, תהיה אצלו אי פעם התגלות המדה מהחסד הנסתר שלו שהוא בלתי מוגבל, לתת צדקה בלי מדה ובלי גבול, וכו'. ואמר על כן, -
ולכן הוא אומר, אשר "רב טוב לבית ישראל", הצפון -
באלה שהטוב והחסד מוסתרים אצלם, והגלוי, -
באלה שהחסד אצלם הוא בבחינת גילוי, הוא בבחינת בלי גבול ומדה לפי ערך נפשותם המלבשת בגוף, -
שהרי אין בלי-גבול אמיתי, שכן זה הרי חסד של נברא שבכלל הוא מוגבל, אך לפי ערך נפשותיהם זה הרי בלי גבול, לכן גם אתה ה' תתנהג עמהם במדת חסדך הגדול -
חסד שבבחינת גדולה, חסד שלמעלה מהשתלשלות, בלי גבול ותכלית, הנקרא "רב חסד". -
לא חסד סתם של השתלשלות שבבחינת " זעיר אנפין", כי אם חסד שבבחינת " רב חסד" - חסד של " אריך אנפין". דאית חסד ואית חסד: -
יש חסד ויש חסד, ישנן שתי בחינות בחסד, אית -
יש, חסד עולם, -
חסד של "עולם", כלומר חסד מוגבל, שכן העולם הוא הרי מוגבל, שיש כנגדו ולעמתו מדת הדין חס ושלום, למעט ולצמצם חסדו וטובו. אבל חסד עליון הנקרא "רב חסד" - אין כנגדו מדת הדין למעט ולצמצם רב חסדו מלהתפשט בלי גבול ותכלית, -
הרי במילא כשנמשך מחסד זה, זה חסד וטוב בתכלית, בלי גבול, כי הוא נמשך מבחינת "סובב כל עלמין" -
שלמעלה מ"עולם" והגבלה, ו"טמירא דכל טמירין", -
בחינה שהיא טמירה ונעלמה גם לגבי העולמות שהם טמירין ונעלמים, הנקרא "כתר עליון". -
בחינה של "כתר" ו"מקיף", וזהו שכתוב: -
בפסוקים שלאחר מכן: "תסתירם בסתר פניך וגו' תצפנם בסכה וגו'": -
בבחינה של סוכה ומקיף, חסד שלמעלה מהשתלשלות - חסד שמבחינת "כתר" ו"מקיף".
הוסיפו תגובה