אגרת י"ב

יב. "והיה

-

השכר ל- מעשה הצדקה שלום, ו - השכר ל- עבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם". -

זה פסוק בישעי', ויש מפרשים האומרים, ש"מעשה" ו"עבודה" הם ענין אחד, הפסוק חוזר על אותו ענין במלים שונות. ואילו תרגום יונתן מפרש שהם שני ענינים, שני אופנים שונים בענין הצדקה, ואשר עבור מעשה הצדקה מגיע השכר של שלום, ועבור ה עבודה של צדקה מגיע השכר של השקט ובטח עד עולם. להבין ההפרש שבין "מעשה" ל"עבודה" -

איזה אופן של צדקה נקרא "מעשה" ואיזה נקרא "עבודה"? ו -

ההפרש ש- בין "שלום" ל"השקט ובטח" כו'. -

שהשכר עבור אופן הצדקה הנקרא מעשה הוא שלום, והשכר עבור אופן הצדקה הנקרא עבודה הוא השקט ובטח, נבין זאת על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: "עשה שלום במרומיו" -

אומרים על כך רבותינו ז"ל: כי מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש, -

טבע המים והאש שהמים מכבים את האש, ו -

אילו מיכאל וגבריאל אין מכבין זה את זה. כלומר, -

לא שהחומר של מיכאל הוא מיסוד המים הרוחני והחומר של גבריאל הוא מיסוד האש הרוחני, אלא הכוונה היא: שמיכאל -

הוא, שר של חסד, הנקרא -

חסד נקרא בשם "מים", היורדים -

כטבע המים, ממקום גבוה למקום נמוך, והוא -

הירידה ממקום גבוה למקום נמוך ברוחניות, היא בחינת ההשפעה והתפשטות -

המשכת, החיות מעולמות עליונים לתחתונים, ובחינת אש שטבעה לעלות למעלה, היא -

ברוחניות, בחינת הגבורה והסתלקות השפעת החיים ממטה למעלה, שלא להשפיע, רק בצמצום עצום ורב, -

שההשפעה תהיה רק באופן של צמצום עצום של המעטת החיות באיכות, ושל צמצום רב של הקטנת החיות בכמות, והן -

חסד וגבורה, מדות נגדיות והפכיות זו לזו, -

חסד הוא ענין של השפעה בלתי מוגבלת ואילו גבורה היא ענין של הגבלה וצמצום, והיינו -

מתי חסד וגבורה נוגדים והפכיים אחד מהשני, כשהן בבחינת מדות לבדן, -

אך הקדוש-ברוך-הוא עושה שלום ביניהם, -

שלא תהיה התנגדות בין מדה אחת לשניה, דהיינו על ידי גילוי שמתגלה בהן הארה רבה והשפעה עצומה מאד מאור-אין-סוף ברוך- הוא, אשר כשמו -

שהוא "אור אין סוף", בלי סוף ובלי גבול, כן הוא, שאינו בבחינת מידה חס ושלום, אלא -

הוא, למעלה מעלה עד אין קץ, אפילו -

למעלה, מבחינת חכמה-בינה-דעת -

שהיא מקור המדות, -

ומכל שכן שהוא למעלה לגמרי מבחינת המדות, ואזי -

כשמאירה בהן הארה מאור אין סוף, המדות נגדיות של מיכאל וגבריאל -

של חסד וגבורה, נכללות במקורן ושרשן, והיו לאחדים ממש, ובטלים באורו יתברך המאיר להם בבחינת גילוי. -

שכן, מצד גודל התבטלותם לאור אין סוף, נאבד הניגוד שביניהם, כפי המשל בשני שרים המנגדים אחד לשני, הרי בשעה שהם עומדים בפני המלך, נאבדת התנגדותם והם מדברים ביניהם כידידים טובים, דבר הבא מצד ההתבטלות הגדולה של שניהם בפני המלך, כך גם בנמשל זה במדה נעלה ביותר, שכן, מפני שביטולם הוא הרי ל"אור אין סוף", ענין שהוא "אין סוף" ו"בלי גבול" - נאבדת לגמרי ההגבלה של המדות. ואזי מתמזגים ומתמתקים הגבורות בחסדים, -

הן נהפכות לטוב ולחסד המשולים למתיקות, על ידי בחינה ממצעת -

המתווכת את ה- קו המכריע -

בין חסד וגבורה, ומטה כלפי חסד, היא מדת הרחמים, -

בשעה שמדת החסד אומרת להשפיע בלי הגבלה, ומדת הגבורה אומרת למנוע את ההשפעה ממי שאינו ראוי לקבלת השפע - באה מדת הרחמים ומכריעה ביניהן ומטה את הקו כלפי מדת החסד, שגם אם אין הוא ראוי לקבלת שפע, ראוי, אבל, שירחמו עליו, ומצד הרחמנות להשפיע לו, הנקראת -

מדת הרחמים, נקראת בשם "תפארת" בדברי חכמי האמת, -

חכמי הקבלה, לפי שהיא כלולה מב' גונין: לבן ואדם, המרמזים לחסד וגבורה. -

לבן מרמז לחסד, ואדום - לגבורה. ולכן זה נקרא בשם "תפארת" - יופי - שכן דבר המורכב מכמה צבעים יש בו יופי. הרי, מפני שיש ב"רחמים" גם חסד וגם גבורה - לכן נקראת מדה זו בשם "תפארת". ולכן סתם שם הוי"ה ברוך-הוא שבכל התורה מורה על מדת התפארת, כמו שכתוב בזהר הקדוש, -

השמות הקדושים מורים הרי על המדות העליונות, כמו שם א-ל על בחינת החסד, שם אלקים - על מדת הגבורה וכדומה. ואילו שם הוי' - כפי שהוא מופיע בתורה באופן סתמי - מורה על מדת ה"תפארת". שם הוי' הוא הרי "שם העצם" ולמעלה משאר השמות הקדושים, וזוהי מדת ה"תפארת", לפי שכאן -

במדת ה"תפארת", הוא בחינת גלוי אור-אין-סוף ברוך-הוא, הארה רבה, ביתר שאת משאר מדותיו הקדושות יתברך. -

והנה, אתערותא דלעילא, -

ההתעוררות מלמעלה, לעורר גלוי הארה רבה והשפעה עצומה הנזכר לעיל, מאור-אין-סוף ברוך-הוא, -

כדי, לעשות שלום -

בין המדות שלמעלה, הנזכר לעיל, היא באתערותא דלתתא, -

על ידי ההתעוררות של העבודה שלמטה, במעשה הצדקה והשפעת חיים -

ענינים הנותנים חיים, חן וחסד ורחמים למאן דלית ליה מגרמיה כלום, -

למי שאין לו מעצמו כלום, ולהחיות רוח שפלים כו'. -

על ידי שמשפיעים צדקה המחזיקה את העני בחיים, ועושים זאת באופן שיש בו גם חן, חסד ורחמים, שהצדקה ניתנת ברגש ובאופן של "המפייסו", שבעת ובעונה אחת עם נתינת הצדקה משווים לו הרגשה טובה, מרוממים ומעודדים את רוחו, שלא יהיה נפול ברוחו - הרי על ידי התעוררות זו מלמטה ממשיכים התעוררות מלמעלה מההארה הרבה וההשפעה העצומה מ"אור אין סוף" ברוך הוא אל המדות העליונות, לעשות שלום ביניהן ושהגבורות ימתקו לחסדים. להלן יסביר רבנו הזקן מה ש"מעשה הצדקה" פועלת בנפש האדם, בעבודתו ובמלחמתו עם הרע שבנפשו הבהמית. ואשר בבירור הנפש הבהמית, שהטוב שבה יתברר מהרע - ישנם שני אופנים: אופן אחד בדרך מלמטה למעלה, על ידי עבודת ומלחמת כל מדה שבנפש האלקית לברר את המדה שכנגדה בנפש הבהמית, כמו למשל לברר על ידי האהבה של הנפש האלקית את מדת החסד והתאוה של הנפש הבהמית; על ידי יראה של הנפש האלקית לברר את מדת היראה הרעה של הנפש הבהמית, וכדומה; אופן שני, בירור בדרך מלמעלה למטה, על ידי שהאדם ממשיך על עצמו אור אלקי - מתבררות המדות של הנפש הבהמית. על דרך וכמו שלעתיד לבוא יהיה בעולם בכלל הבירור שהטוב יתברר מהרע על ידי ההתגלות האלקית שתהיה אז בעולם, התגלות שתפעל שיהיה "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", על דרך זה גם בעבודתו של יהודי לברר את הטוב מהרע של נפשו הבהמית, ישנו הבירור בדרך מלמעלה למטה (על ידי לימוד תורה לשמה הממשיך אור אלקי) העוזר שהטוב שלו יתגבר ויתברר מהרע. כך גם על ידי ענין הצדקה, "מעשה הצדקה", ממשיך יהודי התגלות אלקית המתגלית לו בשעת תפלתו, שיהיה אצלו בירור הטוב מרע. ובלשון רבנו הזקן: ומודעת זאת, -

ידוע, מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על העוסק בתורה לשמה: "משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה", "פמליא של מעלה" - הם השרים והמדות הנזכרות לעיל, שהן ההיכלות עליונים בעולם הבריאה שבזהר הקדוש, -

שם השלום בין המדות של חסד וגבורה כששתיהן הן בטוב וקדושה, והשלום מתבטא בכך שתהיה התכללות של חסד וגבורה והגבורה תומתק בחסד, ו"פמליא של מטה" - הן ההיכלות התחתונים, ובפרט עולם הזה השפל המערב טוב ורע מ -

אז חטא אדם הראשון, -

חטא שהביא לתערובת הטוב והרע, שאין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב, והרע שולט על הטוב, כמו שכתוב: "אשר שלט האדם באדם כו'", -

ה"אדם בליעל" של קליפה, מושל על האדם של קדושה, וכפי שמסיים באותו פסוק "לרע לו", "ולאם מלאם יאמץ", -

לפעמים מתגבר צד הקדושה ולפעמים מתגבר הצד שלעומת זה, וכנראה בחוש באדם התחתון, הנקרא בשם "עולם קטן", שלפעמים הטוב גובר ולפעמים להפך -

שהרע מתגבר חס ושלום. ואין שלום בעולם עד "עת קץ", -

כשיהיה סוף לרע, שיתברר הטוב מהרע לדבק -

להתדבק בשרשו ומקורו, מקור החיים ברוך-הוא, ואזי "יתפרדו כל פעלי און", ורוח הטמאה יעבר מן הארץ 56, כשיתברר מתוכו בחינת הטוב המחיהו. -

וברור זה -

שהטוב יתברר מהרע, יהיה גם כן על ידי גלוי אלקותו למטה -

כלומר, כשם שהבירור בכלל נעשה הרי על ידי מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, כך גם יהיה הבירור על ידי ההתגלות האלקית שתהיה אז למטה, בהארה רבה והשפעה עצומה, כמו שכתוב: "כי מלאה הארץ דעה את ה'", "ונגלה כבוד ה' כו'". וזהו בכללות העולם לעתיד, -

שאז יהיה הטוב שיתברר מהרע - על ידי ההתגלות האלקית שתתגלה אז, אך באדם התחתון - בכל "עת מצא", -

בכל שעת הימצאו של הקדוש ברוך הוא, זו תפילה, -

שזה ענין התפילה, או שאר עתים מזמנים להתבודד עם קונו -

שאז, בשעת התפלה או בשאר זמנים שיהודי "עובד" עם עצמו - כל אחד לפי מעשיו זוכה למעין ברור זה, על ידי עסק התורה לשמה, -

שעל ידי ההתגלות האלקית שבנפשו שמתגלה מלימוד התורה שלו - נעשה הבירור, שהטוב שלו מתעלה מהרע, וכן על ידי הצדקה, -

שהוא נותן, גם כן מתברר הטוב מהרע, כמו שאמרו: -

רבותינו ז"ל: "רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, -

ר' אלעזר נתן פרוטה לעני ואחר כך התפלל, דכתיב: -

שהרי כתוב: אני בצדק -

בצדקה, אחזה פניך", -

כדי לראות ההתגלות של פנימיות האלקות בתפלה, הרי זה על ידי הקדמה של "צדק", צדקה, היא -

"אחזה פניך" היא בחינת גלוי הארה והשפעת הדעת והתבונה, להתבונן בגדלת ה', ולהוליד מזה דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, שכליים -

שבאות מהשכל וההבנה בגדולת ה', כנודע, -

שזוהי ההתגלות האלקית שבתפלה, ועל ידי זה נברר הטוב -

ועולה לה' ונפרד הרע, כמו שכתוב: "מצרף לכסף וכור לזהב, ואיש לפי מהללו", פרוש -

מה הפירוש שצירופו (מירוקו) של אדם הוא לפי מה שהוא מהלל? - לפי הלולו את ה' -

בשעת התפלה, בעמק הדעת להוליד דחילו ורחימו -

יראת ה' ואהבת ה', ככה נברר הטוב ונפרד הרע, -

והנה מודעת זאת, -

ידוע הרי, שישראל בטבעם הם רחמנים וגומלי חסדים, מפני היות נפשותיהם נמשכות ממדותיו יתברך, אשר החסד גובר בהן -

במדות העליונות, על מדת הדין והגבורה והצמצום, וכמו שכתוב: "גבר חסדו על יראיו", -

המרמז על התגברות החסד על מדת היראה והגבורה שבו יתברך, שלכן נקראת הנשמה "בת כהן" -

שהיא באה מבחינת כהן, שהיא מדת החסד, כמו שכתוב בזהר הקדוש. -

וכיוון שהנשמה באה מהמדות הקדושות שבהן החסד מתגבר - לכן גם בנשמה מדת החסד והרחמנות היא בהתגברות, שיהודים בטבעם הם בעלי רחמנים וגומלי חסדים. והנה, הצדקה הנמשכת מבחינה זו -

מ טבע הרחמנות שבנשמה, נקרא בשם "מעשה הצדקה", כי שם "מעשה" נופל על דבר שכבר נעשה, או שנעשה תמיד ממילא והיא דבר ההוה ורגיל תמיד, ואף כאן -

בענין הצדקה הבאה מהרחמנות הטבעית שבנשמה, הרי מדת החסד והרחמנות הטבעה בנפשות כל בית ישראל מכבר -

הרי זה דבר ש כבר נעשה, מעת בריאותן והשתלשלותן ממדותיו יתברך, כמו שכתוב: "ויפח באפיו כו'", -

בגופו של אדם הראשון נשמה של חיים, ואנו אומרים על הכנסת הנשמה ביהודי: "ואתה נפחת בי", "ומאן דנפח כו'", -

מתוכו נפח, מתוכיותו ומפנימיותו, ובנמשל הכוונה שהנשמה באה מפנימיות האלקות, הרי, כיוון שהיא באה מפנימיות מדותיו יתברך - יש בה, בנשמה, ענין הפנימיות של מדותיו יתברך, יחד עם התגברות מדת החסד, מאז ירידתה וכניסתה בגוף. וגם בכל יום ויום -

הקב"ה בטובו מחדש מעשה בראשית, -

כולל התחדשותן של המדות שלמעלה, ובאשר לנשמה למטה, הרי ו"חדשים לבקרים כו'" . -

זה פירוש "מעשה", שנעשה תמיד, שהרי תמיד ישנה ההתחדשות בנשמה ומדת הרחמים שלה, הרי זה ענין "מעשה הצדקה", הצדקה נעשית מצד מדת הרחמנות שבטבע בני ישראל. אך לשון "עבודה" אינו נופל אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה נגד טבע נפשו, -

שעליו להתייגע עם עצמו לעשות נגד טבע נפשו, שכן הטבע של נפשו אינו רוצה להרשות זאת, רק שמבטל טבעו ורצונו מפני רצון העליון ברוך-הוא, כגון ליגע עצמו בתורה ובתפלה "עד מצוי הנפש

כו'". -

דבר שאין טבע הנפש רוצה להרשותו, אלא הוא מתייגע עם עצמו כנגד טבע נפשו. ואף כאן במצות הצדקה, -

העבודה היא לתן -

לתת הרבה יותר מ -

אשר טבע רחמנותו ורצונו -

לתת, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה

על פסוק : "נתן תתן" - "אפלו מאה פעמים וכו'".

וזהו שכתוב: "והיה מעשה הצדקה -

שלום ", שגם הצדקה הנקראת בשם "מעשה" ולא בשם "עבודה" - אף-על-פי-כן ב"אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא", -

על ידי עבודת הצדקה שלמטה נעשית התעוררות למעלה, מעורר -

על ידי ההתעוררות מלמטה, גילוי אור-אין-סוף ברוך-הוא בהארה רבה והשפעה עצומה, ונעשה שלום במרומיו -

בשרים ובמדות שלמעלה, שתהיה התכללות מיכאל וגבריאל, שר של חסד ושר של גבורה, ואשר גבורה תומתק בחסד, וגם בפמליא של מטה. -

בעולמות שלמטה, רק שבעולם הזה השפל - לא יתגלה השלום והברור -

של הטוב מהרע, ופירוד הרע מהטוב עד "עת קץ" -

של הרע, ולא בזמן הגלות, כנזכר לעיל. רק ב"עולם קטן" הוא האדם - בכל "עת מצא", זו תפילה, -

הנקראת " שלום ", שהרי גם בתפלה נעשה ענין השלום והבירור של הטוב מהרע, כמו שכתוב: "בצדק -

בצדקה, אחזה פניך", כנזכר לעיל. -

ההתגלות הפנימית של אלקות שמתגלה בשעת התפלה שאז ישנו ענין השלום. אך אחר התפלה יוכל להיות הרע -

שבנפש, חוזר ונעור בקל ולהתערב בטוב, כאשר יתהלך ב -

ענינים של חשכת עולם הזה. אך הצדקה בבחינת "עבודה" -

שהוא מתייגע עם עצמו לתת צדקה יותר מטבעו, הנה מאשר -

כיוון ש- יקרה וגדולה מעלתה במאוד מאוד, -

מאשר הצדקה שמצד הטבע, בהיותו מבטל טבעו ורצונו הגופני מפני רצון העליון ברוך-הוא, ואתכפיא סטרא אחרא, -

וה"צד האחר", קליפה, מתכופפת לקדושה, ואזי אסתלק יקרא דקדשא-בריך-הוא כו', -

ואז מתרומם יקרותו של הקדוש ברוך הוא בכל העולמות, וכיתרון האור מן החשך דוקא -

כשמהפכים את החושך ועושים ממנו אור - יש לאור זה דוקא יתרון, מעלה עליונה, כנודע, אי לזאת -

לכן, אין הרע יכול להיות עוד חוזר ונעור בקלות כל כך מאליו, רק אם האדם יעוררנו וימשיכנו על עצמו חס ושלום. -

ואילו מעצמו לא יתעורר הרע כל כך בקלות. וזהו שכתוב "השקט ובטח עד עולם", -

שהשכר עבור "עבודת הצדקה" הוא "השקט ובטח עד עולם", "השקט" - הוא מלשון "שוקט על שמריו" , דהינו שהשמרים נפרדים לגמרי מן היין ונופלין למטה לגמרי, והיין למעלה זך וצלול בתכלית. ועל דרך זה הוא ב"עבודת הצדקה", -

בצדקה שבבחינת עבודה, ה"שמרים" הן בחינת תערבת רע שבנפשו, נברר ונפרד מעט מעט עד שנופל למטה למקורו ושרשו, -