פרק נ"ג

פרק נג. בפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן, שאור השכינה, שהוא אור שלמעלה מהעולם בכלל, זקוק ל''לבוש'' כדי שיוכל להאיר בעולם. לבוש זה, הוא – ''תורה''; ובכל עולם, מהווים המוחין והתורה, שהם החכמה, בינה, דעת של אותו עולם – ''היכל קדשי קדשים'' של אותו עולם, שבו שורה שכינה;

ולאחרי שחכמה-בינה-דעת של אותו עולם (שבהן שורה השכינה) יורדות בבחינת ''מלכות'' של אותו עולם – מתהווים הנבראים והענינים של אותו עולם.

על ידי ההתלבשות ב''מלכות'' של אותו עולם, נמשך ויורד גם אור השכינה, שיוכל להאיר ב''היכל קדשי קדשים'' של אותו עולם, שהוא למטה במדריגה. כך מוסברים הדברים ביחס לכל העולמות, עד לעולם העשיה הרוחני.

בפרק נ''ג, אותו אנו מתחילים ללמוד, יסביר רבנו הזקן, שאור השכינה מאיר גם בעולם הזה הגשמי. בזמן שבית המקדש היה קיים האיר אור השכינה ב''היכל קדשי קדשים'' שבבית המקדש. ואילו, לאחרי חורבן בית המקדש – התורה שיהודי לומד והמצוות שיהודי מקיים, הן הם ''היכל קדשי קדשים'', שבו שורה השכינה כיום. בהמשך פרק נ''ג, יסביר רבנו הזקן, את ההבדלים שבין מדריגת אור השכינה שהאירה בבית המקדש הראשון, לבין מדריגת אור השכינה שהאירה בבית המקדש השני, ולבין מדריגת השכינה המאירה כיום על ידי תורה ומצוות.

והנה, כשהיה בית ראשון קיים, שבו היה הארון והלוחות בבית קדשי קדשים - היתה השכינה, שהיא מלכות דאצילות, שהיא בחינת גילוי אור-אין-סוף ברוך-הוא, -

שאור שהוא בעצם "אין סוף" ולמעלה מ''עולם'' – מתגלה בעולם, הרי שכינה זו היתה - שורה שם, -

בקדשי קדשים שבבית המקדש, ומלובשת בעשרת הדברות, -

שבלוחות הברית, שהיו מונחים בארון שבקדשי קדשים, ביתר שאת ויתר עז, בגלוי רב ועצום יותר מגלויה

– של השכינה, בהיכלות קדשי קדשים שלמעלה בעולמות עליונים.

– הכוונה לעולמות ''עשיה'' ו''יצירה'', שכן, גם ב''עולם היצירה'' מאירה הרי רק מדריגת שכינה כפי שהיא לאחרי התלבשותה בהיכל קדשי קדשים שב''עולם הבריאה'', ולאחרי התלבשותה ב''מלכות'' שב''בריאה'' (שהתלבשות זו, מאפשרת שתוכל להאיר בהיכל קדשי קדשים של ''עולם היצירה''). ואילו, השכינה ששרתה בבית המקדש הראשון, הגם שאף שם, היה זה על ידי התלבשותה ב''מלכות'' שב"עולם הבריאה'', אך היה זה באופן שההסתרה מהתלבשות זו, היתה מעטה יותר, ואותו אור שהאיר (בבית המקדש) אחרי הסתרה זו, עדיין שייך רק ל''עולם הבריאה'' ולא ל''עולם היצירה''. – ולמרות שבית המקדש הוא הרי בעולם הזה הגשמי, וכיצד, איפוא האירה שם מדריגת שכינה, בצורה נעלה, וחזקה יותר וביתר גילוי, מאשר בעולמות העליונים? – הרי זה, משום: כי עשרת הדברות הן כללות התורה כולה, -

הן כוללות את כל התורה כולה, כפי שמוסבר באזהרות רבי סעדיה גאון, כיצד כלולים בעשרת הדברות, כל תרי''ג מצוות התורה, (ולהעיר מהתחלת פרק כ'), דנפקא מגו חכמה עלאה, -

שהיא (התורה) באה מ''חכמה עילאה'' (חכמה שב''עולם האצילות''), דלעילא לעילא מעלמא דאתגליא, -

שלמעלה מעלה מהעולם של התגלות, כמו ''מלכות'' של ''עולם האצילות'', בחינת ה''שכינה'', הנקראת ''עלמא דאתגליא'', כי זוהי ההתגלות של אור אין סוף בעולמות – והרי, תורה היא למעלה מ''עלמא דאתגליא'', למעלה מ''שכינה''; ולכן יש בכוח התורה להיות ''לבוש'' שלא יתבטל בפני אור השכינה המתלבש באותו לבוש. אך, לבוש המסתיר, הוא דוקא כשהוא יורד בענין שלמטה משכינה, שלכן הוא מסתיר על אור השכינה שיוכל להתקבל; ברם, התורה, כפי שבאה בעשרת הדברות שבלוחות, איננה באופן שתהיה כמו הענינים שבעולם הגשמי, אלא – כפי שיוסבר להלן – היא נשארה באותה מדריגה שלמעלה מהעולמות העליונים האמורים. וכדי לחקקן

– את עשרת הדברות, בלוחות אבנים גשמיים - לא ירדה

– ''חכמה עילאה'' שהיא תורה, ממדרגה למדרגה, כדרך השתלשלות העולמות

– המשתלשלים מעולם עליון יותר לעולם תחתון יותר, שכך הוא הרי הסדר, שעד שהיא יורדת לעולם הזה הגשמי, היא צריכה לעבור ההשתלשלות של עולמות יצירה ועשיה הרוחני, שלמעלה מהעולם הזה הגשמי, ורק אז, זה בא לעולם הזה הגשמי, עד עולם הזה הגשמי, כי עולם הזה הגשמי מתנהג בהתלבשות הטבע הגשמי, -

ההשפעה האלקית היורדת בעולם הזה הגשמי, מתלבשת בלבוש של ''טבע'', ואילו ב''לוחות'', לא היה כך, אלא, "והלחת מעשה אלהים המה, -

יצירה אלקית, שבה נראית אלקות, ולא טבע, והמכתב מכתב אלהים הוא", -

כתב אלקי, שבו נראית אלקות, למעלה מהטבע של עולם הזה הגשמי, הנשפע

– העולם הזה הגשמי מקבל השפעתו, מהארת השכינה שבהיכל קדשי קדשים דעשיה, שממנה

– מהארת שכינה זו, - נמשך אור וחיות לעולם העשיה, שגם עולם הזה בכללו, -

העולם הזה הגשמי, שהוא הוא העולם הזה, כלול ב''עולם העשיה'' המקבל את חיותו מהארת השכינה שבהיכל קדשי קדשים של ''עולם העשיה'' (לאחרי התלבשותה ב''מלכות'' ד''עשיה''); אך, ב''לוחות'', לא היה כך, אלא בחינת חכמה עלאה

– חכמה עליונה, דאצילות, שהיא כללות התורה שבי' הדברות, נתלבשה במלכות דאצילות ודבריאה לבדן, -

בלעדי התלבשותה בעולמות שלמטה מהם, והן לבדן

– ''חכמה דאצילות'' כפי שהיא מלובשת במלכות דאצילות ובמלכות דבריאה, בלעדי ההתלבשות שלאחריהן, המיוחדות באור-אין-סוף שבתוכן - הן הנקראות בשם "שכינה", השורה בקדשי קדשים דבית ראשון, על ידי התלבשותה

– של השכינה, בי' הדברות החקוקות בלוחות שבארון בנס

– האותיות החקוקות בלוחות, היה בהן משום ענין של ''נס'', כמאמר חכמינו ז''ל, שהאותיות ''מ'' ו''ס'' שבלוחות – ''בנס היו עומדים'', שכן, בהיותן חקוקות מעבר לעבר, לא יכלו לעמוד רק בנס – שהרי לא ניתן להן במה להיתפס, ועשרת הדברות שבלוחות, היו ומעשה אלהים חיים

– הוא השם שבספירת ''בינה'' של ''עולם האצילות'', המאיר ב''עולם הבריאה'', כדלהלן: [הוא

– ''אלקים חיים'' בספירות, הוא ספירת בינה של עולם האצילות, הנקראת "עלמא דאתכסיא", -

העולם המכוסה, המקנן

ובבית שני שלא היה בו הארון והלוחות, -

בין חמשת הדברים שחסרו בבית שני, היו הארון והלוחות, אמרו רבותינו זכרונם לברכה שלא היתה שכינה שורה בו, פרוש

– לא, שבבית המקדש השני לא היתה השראת השכינה כלל, אלא הכוונה: מדרגת שכינה שהיתה שורה בבית ראשון שלא כדרך השתלשלות העולמות, -

אותה מדריגת השכינה – לא היתה שורה בבית השני, כי אם, בחינה קטנה יותר של שכינה, שאינה בערך כלל למדריגת השכינה שבבית ראשון, אלא בבית שני היתה שורה

– השכינה, כדרך השתלשלות והתלבשות מלכות דאצילות

– כפי שהיא מתלבשת במלכות דבריאה, ודבריאה

– מלכות של עולם הבריאה, במלכות דיצירה, ודיצירה

– ומלכות של ''עולם היצירה'' כפי שהיא מתלבשת בהיכל קדשי קדשים דעשיה, -

בחכמה-בינה-דעת, הנקראות ''היכל קדשי קדשים'', של עולם העשיה, וקדשי קדשים דעשיה

– בלי ההתלבשות של מלכות של ''עולם העשיה'', היה מתלבש בקדשי קדשים שבבית המקדש שלמטה, ושרתה בו

– בבית המקדש השני, השכינה –

אותה מדריגת שכינה של מלכות דיצירה המלבשת בקדשי קדשים דעשיה. ולכן

– מפני שבקדשי קדשים שבבית המקדש, היתה השראת השכינה, לא היה רשאי שום אדם לכנס שם, -

בקדשי קדשים שבבית ראשון ושני, לבד כהן גדול

– היה מותר לו להיכנס שם, ביום הכפורים. ו"משחרב בית המקדש –

כולל גם ''היכל קדשי קדשים'' שבבית המקדש, הרי באיזה היכל של קדשי קדשים מתלבשת השכינה? שהרי, כאמור, התלבשות השכינה היא רק ב''היכל קדשי קדשים'' שהוא לבוש לאור השכינה – יסביר רבנו הזקן להלן, שתורה ומצוותיה הן הם ''היכל קדשי קדשים'' וה''לבוש'' לאור השכינה, אין לו להקדוש-ברוך-הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", -

תורה, היא ה''היכל קדשי קדשים'' המאחדת את הקב''ה עם העולם, ש''הקדוש'', אור שהוא קדוש ומובדל, אור השכינה, יהיה ''ברוך'' (מלשון המשכה) – יימשך בעולם. ו"אפלו אחד שיושב ועוסק בתורה - שכינה עמו", כדאיתא

– כמו שכתוב בברכות פרק קמא, -

בפרק ראשון של מסכת ברכות 20 - פרוש "שכינה עמו" –

שבהיותו נברא של עולם הזה הגשמי, מאיר בו אור השכינה, - באיזו מדריגה של הארת השכינה, מדובר? - כדרך השתלשלות והתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה ויצירה ועשיה.

– שלא כהשראת השכינה בקדשי קדשים (אפילו) של בית שני, שלא היתה על ידי התלבשות במלכות ד''עשיה''. ההבדל שבין השראת השכינה שבתורה לבין המשכת והארת השכינה בעולם בכלל, שבאה גם כן דרך אותו סדר השתלשלות – מתבטא בכך שבעולם, זה בא על ידי לבוש של ''קליפת נוגה'', מה שאין כן בתורה ומצוות. טעמו של דבר, מדוע השראת השכינה שעל ידי תורה, צריכה גם כן לעבור דרך ההתלבשות במלכות של ''עולם העשיה'' – יוסבר להלן, שהוא, מפני שהמצוות והתורה, הן ברובן הגדול, מצוות מעשיות – מצוות שיש לעשותן ב''מעשה'' – הרי שאור השכינה בא כאן בענין של ''מעשה'' ו''עשיה'', לכן זה צריך להיות על ידי התלבשות גם ב''מלכות'' שב''עולם העשיה'' ; כי תרי"ג

– 613, מצות התורה, רבן ככלן הן מצות מעשיות, וגם

– המצוות, התלויות בדיבור ומחשבה, כמו תלמוד תורה וברכת המזון וקריאת שמע ותפלה –

שהגם שמצוות אלו קשורות במחשבה – לחשוב ולהבין מה שלומדים ולחוש ולהרגיש בכוונה שבקריאת שמע ושבתפילה – הרי שאין הן לכאורה שייכות ל''עשיה'', הא קימא לן

– מקובל עלינו, ד"הרהור לאו כדיבור דמי", -

מחשבה איננה כמו דיבור, ואינו יוצא ידי חובתו בהרהור וכונה לבד

– גם לא בהרהור הקרוב לדיבור, לחשוב כיצד לדבר, שזה נקרא ''הרהור'', עד שיוציא בשפתיו, וקיימא לן

– ומקובל עלינו באופן הברור ביותר, ד"עקימת שפתיו

– בשעת הדיבור, הוי

– הוא, מעשה"

– כך, שגם במצוות אלו, ישנו הענין של מעשה ועשיה. הערת כ''ק רבינו: "ועדיין צ''ל הדיוק דד''א של הלכה דוקא בא במקום קה''ק, ולא עוסק בתורה סתם אף שגם אז השכינה עמו – ומבאר שבזה יש גם מעלת הרצון, - בארוכה באגה''ק סכ''ט''. ותרי"ג

– 613, מצות התורה עם שבע מצות דרבנן בגימטריא "כתר", 620, שהוא רצון העליון ברוך הוא

– רצון נקרא כתר, שכן, רצון הוא ענין של מקיף, כמו הכתר שהוא מקיף על הראש והמוחין – ראה בארוכה לקמן ב''אגרת הקודש'' סימן כ''ט, המלובש

– הרצון העליון מלובש, בחכמתו יתברך, -

כלומר: שלזה שתורה היא חכמתו יתברך – שבירידתה בהשתלשלות העולמות, היא מהווה "היכל קדשי קדשים" לשכינה – מיתוסף כאן גם הענין של רצון העליון שהוא למעלה מחכמה, וזהו במיוחד ב''דבר הלכה'' ומצוות שהם רצון הקב''ה, המיוחדות

– חכמתו ורצונו יתברך, באור-אין-סוף ברוך-הוא בתכלית היחוד.

– בהקשר למה שלמדנו שתורה באה מ''חכמה עילאה'' – יסביר רבנו הזקן להלן, שגם תורה שבעל פה באה מ''חכמה'', ובלשון ה''תניא'': ו"ה' בחכמה יסד ארץ" - היא תורה שבעל פה

– שנקראת ''ארץ'', ו''ארץ'' זו ''יסד'' הקב''ה ב''חכמה'', דנפקא

– ''ארץ'' זו, שהיא תורה שבעל-פה, יוצאת מחכמה עלאה

– מחכמה העליונה, כמו שכתוב בזהר ד"אבא

– חכמה, יסד ברתא"

להלן, מסיים רבנו הזקן, מה שהחל להסביר (בפרק נ''א) בתוספת ביאור, לשון ה''ינוקא'' ב''זוהר'', שאמר שאור השכינה המאיר על ראש האדם – צריך ל''משחא'', לשמן, והינוקא מוסיף ''ואינון עובדין טבין'' – ואלה הם מעשים טובים, מעשה המצוות; בכל מקום מציין ''שמן'' את ענין ה''חכמה'' – איזו שייכות, איפוא, יש למעשה המצוות, ל''חכמה'' הנקראת ''משחא'' – שמן? – יוסבר להלן, שעל אור השכינה להתלבש בחכמה, שהיא שמן, מפני שחכמה, מוחין, היא כלי ולבוש לאור השכינה, והיא החכמה המלובשת בתורה; ברם, כדי להמשיך את אור השכינה שיאיר בנפשו האלקית של יהודי – צריכים לא רק לשמן (חכמה) הנהפך כולו לאור, אלא גם ל''פתילה'' שהיא (על ידי השמן) פועלת שהאש (שטבעה להימשך למעלה) תחזיק עצמה בנר – ה''פתילה'' בנפש האדם, היא הנפש החיונית המחיה את הגוף, בחיים גשמיים, זוהי הפתילה הנשרפת על ידי תורה ומצוות: כמו ב''פתילה'' גשמית, שהחלק העליון שלה – נשרף מהאש, כך גם באדם, שעל ידי תורה ומצוות, נשרפים הלבושים של מחשבה, דיבור ומעשה של הנפש הבהמית, באש של אור השכינה, על ידי המחשבה, דיבור ומעשה של תורה ומצוות; ולכן, על ה''שמן'' להתבטא ב''עובדין טבין'', מעשה המצוות, הבאים מחכמתו יתברך, ולא די בתורה בלבד (ש היא הרי חכמה) שתשמש ל''שמן'', כי, מעשה המצוות דוקא מביאים לכך שאור השכינה יימשך ב''פתילה'' – בנפש החיונית, וזאת על ידי שהנפש החיונית נשרפת באור השכינה המאיר על ראשו. ובלשון ה"תניא": וזה שאמר הינוקא: -

ב''זוהר'', מובא לעיל בפרק ל''ה: "דנהורא עלאה דאדליק על רישיה" - היא שכינתא - "אצטריך למשחא", -

האור העליון המאיר על ראשו (של יהודי), שהוא ''שכינה'' – צריך ל''שמן'', פרוש להתלבש בחכמה, הנקרא "שמן משחת קדש", -

''קדש'' זה ''חכמה'', כמו שכתוב בזהר

– ש''שמן משחת קדש'' הוא ''חכמה'' – ואור השכינה ש''על ראשו'', צריך ל''שמן'', כלומר: עליו להתלבש בחכמה שהיא הלבוש, הכלי, לאור השכינה – וה''זוהר'' מסיים שם, את דברי הינוקא: ו"אינון עובדין טבין" –

ואלה (השמן) הם, מעשים טובים, מעשה המצוות, הן תרי"ג

– 613, מצות

– לכאורה, צריך להבין: איזו שייכות יש למעשה המצוות – ל''שמן'', חכמה? אלא, מפני שהם תרי''ג המצוות, הנמשכות מחכמתו יתברך, -

ומדוע לא מספיקה לכך, תורה בלבד, שהיא שמן, חכמה, וצריכים גם ל''עובדין טבין'' – למעשה המצוות הנמשכים מחכמה? - כדי לאחז אור השכינה בפתילה, היא נפש החיונית שבגוף, הנקראת פתילה על דרך משל. כי כמו שבנר הגשמי האור מאיר על ידי כליון ושרפת הפתילה הנהפכת לאש - כך אור השכינה שורה על נפש האלהית

– שהיא ''נר'' – ''נר ה' נשמת אדם'', על ידי כליון נפש הבהמית והתהפכותה מחשוכא לנהורא

– מחושך (הקליפה) לאור (הקדושה), וממרירו למתקא

– ממרירות (הקליפה) למתיקות (הקדושה) בצדיקים, -

שבהם הדבר כך, כאמור לעיל פרק י', שהם מהפכים את מהות ועצמות נפש הבהמית, מדותיה ושכלה, מרע לטוב וקדושה, או לפחות על ידי כליון לבושיה

– של הנפש הבהמית, שהן מחשבה דבור ומעשה, -

שהיו לפני כן לבושים של הנפש הבהמית, שהיא נפש של קליפה, והתהפכותן מחשך הקלפות לאור ה' אין־סוף ברוךהוא - המלבש ומיחד במחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה, בבינונים

– כפי שלמדנו בפרק י''ב, שב''בינונים'' לא נהפכות מהות ועצמות הנפש הבהמית לטוב ולקדושה, כפי שהדבר בצדיקים, אלא רק הלבושים, מחשבה, דיבור ומעשה של הנפש הבהמית, נהפכים לטוב על ידי מחשבה, דיבור ומעשה של התורה והמצוות שלהם – וביחס ל''בינונים'' זה נקרא כליון ה''פתילה'', של הנפש החיונית שלהם, הנהפכת לאור ולקדושה. כי על ידי התהפכות נפש הבהמית הבאה מקליפת נוגה מחשוכא לנהורא וכו' –

הנהפכת מחושך הקליפה לאור הקדושה, נעשה בחינת "העלאת מין נוקבין", -

כפי שכבר למדנו, אלה הם ראשי תיבות ''מיין נוקבין'', והכוונה להתעוררות שהעבודה של המקבל, מעוררת למעלה, להמשיך אור השכינה, -

לא רק שמן־חכמה – תורה – שהוא כלי לאור השכינה, ''לקלוט'' את האור, כי אם היא ממשיכה את אור השכינה, היא בחינת גלוי אור־אין־סוף ברוךהוא, על נפשו האלהית שבמוחין שבראשו

– שלכן אומר ה''ינוקא'' ''ההוא נהורא דעל רישיה'' – האור שעל ראשו (על המוחין) של יהודי – ''איצטריך למשחא'' – צריך ל''שמן'', ''ואינון עובדין טבין'' – ואלה הם מעשים טובים. ובזה יובן היטב מה שכתוב: "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא", -

כלומר: כמו שאי אפשר לאש להיאחז בדבר, רק על ידי שאותו דבר נשרף ונכלה על ידי האש – כך מאיר אור השכינה, שה' יהיה אלקיך – אלקה שלך, שיאיר על נפש יהודי – הרי זה דוקא על ידי שהוא ''אש אוכלה'', אש שורפת ומכלה את הפתילה של הנפש החיונית, שהנפש החיונית שהיא באה מקליפה – נשרפת ונהפכת לאש של קדושה, וכמו שנתבאר במקום אחר -

שדוקא התבטלותו של יהודי, שמבטל את עצמו להקב''ה, ומתבטל ממציאותו – כמו דבר ש''נשרף'' ומאבד את מציאותו – דבר זה דוקא ממשיך עליו את אור השכינה: נשלם חלק ראשון בעזרת ה' יתברך ויתעלה