פרק מ"ט

פרק מט. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שמאחר שהאור והחיות הנמשכים מהקב''ה, הם ''כשמו'' – אור אין סוף, הרי, אם האור והחיות היו נמשכים בסדר של מדריגות – לא היה העולם-הזה מתהווה כפי שהוא אכן נתהווה, באופן של גבול ותכלית. לכן היו הרבה צמצומים באור, כדי שתוכל להיות התהוותם של נבראים בעלי גבול מאור אין סוף שהוא בלי גבול. כל הצמצומים האלה נעשו – כפי שיתבאר להלן – בגלל אהבת הקב''ה לישראל, שיהיה עולם שבו יעשה יהודי את העבודה בקיום התורה והמצוות.

בפרק מ''ט, אותו אנו עומדים ללמוד, יסביר רבנו הזקן, ענין הצמצומים באופן כללי, ויסיים, שכשם שהקב''ה בגלל אהבתו לישראל, סילק והרחיב את כל מה שהפריע להתהוות העולמות והנבראים – כך על יהודי, "כמים הפנים'', בגלל אהבתו להקב''ה, לסלק ולהרחיב את כל הדברים המפריעים בעבודת ה';

וכשם שהקב''ה המשיך אור וחיות ממנו יתברך שלא לפי סדר של מדריגות (שכן, אז, כאמור, לא היו נוצרים נבראים מוגבלים) – כך על יהודי בעבודתו את ה', לא להסתפק בעבודה מדודה ומוגבלת, כי אם עליו לעשות את עבודתו באופן בלתי מוגבל, להפקיר את הכל בגלל אהבתו את ה'; ואפילו ההגבלות שהטביע הקב''ה בעולם – לא תפריענו לו בעבודתו את ה'.

והנה, אף כי פרטי בחינת ההסתר וההעלם אור-אין-סוף ברוך-הוא, בהשתלשלות העולמות

– המשתלשלים ויורדים מטה מטה, עד שנברא עולם הזה הגשמי –

היו זקוקים להרבה צמצומים והעלמות והסתרים, כדי שהאור ירד למדריגה כזו שתוכל להתהוות עולם גשמי – הרי שהפרטים של העלמות והסתרים הם כל כך רבים, עד שהם - עצמו מספר, -

ההעלמות וההסתרים הם בלי מספר בכמות, ובאיכות הם ומינים ממינים שונים, -

שאינה דומה איכותו של צמצום והסתר אחד, לצמצום והסתר שני, כידוע לטועמים מעץ החיים, -

לאלה שטעמו מחכמת הקבלה. אך דרך כלל הם שלשה מיני צמצומים עצומים כלליים, לשלשה מיני עולמות כלליים, ובכל כלל יש רבוא רבבות פרטיים. והם שלשה עולמות: בריאה, יצירה, עשיה. כי עולם האצילות הוא אלהות ממש, -

ואינו נחשב כענין של בריאה יש מאין, אלא נקרא ''אצילות'', מלשון האצלה והפרשה, ש''עולם האצילות'' הוא הארה שנאצלה ונפרשה מהקב''ה, והוא אלקות ממש. וכדי לברא עולם הבריאה, שהן נשמות ומלאכים עליונים, אשר עבודתם לה'

– היא, בבחינת חכמה-בינה-דעת המתלבשים בהם, -

שאלקות מתגלה בהם באופן של הבנה, המתגלה על ידי חכמה, בינה ודעת, והם

– הנשמות והמלאכים, משיגים ומקבלים מהם –

מחכמה, בינה ודעת המאירות בהם. – הרי, כדי שיתהווה עולם כזה עם נבראים שאינם בטלים ומאוחדים עם אלקות, כמו הנשמות והנאצלים שב''עולם האצילות'', אלא, יש בהם ענין ההשגה וההבנה, וכל ענין של השגה, הוא הרי בחינה של ''יש'', שיש מי שמשיג, - הרי כדי לברוא את ''עולם הבריאה'' - היה תחלה צמצום עצום, כנזכר לעיל.

– היו זקוקים לצמצום רב וחזק, שיאיר אור מצומצם, שממנו יוכלו להתהוות נבראים שהם בבחינת בריאה ''יש מאין''. וכן מבריאה ליצירה, -

כדי שיתהווה ''עולם היצירה'' שהוא למטה בהרבה מ''עולם הבריאה'', היו צריכים שוב לצמצום עצום חזק, כי אור מעט מזער המתלבש בעולם הבריאה, -

כלומר, לגבי האור של ''עולם האצילות'', נקרא האור שב''עולם הבריאה'' – ''מעט מזעיר'', אך, עדין

– אור זה שב''עולם הבריאה'', הוא בבחינת אין-סוף לגבי עולם היצירה, -

ולכן היה צריך להיות צמצום גדול באור המאיר ב''עולם הבריאה'', כדי שאותו אור יהיה שייך להתלבש ב''עולם היצירה'', ואי אפשר

– שהאור של ''עולם הבריאה'' יוכל להתלבש בו

– ב''עולם היצירה'', אלא על ידי צמצום והעלם – באותו אור. וכן מיצירה לעשיה

– גם כן היה צריך להיות צמצום רב וחזק באור של ''עולם היצירה'', שיהיה שייך ל''עולם העשיה'', שהוא למטה מ''עולם היצירה'', [וכמו שנתבאר במקום אחר באור שלשה צמצומים אלו באריכות, -

כדי לקרב אל שכלנו הדל – ששכלנו הדל יהיה מסוגל להבין זאת]. ותכלית כל הצמצומים הוא, -

המטרה והיעד שלהם הם, כדי לברא גוף האדם החמרי, ולאכפיא לסטרא אחרא, -

להכניע את ה''סטרא אחרא'', על ידי עבודת האדם, ולהיות יתרון האור מן החשך, -

כשמרחיקים את החושך, ויתירה מזו, כשהחושך עצמו נהפך לאור – מיתווסף על ידי כך יתרון באור – וזה נעשה על ידי: בהעלות האדם

– כשאדם מעלה למדריגה נעלה יותר, את נפשו האלהית והחיונית

– הנפש החיונית מקבלת חיות מן הקליפות, ועל ידי עבודת האדם, היא מתעלה ונכללת בקדושה, ולבושיה

– מחשבה, דיבור ומעשה, וכל כוחות הגוף כלן

– מעלה אותם האדם על ידי עבודתו, לה' לבדו, כנזכר לעיל באריכות, -

כיצד, על ידי תורה ומצוות שיהודי לומד ומקיים, מתעלים נפשו האלקית, נפשו החיונית, לבושיהן, וכל כוחות הגוף. כי זה תכלית השתלשלות העולמות.

– מה שהעולמות השתלשלו ממדריגה למדריגה, מעולמות עליונים יותר לעולמות תחתונים יותר, הרי התכלית היא – ''עולם הזה'', שבו פועל יהודי על ידי עבודתו שתהיה ''אתכפיא סטרא אחרא'' (שבירת הקליפה) ועל ידי כך נעשה ''יתרון האור מן החושך''. להלן יוסבר, שכשם שהקב''ה הסיר והרחיק את כל המניעות להתהוות העולם הגשמי, וצמצם את האור הבלי גבולי, כדי שיוכלו להתהוות נבראים בעלי גבול – וכל זה נעשה בגלל אהבתו לבני ישראל - כך גם, ''כמים הפנים'', זה צריך לעורר בבני ישראל אהבה להקב''ה, באופן שגם הם ירחיקו ויסירו את כל מה שמונע את עבודת ה', שעבודתם לא תהיה מדודה ומוגבלת, כי אם בלי חשבון ובלי גבול. והנה, "כמים הפנים לפנים", -

כשאדם מסתכל במים, משתקפים מהם אותם פנים שהוא הראה, כך גם ''לב האדם לאדם'' – האהבה בלב של אחד לשני – מעוררת בלב השני אהבה לראשון: כמו שהקדוש-ברוך-הוא, כביכול, הניח וסילק לצד אחד, דרך משל, את אורו הגדול הבלתי תכלית, -

ובלי גבול, וגנזו והסתירו בג' מיני צמצומים שונים, והכל בשביל אהבת

– הקב''ה ל האדם התחתון, -

האדם שבעולם התחתון, וזאת כדי להעלותו לה', -

כלומר: שיהיה עולם כזה, שבו ישנה עבודה המרוממת את האדם להקב''ה. כיצד, שייך הדבר, שאהבה תגרום לצמצום וסילוק – אהבה היא הרי חסד והתפשטות, ואילו צמצום וסילוק הם ענין של גבורה והיפך ההתפשטות? אלא, יוסבר להלן, מוצאים אנו אהבה המביאה לצמצום, וזה בא לידי ביטוי בלשון הגמרא ''אהבה דוחקת את הבשר'', וכדלהלן: כי "אהבה דוחקת הבשר" –

בשר אין בו משום הפרעה ועיכוב לאהבה. משמעות הדבר, שהקב''ה מצד אהבתו לבני ישראל, סילק כביכול לצד, את אורו הגדול וצמצמו בצמצומים רבים. ואם כך – הרי, על אחת כמה וכמה, בכפלי כפלים לאין קץ, -

מחייב הדבר, כי ראוי לאדם גם כן להניח ולעזוב כל אשר לו מנפש ועד בשר ולהפקיר הכל

– שעזיבת האדם את עניניו, לא תהיה מתוך חשבון ומדידה, כי אם בלי חשבון וגבול, באופן של הפקר, שכל עניניו אינם תוספים מקום אצלו – וזאת, בשביל לדבקה בו יתברך בדביקה חשיקה וחפיצה, -

בחשק ותענוג רצוני פנימי, ולא יהיה שום מונע מבית ומבחוץ - לא גוף ולא נפש, -

ובזה יובן טוב טעם ודעת לתקנת חכמים, שתיקנו ברכות קריאת שמע "שתים לפניה כו'", דלכאורה אין להם שיכות כלל עם קריאת שמע, כמו שכתבו הרשב"א ושאר פוסקים, -

שאין לברכות אלו שייכות לקריאת שמע – שלא כמו בברכות אחרות שתיקנו חכמים למצוות שונות, שבהן מדובר מתוכן המצוה (כמו למשל הברכה על תפילין – "להניח תפילין" – הרי מדובר בברכה אודות תפילין, וכך גם ביחס למצוות אחרות), ואילו בברכות קריאת שמע לא מדובר לגמרי אודות קריאת שמע - ולמה קראו אותן "ברכות קריאת שמע"? ולמה תקנו אותן לפניה דווקא?

– מאחר שאין להן שייכות לקריאת שמע? מסביר רבנו הזקן להלן: ענינן של ברכות אלו יש בו משום הכנה, שיוכלו לקיים את ענין קריאת שמע, שהרי עיקר ענינה של קריאת שמע, הוא להגיע ל''ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך – בשני יצריך'' – שתהיה ליהודי אהבה להקב''ה גם בנפשו הבהמית ויצרו הרע. וכדי להגיע לכך – נדרשת התבוננות בענינים אודותם מדובר בברכות קריאת שמע; התבטלותם של המלאכים, וכדומה. הרי, שמפני שלגבי כל מצוה, המצוה עצמה היא מן התורה, והברכה (שהיא מדרבנן) תיקנו חכמים כדי שעל ידה יהיה יהודי כלי להמשכה העליונה הנמשכת בנפש היהודי על ידי אותה מצוה – כך גם תיקנו החכמים ברכות קריאת שמע, כדי שאותו יהודי יוכל על ידן לקיים את ענין קריאת שמע. ובלשון ה''תניא'': אלא משום שעיקר

– ענין, קריאת שמע

– הוא, לקים "בכל לבבך כו'" - "בשני יצריך כו'", -

שיהודי יאהב את הקב''ה בכל לבו, גם בנפשו הבהמית ויצרו הרע, דהיינו לעמוד נגד כל מונע מאהבת ה'; -

שגם הנפש הבהמית והיצר הרע, המפריעים לאהבת ה', יוחדר בהם רגש אהבת ה'. וכך גם שאר הענינים, שאפשר הדבר שהם יפריעו לאהבת ה' – לא יפריעו, שכן, גם הם כלולים במשמעות המלה ''לבבך'' - ו"לבבך" הן האשה וילדיה, -

הם מתוארים במלה ''לבבך'', מפני שלבבו של אדם קשורה בהן בטבעו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: "הוא אמר ויהי" - "זו אשה", "הוא צוה ויעמד" - "אלו בנים"; -

זו משמעות ''לבבך'', שהדברים אליהם קשור לבו של האדם – לא יפריעו לאהבת ה', ו"נפשך", ו"מאדך" כמשמעו, חיי ומזוני, -

''נפש'' משמעה חיים, ו''מאד'' – כסף, כלומר מזונות ופרנסה – לא יהיה בכל אלה משום הפרעה, אלא: להפקיר הכל בשביל אהבת ה'.

ואיך יבא האדם החומרי למדה זו?

– לאהבת ה' כזו, ששום דבר לא יהיה בו משום מניעה לה, לכך סידרו תחילה

– לומר, ברכת "יוצר אור", ושם

– בברכת ''יוצר אור'', נאמר ונשנה באריכות

– כי, בהתבוננות נדרש שכל ענין יהיה באריכות, בהרבה פרטים, ענין וסדר המלאכים "העומדים ברום עולם", להודיע

– לאדם, גדולתו של הקדוש-ברוך-הוא, איך שכולם

– כל המלאכים, בטלים לאורו יתברך, "ומשמיעים ביראה כו', -

שהם עומדים ביראה ובביטול לפני הקב''ה, ומקדישים כו', ואומרים ביראה קדוש כו'", כלומר, -

משמעות אמירתם ''קדוש'', שהוא

– הקב''ה, מובדל מהן ואינו מתלבש בהן בבחינת גלוי, אלא

– היכן מתגלה הקב''ה? – במקום ש "מלא כל הארץ כבודו", היא כנסת ישראל למעלה

– מלכות דאצילות, מקור נשמות ישראל למעלה, הנקראת ''ארץ'', וישראל למטה, -

שבארץ שלמטה, ישנן נשמות ישראל המקיימות תורה ומצוות – הרי כאן דוקא מלא כבודו יתברך, כאן הוא מתגלה ומתלבש, כנזכר לעיל; -

את כל האמור, משיגים המלאכים העליונים, השרפים, איך הקב''ה קדוש ומובדל מהם – ודוקא ''כל הארץ'' – ''מלא כבודו''. וכן

– מסופר גם ב''ברכת יוצר'', ש "האופנים וחיות הקדש

– שמקומם בעולם ובמדירגה שלמטה מהשרפים, והם אינם בעלי השגה גדולים כל כך, להבין שאור אין סוף קדוש ומובדל מהם, אלא עבודתם היא - ברעש גדול וכו', -

ובהתפעלות המדות, הם שרים: ברוך כבוד ה' ממקומו", -

מהמקום שם הוא נמצא, לפי שאין יודעים ומשיגים מקומו, -

המקום בו מתגלה אור אין סוף – שלא כמו שהשרפים יודעים. ולכן אומרים האופנים וחיות הקודש ''ממקומו'' סתם, מהמקום שם הוא נמצא – יומשך ויתגלה; וכמו שאומרים: "כי הוא לבדו מרום וקדוש".

ואחר-כך ברכה שניה, -

המסבירה את אהבתו הגדולה של הקב''ה לבני ישראל, שמבלי הבט על עבודתם הגדולה וביטולם של כל המלאכים העליונים – בחר הקב''ה שתענוגו יהיה מעבודת נשמות ישראל למטה, שזהו מפני: "אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו", כלומר, שהניח

– הקב''ה, כל צבא מעלה הקדושים, -

את המלאכים והשרפים של העולמות העליונים – הניח בצד, שאין הם תכלית הכוונה, והישרה שכינתו עלינו

– בני ישראל, להיות נקרא "אלהינו", כמו "אלהי אברהם כו'"

– שכן, אברהם היה כולו בטל ומיוחד בהקב''ה, כך הוא נקרא ''אלקינו'' – האלקה שלנו, על ידי תורה ומצווה שיהודי מקיים, שעל ידן מתאחד יהודי עם הקב''ה, כנזכר לעיל. והינו, כי אהבה דוחקת הבשר, -

אהבה פועלת צמצום והעלם – כך חייבה אהבתו של הקב''ה לבני ישראל, ופעלה שיצמצם את עצמו ויבחר בעבודת נשמות ישראל, כפי שהן למטה בגוף ובעולם הגשמי. ולכן נקרא

– אהבתו של הקב''ה, "אהבת עולם", -

כמו שאנו אומרים ''אהבת עולם אהבתנו'', שהיא בחינת צמצום

– שצמצם הקב''ה את אורו הגדול הבלתי תכלית

– ובלי גבול, להתלבש בבחינת גבול הנקרא "עולם", -

''עולם'' הוא מושג (של מציאות, וגדר) של מקום וזמן – ענין של גבול, ההגבלות הקשורות לזמן ולמקום – והקב''ה צמצם עצמו ב''גבול'' זה - בעבור אהבת עמו ישראל, כדי לקרבם אליו, לכלל ביחודו ואחדותו יתברך.

– על ידי תורה ומצוות. וזהו שאומרים -

בהמשך ברכת ''אהבת עולם אהבתנו'': "חמלה גדולה ויתרה", -

ברחמנות גדולה ורבה יותר מאשר על אחרים, ריחם הקב''ה עלינו, פרוש

– המלה יתרה

– הוא יותר מאשר על קרבת אלהים שבכל צבא מעלה; -

קירובם של צבא מעלה בא הרי מהרחמנות שעליהם – ועל בני ישראל היתה רחמנות של הקב''ה במדה הרבה יותר, לקרב אותם הרבה יותר. בברכת ''אהבת עולם'' אומרים להלן: "ובנו בחרת מכל עם ולשון", -

שמשמעו, הוא

– שהקב''ה בחר את הגוף החמרי הנדמה בחומריותו לגופי אמות העולם; -

שכן, בחירה שייכת דוקא בשני דברים שווים, שעליהם מתאים לומר שבוחרים בדבר אחד ולא בשני, למרות שהם דומים אחד לשני, ואילו בשני דברים שונים, לא מתאים לומר ''בחירה'' במשמעותה האמיתית, לבחור באחד מן השנים, ולכן אי אפשר לומר ש''ובנו בחרת'' הכוונה מצד נשמות ישראל, שכן, נשמתו של יהודי שהיא "חלק אלקה ממעל" – אין לה דמיון ונקודת-מפגש לנפש של גוי להבדיל; אלא הכוונה ב''ובנו בחרת'' היא על גופו של יהודי, שבחיצוניותו ובחומריותו הוא דומה לגופו של גוי – והקב''ה בחר בגוף יהודי, שיהיה כלי לנשמה, ושעל ידי הפעולות הנעשות עם הגוף (שהרי כל פעולה גשמית של מצוה, באה על ידי הגוף דוקא), יתאחד יהודי עם הקב''ה – וכפי שרבנו הזקן מסביר: "וקרבתנו וכו' להודות וכו'", ופרוש הודאה

– המעלה המיוחדת של ביטול הבאה מתוך הודאה, יתבאר במקום אחר; "וליחדך כו'", לכלל ביחודו יתברך, -

והנה, כאשר ישים המשכיל אלה הדברים אל עומקא דלבא ומוחא –

כשיתעמק בהם מתוך עומק הלב והמוח, אזי ממילא, "כמים הפנים לפנים", -

מה שהקב''ה מראה אהבה גדולה כל כך לבני ישראל, תעורר גם בבני ישראל אהבה גדולה להקב''ה – בכך מסיים רבנו הזקן להסביר את ענין האהבה של ''כמים הפנים לפנים'' שהחל להסביר בפרק מ''ו, ועליה הוא אומר, שבקריאת שמע וברכותיה מסוגל יהודי במיוחד לעורר אהבה זו. ואז - תתלהט נפשו

– באהבה להקב''ה, ותתלבש ב"רוח נדיבה", להתנדב להניח ולעזוב כל אשר לו מנגד, -

שכל אלה לא יהיו אצלו העיקר, ורק לדבקה בו יתברך ולכלל באורו בדביקה חשיקה וכו', בבחינת נשיקין ואתדבקות רוחא ברוחא

– התדבקות רוח ברוח, שרוח האדם תתאחד ברוח שלמעלה, כנזכר לעיל – שכשם שב''נשיקין'' בגשמיות, נעשה לא רק דביקות מפה לפה, מפיו של אחד לפיו של שני, כי אם גם התחברות הרוח וההבל של השני – כך גם באופן היחוד ברוחניות, שרוח האדם שלמטה מתאחדת עם הרוח שלמעלה – וזאת ירצה האדם מפאת אהבתו הגדולה להקב''ה, להיכלל באורו יתברך בבחינת ''נשיקין''. אך איך היא בחינת אתדבקות רוחא ברוחא?

– על ידי מה מגיעים להתדבקות רוח ברוח, למילוי רצונו ''לדבקה בו יתברך וכו'"? - לזה אמר – אחרי ''ואהבת בכל לבבך'' וכו': "והיו הדברים האלה כו' על לבבך, ודברת בם כו'", -

האדם מגיע לדביקות האמורה על ידי התעמקותו בתורה ועל ידי הדיבור בתורה, וכמו שכתוב בעץ חיים, שיחוד הנשיקין – שבו ישנו ענין הדביקות של ''רוח ברוח'', עיקרו הוא יחוד חכמה-בינה-דעת בחכמה-בינה-דעת, והוא

– ענין, עיון התורה; -

ההתעמקות העמוקה והבנת התורה, שעל ידן מתאחדים חכמתו, בינתו, דעתו ושכלו של האדם בחכמה-בינה- דעת ושכל שלמעלה שבתורה, והפה –

על ידי שהאדם מדבר בפיו בתורה ''ודברת בם'', הוא מוצא

– של הרוח וגלויו

– של הרוח, בבחינת גלוי, והינו בחינת הדבור בדברי תורה, -

"כי על מוצא פי ה' יחיה האדם".

– הרי שענין הפה הוא להיות ה''מוצא'' של ה''רוח''. הרי שהעיקר הוא ההבנה בתורה, שעל ידה באה הדביקות של ''רוח ברוח''; מדוע, איפוא, נדרש לאהבה זו, לבטא דברי התורה בדיבור? יסביר רבנו הזקן להלן, אכן, לגבי ה''אדם'', לגבי הנפש האלקית, עיקר היחוד והדביקות העליונה ביותר, באים על ידי ההבנה בתורה. אך, הכוונה העליונה היא הרי שאור אין סוף ברוך הוא יימשך גם בנפש החיונית ובעולם – דבר זה בא דוקא על ידי שהאדם מוציא בפיו את דברי התורה. שכן, הדיבור שהוא ענין גשמי, שייך רק על ידי הנפש החיונית, וממילא נמשך על ידי הדיבור קדושה ואור אין סוף בנפש החיונית; והיות שהכוח לדיבור בא ממה שהאדם אכל ושתה דברים גשמיים, מהם נוצרו דם וחיות גשמיים, ונתנו לו כוח לדבר את הדיבורים – נמשכים על ידי כך קדושה ואור אין סוף בכל עניני העולם, ומתבצעת הכוונה העליונה שאור אין סוף יימשך למטה בעולם, שיהיה ''מלא כל הארץ כבודו''. לכן, נדרש לבטא דברי התורה בדיבור (ומכך גופא מובן, שאותו טעם אמור גם לגבי מצוות מעשיות, היות שעל ידן בעיקר נמשך אור אין סוף בנפש החיונית ובעולם. אלא, כאן מדובר איך מתבטא הדבר ב''תורה'', שלנפש האלקית באים היחוד הנעלה ביותר ודביקות רוח ברוח, על ידי ההבנה בתורה – ובכל זאת צריכים גם לדיבור בתורה, כדי להמשיך אור אין סוף גם בנפש החיונית ובעולם). ומכל מקום, לא יצא ידי חובתו בהרהור ועיון לבדו

– כשאדם לומד תורה במחשבה והרהור בלבד, אין הוא יוצא ידי חובתו, למרות שעל ידי כך נעשה היחוד הגדול של נפשו האלקית באופן של דביקות ''רוח ברוח'', עד שיוציא

– את דברי התורה, בשפתיו, כדי להמשיך אור-אין-סוף ברוך-הוא למטה עד נפש החיונית השוכנת בדם האדם, המתהוה מדומם-צומח-חי, -

שהאדם אוכל ושותה, מכך נוצר אצלו הדם בו שוכנת הנפש החיונית – ובכל אלה נמשך אור אין סוף, על ידי שהוא מוציא דברי תורה בדיבור, כדי להעלות כלן

– את נפש החיונית והדומם, צומח, חי, של העולם, לה' עם כל העולם כלו, ולכללן ביחודו ואורו יתברך, אשר יאיר לארץ ולדרים בבחינת גילוי, "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר וכו'", שזהו תכלית השתלשלות כל העולמות, להיות כבוד ה' מלא כל הארץ הלזו דוקא בבחינת גילוי, לאהפכא חשוכא לנהורא

– להפוך את חושך (הקליפות) לאור (הקדושה), ומרירא למיתקא, -

ומרירות (העולם, שמקבל את חיותו מ''קליפת נוגה'' – להפוך) למתוק (לטוב ולקדושה), כנזכר לעיל

– בפרק ל''ו, באריכות

– שבכך מתבטאת כל תכלית סדר ההשתלשלות כולו. וזהו תכלית כוונת האדם בעבודתו, להמשיך אור-אין-סוף ברוך-הוא למטה, -

ולכן, למרות שבעבודתו הרוחנית ובהבנתו העמוקה בתורה – באפשרותו למלא את ה''מבוקש'' של אהבתו, להיות דבוק בהקב''ה בדביקות ''רוח ברוח'' – צריכה, אבל, להיות הכוונה בעבודתו: לא מה שטוב רק לו ולנפשו האלקית, כי אם למלא מה שהקב''ה רוצה, שיומשך אור אין סוף למטה בעולם, דבר שנוצר על ידי הדיבור בתורה (ועל ידי מעשה המצוות). אלא שבכל זאת, לפני שהאדם מגיע ל''הדברים האלה על לבבך'' ול''דברת בם'' – שהם תורה, אומר הכתוב ''ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'', שכן, לפני המשכת אור אין סוף ברוך הוא למטה על ידי תורה נדרשת בתחילה ''העלאת מ''ן'', התעוררות מלמטה של אהבת האדם, שעל ידי כך נמשכת לאחר מכן המשכה על ידי תורה ומצוות. רק שצריך תחלה העלאת "מין נוקבין", -