פרק נ"ב

פרק נב. בפרק הקודם, החל רבנו הזקן להסביר, ענין השראת השכינה שהיתה בקדשי קדשים, ובמקומות מסויימים נוספים שאומרים עליהם שישנה שם השראת השכינה כאשר יש להבין לכאורה: מה משמעות ''השראת השכינה'' – במקום זה או אחר והרי ''מלא כל הארץ כבודו''?

ורבנו הזקן הסביר ש''מבשרי אחזה'' – מגופו ונפשו יודע האדם, שנשמתו נמצאת בכל גופו ובכל אבריו – ובכל זאת, עיקר מקום הנשמה, הוא במוחין שבראש. והרי, כלפי עצם הנשמה, אי אפשר לומר כך, שכן עצם הנשמה נמצא בכל האברים באופן שווה, הוא לא נמצא במוחין שבראש יותר מאשר ברגלים; אלא, הכוונה להמשכה הכללית והגלויה של החיות, הנמשכת מהנשמה להחיות את הגוף, לפני שהיא מתפשטת בגוף לפי מזגו ותכונתו של כל אבר – על המשכה כללית וגלויה זו שמן הנשמה, אומרים שעיקר מקומה, הוא במוחין שבראש, ומשם נמשכת ומתפשטת הארה בלבד אל כל שאר אברי הגוף.

כך – הסביר רבנו הזקן – גם בנמשל של אלקות ועולם. מבחינת עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא, אין מקום לחלק בין העולמות העליונים לבין העולמות התחתונים – שכן, גם הימצאותו של אור אין סוף בעולמות העליונים – הוא בהעלם, עד כדי כך, ששום מחשבה, גם של הנבראים שבעולמות העליונים, אין באפשרותה ''לתפוס'' ולהשיג אותו; ובאשר לעצם הימצאותו של אור אין סוף – הרי הוא נמצא באופן שווה בעולמות התחתונים ובעולמות העליונים. ההתחלקות בין העולמות העליונים לבין העולמות התחתונים (כמו שהדבר במשל של ההתחלקות באברים) היא מצד המשכת וגילוי החיות מאין סוף ברוך הוא, להתהוות העולמות והנבראים ולהחיותם: החיות בעולמות העליונים היא בהתגלות יותר מאשר בעולמות התחתונים.

בפרק הבא, אותו אנו מתחילים ללמוד, ממשיך רבנו הזקן להסביר בנמשל (של אלקות ועולם) מה שנאמר במשל, שהגילוי של החיות הכללית, הוא במוחין שבראש.

וכמו שבנשמת האדם עיקר גילוי כללות החיות הוא במוחין, וכל האברים מקבלים אור וכח לבד, המאיר להם ממקור גילוי החיות שבמוחין - ככה ממש, על דרך משל, עקר גילוי כללות המשכת החיות, להחיות העולמות והברואים שבהם - הוא מלבש ונכלל ברצונו וחכמתו ובינתו ודעתו יתברך, -

של הקב''ה, הנקראים בשם "מוחין", -

ספירות כתר (רצון), חכמה, בינה ודעת – נקראות ''מוחין'' למעלה, ובהן מלובשת ונכללת ההמשכה הכללית של החיות, והיא ההתגלות הראשונה של אין סוף ברוך הוא בעולמות, והן הן

– הרצון, החכמה, הבינה והדעת שלמעלה, המלובשים בתורה ומצותיה.

– שכן, ההלכה עצמה או המצוה עצמה, - זהו רצונו של הקב''ה, שרוצה שההלכה תהיה כך וכך, או שהמצוה תהיה באופן כזה; והשכל וההבנה של ההלכות וטעמי המצוות – הם ה''חכמה-בינה-דעת'' שלמעלה – הרי, בתורה ובמצוות מלובשים המוחין שלמעלה, שבהם ישנה ההמשכה הכללית של החיות האלקית לעולמות. וגילוי כללות המשכה זו

– כשההמשכה הכללית שבמוחין – באה לידי התגלות, שכפי שרבנו הזקן מסביר להלן, הרי כשההמשכה מהמוחין באה בספירת המלכות, הוא מקור החיות, אשר העולמות מקבלים כל אחד בפרטות. רק הארה מתפשטת ומאירה ממקור זה, -

לא מדובר כאן על ההמשכה הכללית שבמוחין, אלא – על התגלותה – של המשכה זו. התגלות זו – היא מקור החיות שמקבלים כל העולמות והנבראים, כל אחד מהם – ההארה הפרטית השייכת אליו. הארה והתפשטות זו, היא: כדמיון אור המתפשט מהשמש על דרך משל, -

כמשל האור שהוא הארה בלבד מהשמש, וכמשל וכחות אברי הגוף

– המתפשטים, מהמוח הנזכר לעיל.

– בפרק נ''א. ומקור זה

– שהוא כבר התגלות מההמשכה הכללית שבמוחין, הוא הנקרא

– בתורת הקבלה, "עלמא דאתגליא", -

עולם של התגלות, שכן, כאן מתחילה ההתגלות של אלקות בעולמות, וכן הוא נקרא ו"מטרוניתא", -

מלכה, המקבלת מהקב''ה – המלך של המלכה, ו"אמא תתאה", -

המדריגה התחתונה יותר של ''אימא'', כי גם ''בינה'' נקראת ''אימא'' (ככתוב: ''אם (אם) לבינה תקרא''), אלא – בינה היא ''אימא עילאה'', המדריגה העליונה שב''אימא'', ומלכות נקראת ''אימא תתאה'', ו"שכינה" - מלשון "ושכנתי בתוכם", -

שכינה והתגלות. להלן יסביר רבנו הזקן – כפי שהרבי מפרש זאת משמעותם של כל התוארים האמורים, המתארים את תכונותו ופעולתו של מקור החיות: מקור החיות נקרא ''עלמא דאתגליא'' - על שם שמקור זה הוא ראשית התגלות אור-אין- סוף, -

ומכיוון שהמקור עצמו הוא ענין של התגלות, לכן הוא עצמו (מצד תכונותו העצמית) נקרא בשם ''עלמא דאתגליא'' (עולם של התגלות), ולא משום שהוא מחיה עלמא דאתגליא; מקור החיות נקרא גם ''מטרוניתא'' (מלכה), מפני שהוא אשר ממשיך ומאיר לעולמות בבחינת גלוי, -

ולכן, זה בדוגמת ''מטרוניתא'' (מלכה) שעל ידה נמשכים ומתגלים עניניו של מלך. הרי, שמקור החיות, הוא התחלת ההתגלות של אור אין סוף, המתגלה מאור אין סוף ב''מטרוניתא'' (מלכה). וממקור זה נמשך לכל אחד

– מהעולמות והנבראים, האור וחיות פרטי הראוי לו, -

שלכן, נקרא מקור החיות גם בשם ''אימא תתאה'', מפני שהוא ה''אם'', מקור החיות הפרטית של כל נברא, ושוכן ומתלבש בתוכם

– בעולמות ובנבראים, להחיותם.

– שלכן, נקרא מקור החיות גם בשם ''שכינה'', על שם ששוכנת ומתלבשת בעולמות ובנבראים, להחיותם. עד כאן למדנו, איך הוא מקור לעולמות ונבראים בכלל, להלן – נלמד איך הוא מקור לנשמות ישראל: ולכן

– הוא נקרא

– גם כן, "אם הבנים" על דרך משל, -

''בנים'' היינו ''נשמות ישראל'', ונקרא גם ו"כנסת ישראל", שממקור זה נאצלו נשמות דאצילות

– שהם אינם נבראים, כי אם ''נאצלים'', ונבראו נשמות דבריאה וכו'. וכלן

– גם העולמות והנבראים וגם הנשמות, אינן רק מהתפשטות החיות והאור

– המתפשטים ונמשכים, מהמקור הזה הנקרא "שכינה", כהתפשטות האור מהשמש.

אבל השכינה עצמה, שהיא ראשית הגילוי ועיקרו, מה שאין-סוף ברוך-הוא מאיר לעולמות בבחינת גילוי, והיא

– השכינה, מקור כל המשכות החיות שבכל העולמות [שכל החיות שבהם

– שבעולמות, אינו רק אור המתפשט ממנה

– מהשכינה, כאור המתפשט מהשמש] –

הרי השכינה עצמה, שהיא מקור כל החיות של העולמות - אי אפשר לעולמות לסבול ולקבל אור שכינתה, שתשכון ותתלבש בתוכם ממש, בלא לבוש המעלים ומסתיר אורה מהם, -

אין הם יכולים לקבל את אור השכינה, אם הוא יתגלה אליהם שלא על ידי לבוש המעלים ומסתיר את האור, שלא יתבטלו במציאות לגמרי במקורם, כביטול אור השמש במקורו בגוף השמש, -

שאז, כשאור השמש נמצא במקורו, בשמש עצמה – הרי הוא באופן - שאין נראה שם אור זה, רק עצם גוף השמש בלבד.

ומהו הלבוש שיוכל להסתירה ולהלבישה, -

שיהיה בכוחו להסתיר על אור השכינה, ולא יתבטל

– הלבוש עצמו, במציאות באורה? הוא רצונו יתברך וחכמתו וכו'

– ובינתו ודעתו, שכאמור הם כולם מהווים ענין המוחין למעלה, המלובשים בתורה ומצותיה, הנגלית לנו ולבנינו, -

הם יכולים להיות ''לבוש'' לאור השכינה, ושלבוש זה לא יתבטל באור השכינה – וכל כך למה? דאורייתא מחכמה נפקת, -

שכן, התורה באה מן ה''חכמה'', היא חכמה עלאה

– חכמה עליונה, ספירת החכמה של ''עולם האצילות'', דלעילא לעילא מעלמא דאתגליא, -

שלמעלה מעלה מהעולם של התגלות. ''עלמא דאתגליא'' הוא, כאמור, בחינת ''שכינה'' – ''ראשית הגילוי'' – ו''חכמה עילאה'', שלמעלה מהתגלות בכלל, הרי היא למעלה ולמעלה מ''עלמא דאתגליא'', דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעה וכו', -

הקב''ה חכם (בבחינת חכמה ד''אצילות'') אבל לא ב''חכמה'' הידועה, וכמו שנתבאר לעיל, שאור-אין-סוף ברוך- הוא מלובש ומיוחד בחכמה עלאה, -

בחכמה העליונה, והוא יתברך וחכמתו אחד.

– הרי שחכמה, וכן גם שאר הבחינות של מוחין שלמעלה (כמו בינה ודעת) למעלה בהרבה מאשר מדריגת אור השכינה, ולכן יכולים הם להיות לבוש לאור השכינה ולא להתבטל במציאות באור זה. ברם, כיצד יכולים המוחין שלמעלה לשמש בתור לבוש, וכיצד יכולים הנבראים לקבל לבוש זה – בשעה שהוא למעלה גם מאור השכינה? - רק

– זהו מפני שחכמה עילאה ותורה שירדה בסתר המדרגות ממדרגה

– עליונה, למדרגה

– תחתונה, בהשתלשלות העולמות, עד שנתלבשה בדברים גשמיים, שהן תרי"ג

– 613, מצות התורה.

ובירידתה בהשתלשלות מעולם לעולם - גם השכינה ירדה ונתלבשה בה בכל עולם ועולם, -

בחכמה שלמעלה, הנמצאת בתורה שבכל עולם, מלובש אור השכינה, וזהו היכל קדשי קדשים שבכל עולם ועולם, -

קדשי קדשים הוא מקומה של השראת השכינה בכל עולם ועולם – המוחין שלמעלה, המלובשים בתורה שבכל עולם, הם היכל קדשי קדשים שבאותו עולם, ושם שורה השכינה, השוכנת ומתגלה באותו עולם. וכמו שכתוב בזהר ועץ חיים, שהשכינה שהיא

– בספירות העליונות – בחינת וספירת מלכות דאצילות [שהיא

– מלכות דאצילות, בחינת גילוי אור-אין-סוף ברוך-הוא וחיות שמאיר לעולמות, ולכן

– מפני שהיא בחינת גילוי מאור אין סוף ומהחיות, לכן היא נקראת "דבר ה'" ו"רוח פיו", כביכול

– שכן, ''דיבור'' הוא ענין הגילוי – לגלות בדיבור מה שהיה נעלם במחשבה, על דרך משל, כמו שבאדם הדיבור הוא מגלה מחשבתו הסתומה ונעלמה להשומעים] -

כך גם למעלה, שבחינת מלכות ד''אצילות'', שהיא בחינת הגילוי של אור אין סוף ושל החיות שהיו לפני זה בהעלם – נקראת ''דבר ה''', זהו כביכול הדיבור שלמעלה המגלה אלקות בעולמות. ובכן, ''שכינה'' זו, שהיא ''מלכות דאצילות'' - היא מתלבשת בהיכל קדשי קדשים דבריאה שהיא חכמה-בינה- דעת דבריאה, ובהתלבשותן

– כשחכמה-בינה-דעת של ''עולם הבריאה'' [''יחד עם מלכות דאצילות שבתוכן (כנ"ל, 'שממקור זה – ונבראו' כו') – הערת כ''ק רבינו] מתלבשים במלכות דבריאה - נבראו הנשמות והמלאכים שבבריאה.

– הנשמות והמלאכים של אותו עולם, הם כבר בבחינת נבראים של אותו עולם, ולא אלקות של אותו עולם, והם מתהווים מבחינת ה''מלכות'' של אותו עולם ; הרי, שהנשמות והמלאכים של ''עולם הבריאה'' מתהווים מבחינת ''מלכות'' של ''עולם הבריאה'' ; וגם משם

– מספירת המלכות של ''עולם הבריאה'', שבה מלובשת בחינת השכינה – מלכות ד''אצילות'', שהתלבשה בתחילה בחכמה-בינה-דעת שב''עולם הבריאה'', ולאחר מכן התלבשה ב''מלכות'' שב''עולם הבריאה'', נמשך התלמוד שלפנינו, וכמו שנתבאר לעיל בשם התיקונים, שבעולם הבריאה מאירות ומשפיעות שם חכמתו ובינתו ודעתו של אין-סוף ברוך-הוא בבחינת צמצום עצום, -

הם יורדים ונמשכים באופן של צמצום חזק ועצום, בכדי שיוכלו הנשמות והמלאכים שהם בעלי גבול ותכלית לקבל השפעה מבחינת חכמה-בינה-דעת אלו, -

מחכמה-בינה-דעת של אין סוף ברוך הוא, כפי שהן בעצם, לא היה ביכולת הנשמות והמלאכים לקבל; אלא, דוקא, כפי שהן יורדות ונמשכות ב''עולם הבריאה'' באופן מצומצם ביותר – הם יכולים לקבל. ולכן נמשך משם

– מ''עולם הבריאה'', התלמוד, -

לא ה''משנה'', כי אם ה''תלמוד'' – גמרא, שהוא

– ה''תלמוד'', גם כן בחינת חכמה-בינה-דעת, שהתלמוד הוא טעמי ההלכות על בורין, והטעמים

– ענין של טעם ושכל, הם בחינת חכמה-בינה-דעת, -

מוחין; וההלכות עצמן

– שב''משנה'', הן ממדותיו של אין-סוף ברוך-הוא, שהן: -

בחינות, חסד דין רחמים

– תפארת, כו', שמהן

– מהמדות, נמשך ההיתר והאיסור, והכשר והפסול, והחיוב והפטור, -

היתר וכשר – חסד, איסור ופסול – גבורה, כמו שכתוב בתקונים.

ובהתלבשות מלכות דאצילות במלכות דבריאה, -

היא לאחר מכן, מתלבשת בהיכל קדשי קדשים דיצירה שהוא חכמה-בינה-דעת דיצירה.

– כך, שישנה השראת השכינה ממלכות ד''אצילות'' ב''עולם היצירה'', ובהתלבשותן

– לאחר מכן, במלכות דיצירה –

בשעה שמלכות ד''אצילות'' כפי שהיא מלובשת במלכות ד''בריאה'' ובחכמה-בינה-דעת ד''יצירה'' – מתלבשת ב''מלכות'' של ''עולם היצירה'' - נוצרו הרוחות

– בחינות הנשמות הנקראות ''רוח'', שכן ישנן שלש מדריגות בנשמות – נפש, רוח ונשמה, והרי ''נפש'' היא מ''עשיה'', ''רוח'' – מ''יצירה'', ו''נשמה'' – מ''בריאה''. כשלמדנו אודות ''עולם הבריאה'', נאמר שממלכות ד''בריאה'' נוצרות ה''נשמות'' – המדריגה של ''נשמה'', ועתה, כשאנו לומדים אודות ''מלכות דיצירה'' – אומר רבנו הזקן, שממנה נוצרות ה''רוחות'' – המדריגה של ''רוח'', והמלאכים שביצירה.

– גם בחינות ה''רוח'' שבנשמות וגם המלאכים של ''עולם היצירה'' – נתהוו ממלכות ד''יצירה''; וגם משם

– ממלכות ד''יצירה'', היא המשנה שלפנינו, שהיא הלכות פסוקות, הנמשכות גם כן מחכמה-בינה-דעת של אין-סוף ברוך-הוא.

– כשם שלמדנו ביחס לתלמוד שהוא בא מחכמה-בינה-דעת של אין סוף ברוך הוא, שכן, תלמוד מורכב מהטעמים והשכל של ההלכות, כך גם ביחס למשנה, שלמרות שההלכות עצמן באות מבחינת המדות, בכל זאת, מכיוון שבהן גלומים הטעמים, שהם ענין של שכל וטעם, - הן גם כן נמשכות מחכמה-בינה-דעת של אין סוף ברוך הוא, רק שבחינות חכמה-בינה-דעת שהם טעמי ההלכות, הם מלובשים וגנוזים בגופי ההלכות, ולא בבחינת גילוי.

– בגמרא, הטעמים של ההלכות – בהתגלות, ואילו, במשנה פסק ההלכה בלבד הוא בהתגלות – ולא הטעם, וגופי ההלכות שהן בבחינת גילוי –

במשנה, הן הן הארת מדותיו של אין-סוף ברוך-הוא בבחינת גילוי, -

כאמור, שפסק הלכה להיתר – זהו חסד, ופסק הדין לאיסור – זהו גבורה, כמו שנתבאר לעיל בשם התיקונים דשית ספירן מקננין ביצירה, -

שש ספירות ומדות של אין סוף – שהן מדות ''עולם האצילות'' – נמצאות ומאירות ב''עולם היצירה'', שהן דרך כלל שני קוין, -

שש המדות נחלקות בשני קווים כלליים: ימין

– שהוא ''חסד'', ושמאל –

שהוא ''גבורה'' – ''חסד דרועא – זרוע – ימינא, גבורה דרועא – זרוע – שמאלא'' - להקל מסטרא מצד דחסד, -

מבחינת ומדת החסד – בא פסק ההלכה להקל, דהינו להתיר שיוכל

– הדבר המותר, לעלות אל ה', -

שתוכל להיות עליה לאותו דבר בקדושה. שכן, דבר המותר שיהודי משתמש בו לענין של קדושה ומצוה – עולה החיות שבו בקדושה, והרי זה ענין של חסד, או להחמיר כו'; -

שהדבר אינו היתר, ובמילא אי אפשר שתהיה לו עליה לקדושה, והרי זה ענין של ''גבורה'' ו''דין'', שאותו דבר לא יוכל לעלות. אלה הם שני הקווים הכלליים של המדות שלמעלה, שמהם באות ההלכות שבמשנה, והכל, -

גם תלמוד גם משנה, על פי חכמה עלאה

– חכמה עליונה, דאצילות, ובינה ודעת כלולות בה, -

ב''חכמה'', ומיוחדות

– המשנה והתלמוד, וכן ההארה שמחכמה-בינה-דעת ומדות שממנה נמשכים המשנה והתלמוד, באין-סוף ברוך-הוא, כי בתוך כולן מלובשות חכמה- בינה-דעת דאצילות, שאור-אין-סוף ברוך-הוא מיחד בהן בתכלית היחוד.

– הרי, כשהשכינה מתלבשת בהיכל קדשי קדשים של ''עולם היצירה'', ולאחר מכן בבחינת מלכות של ''עולם היצירה'' – נמשך חלק מן התורה, שהוא ''משנה'', - שהוא הכלי לאור השכינה כפי שהוא מתגלה ב''עולם היצירה''. וכן בדרך זה

– שבתחילה מתלבשת השכינה בבחינת מלכות של ''עולם היצירה'', ירדה השכינה ונתלבשה בהיכל קדשי קדשים דעשיה. וכל עולם מג' עולמות אלו

– בריאה, יצירה, עשיה, מתחלק לרבבות מדרגות, הנקראות גם כן עולמות פרטים, ומלכות דאצילות

– שהיא, כאמור, בחינת ה''שכינה'', מלבשת במלכות הגהה *(ובזה יובן לשון הכתוב: "מלכותך מלכות כל עולמים" – מלשון הפסוק, משמע, שיש ''מלכותך'', המלכות שלך, ויש ''מלכות כל עולמים'', המלכות של כל העולמות, ועל כך אומרים, שמלכותך, המלכות שלך, היא הפנימיות של מלכות כל העולמות, שכן, בבחינת ''מלכות'' של כל העולמות – מלובשת מלכותך – מלכות ד''אצילות''): של כל עולם פרטי –

א) היא מתלבשת בבחינת מלכות שבכל עולם פרטי; יורדת

– ב) מלכות ד''אצילות'' (על ידי ההתלבשות האמורה) יורדת, ומתלבשת ג) מלכות ד''אצילות'' מתלבשת, בהיכל קדשי קדשים, שהוא חכמה-בינה-דעת שבעולם שלמטה ממנו במדרגה.

– בחינת מלכות של ''עולם האצילות'', כפי שהיא מלובשת ב''מלכות'' של עולם עליון יותר, מתלבשת בחכמה-בינה-דעת, של עולם שלמטה במדריגה. והנה, מהשכינה

– מלכות ד''אצילות'', המלובשת בהיכל קדשי קדשים של כל עולם ועולם, כללי או פרטי, נמשך ומתפשט ממנה אור וחיות לכל העולם והברואים שבו, נשמות ומלאכים וכו', -

וכן שאר הנבראים שבאותו עולם, כמו ההיכלות וכו', כולם מקבלים אור וחיות מבחינת שכינה זו (המלובשת בהיכל קדשי קדשים שבאותו עולם), שכן, כי כלם נבראו בעשרה מאמרות שבמעשה בראשית, שהם