פרק נ"א

פרק נא. להסברת המלה ''לעשותו'' בפסוק ''כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו'', שמכיוון שהפסוק מסתיים ב''לעשותו'' – משמע, שתכלית הכל, היא – ''לעשותו'', לקיים מצוות מעשיות – החל רבנו הזקן להסביר בפרק ל''ה, שתכלית כל סדר ההשתלשלות ותכלית עבודתו של יהודי – היא: להמשיך אלקות בעולם, לעשות את העולם לדירה לו יתברך;

ועל כך הביא רבנו הזקן את דברי ה''ינוקא'' ב''זוהר'' (פרשת בלק), שאסור ליהודי ללכת ארבע אמות בגילוי ראש, מפני שאור השכינה שורה על ראשו, ושעל יהודי לדעת שאור השכינה השורה על ראשו, זקוק ל''שמן'' ול''פתילה'', שהאור ייאחז בהם, והסביר, שגופו של יהודי הוא ה''פתילה'' לאור השכינה, וה''שמן'' לאור, הוא ''עובדאן טבין'' – מעשיו הטובים של יהודי. ורבנו הזקן מסביר, מדוע צריכים להזדקק למעשים טובים בתור ''שמן'' לאור השכינה, ולא מספיקה לכך הנשמה עצמה, הנפש האלקית שהיא חלק אלקה ממעל – כי, הנשמה, אפילו של צדיק גמור, היא ''מציאות'' איזו שהיא, ואיננה בטלה במציאות לאור ה', שתהיה דבר אחד עם אור ה'. ולכן, אין היא יכולה לשמש כ''שמן'' לאור השכינה, היות והשמן נהפך לגמרי לאור; ואילו, מצוות מעשיות דוקא, שהן רצונו של הקב''ה, ורצונו וחכמתו הם הרי דבר אחד אתו – לכן דוקא מצוות ומעשים טובים יכולים לשמש כ''שמן'' לאור השכינה ה''שורה'' על ראשו. לאחר מכן, הסביר רבנו הזקן, שעל ידי תורה נמשך האור על הנשמה ועל שני לבושיה, מחשבה ודיבור, הנכללים באור ה' ומתאחדים אתו ביחוד גמור. אך, כדי להמשיך את האור והשראת השכינה גם על הנפש החיונית ועל הגוף – נזקקים למצוות מעשיות דוקא, שאדם יכול לקיימן רק באמצעות גופו ונפשו החיונית. לאחר מכן, מסביר רבנו הזקן, שהמצוות המעשיות הן הן תכלית כל סדר ההשתלשלות – כדי להמשיך אלקות בעולם. ובהמשך לכך, הוא מסביר ענין כוונת המצוות, שכדי שהמצוות המעשיות תיעשנה כדבעי, בחיות וב"נשמה", זה בא על ידי ה''כוונה'', על ידי יראת ה' ואהבת ה', בציינו האופנים השונים ביראת ואהבת ה', בהם יכול יהודי לקיים מצוות. בפרק נ''א, אותו אנו עומדים ללמוד, מסביר רבנו הזקן ובתוספת ביאור, את לשון ה''ינוקא'' שהזכרנו לעיל, ש''ההוא נהורא איצטרך למשחא'' – שאור השכינה זקוק לשמן – בציינו: שבכל מקום מרמז ''שמן'' ל''חכמה'', ואילו כאן אומר ה''ינוקא'', ש''שמן'' – ''אינון עובדאן טבין'', מעשים טובים, כלומר, מצוות מעשיות. איזו שייכות יש בין מצוות מעשיות לבין ''שמן'' המרמז לבחינת חכמה? כדי להסביר זאת, יפרש רבנו הזקן ענין השראת השכינה, ויסיים, שמצוות מעשיות באות מ''חכמה'', ושלכן מובן מדוע מצוות מעשיות הן ה''שמן'' שאור השכינה זקוק לו, כדי להיאחז ב''פתילה'', הוא גופו של האדם.

והנה, לתוספת באור לשון הינוקא דלעיל, -

בפרק ל''ה – שאור השכינה השורה על יהודי, זקוק ל''שמן'' והוא ''עובדאן טבין'', מעשים טובים – ולכאורה לא מובן, איזו שייכות יש למעשים טובים – לשמן שהוא חכמה? - צריך לבאר תחילה להבין קצת עניין השראת השכינה שהיתה שורה בבית קדשי הקדשים, -

ב''קדשי קדשים'' היתה הרי, ''השראת השכינה'', שלכן היו קיימות הלכות מיוחדות שהיו קשורות בקדשי קדשים, מפני ששם היתה השראת השכינה, וכן כל מקום

– שאומרים שיש בו השראת השכינה - מה עניינו?

– מהו הענין שמציינים באופן מיוחד מקום מסויים ואומרים שעליו במיוחד ישנה השראת השכינה? הלא "מלא כל הארץ כבודו", ו"לית אתר פנוי מניה"!

– אין מקום שפנוי ממנו יתברך. כיצד, איפוא, אומרים, שדוקא ב אותו מקום מסויים – ישנה השראת השכינה, הרי הקב''ה נמצא בכל מקום? יסביר רבנו הזקן להלן, שענינה של השראת השכינה הוא ההתגלות של מדריגת האלקות הנקראת ''שכינה''; שכן, למרות שהקב''ה נמצא בכל מקום, בכל זאת הימצאותו היא באופן של העלם, ולא של התגלות; ואילו, השראת השכינה, משמעה: שבאותו מקום השכינה היא בהתגלות. אך הענין, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "ומבשרי אחזה אלוה", -

ממה שאדם רואה בנפשו ובגופו, הוא יכול להבין איך הדברים הם באלקות ובעולם - שכמו שנשמת האדם היא ממלאה כל רמ"ח

– 248, אברי הגוף מראשו

– החלק העליון ביותר בגופו, ועד רגלו, -

האברים התחתונים ביותר בגופו – את כל האברים הללו ממלאה הנשמה, כלומר: הנשמה נמצאת בכל האברים האלה, ולא קיים אף אבר אחד או חלק מהגוף, שהנשמה לא תמלא אותו, ואף על פי כן עיקר משכנה

– בפנימיות, והשראתה

– באופן מקיף, היא במוחו, ומהמוח מתפשטת לכל האברים, -

באופן שווה; שכן, לפי דעת כ''ק רבינו, הכוונה בהתפשטות הנשמה, היא ענין החיות שהאברים חיים ממנה; ובענין של ''חיים'', הרי כל האברים שווים. זהו ענין אחד הנמשך ומתפשט מהנשמה שבמוח לאברים, והוא ענין של אור. דבר נוסף ''לוקחים'' האברים מהנשמה שבמוח: וכל אבר מקבל ממנה

– מהנשמה, סוגים שונים של חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו, -

של האבר, ולא שהשינוים (שהכוח באבר אחד שונה מהכוח שבאבר שני) נוצרים על ידי האבר עצמו, כמו הגוון הנראה במים כשהם נמצאים בכלי של זכוכית צבועה – אלא, מלכתחילה מושך האבר לעצמו את הכוח מן הנפש, לראות, או לשמוע וכו'. ובלשון ה''תניא'': העין

– מקבלת מן הנשמה חיות וכוח, לראות, -

כוח הראיה הוא בהתאם למזגו ותכונתו של חומר העין, שהוא כדבר מלוטש, המסוגל לראיה, והאזן

– מקבלת חיות וכוח לשמוע, והפה לדבר, והרגלים להלך, -

כל אחד מהאברים מקבל לפי מזגו ותכונתו, את החיות והכוח מן הנשמה ה''שורה'' ומתגלה בתחילה במוח. כנראה בחוש שבמוח מרגיש כל הנפעל ברמ"ח אברים וכל הקורות אותם.

– כל אשר קורה באברים – מרגיש האדם במוחו, וכל כך למה? – מפני שבמוח נמצא עיקר מקומה ומקורה של החיות (ומשם מתפשטת החיות לכל האברים), ובמקור מורגש כל הנעשה בחיות המתפשטת ממנו. [ הערת כ''ק רבינו: "ובאם לא היו הכחות מחולקים מצ''ע (כ''א רק מצד האברים – כדוגמת מים ואור הנראים ע''י זכוכית צבועה) אזי כשהמוח מרגיש בעצמו את הנפעל באברים לא הי' שינוי בהרגשות הבאות מן העין או מהאוזן, כיון שעלו כבר מהן להמוח (וכמו המים כשנלקחים מן הזכוכית הצבועה – אין שינוי בין הנלקחים מכלי לבן או מאדם כו') ואת''ל שהשינוי בהאבר בהכח שנמשך בו נקנה בהכח (וכמו חתיכת כסף שעשאוה כלי) הרגשתו כשעולה להמוח, באם הנשמה שבמוח אינה בגדר התחלקות כלל (גם לא באופן שכלולה בה), הרי לא תהי' בה התחלקות ושינוי בין הרגשת הקורה ונפעל בעין או באוזן וכו' – כיון שהיא פשוטה בתכלית. ובהנ''ל מכריח לומר שעוד קודם שנמשך מהנשמה בפו''מ באברים – הכחות משונים זמ''ז. ועתה מפרש באיזה ''מקום'' דהנשמה מתחיל השינוי והתחלקות''. כדי להקל על הבנת הדברים שלמדנו, ובמיוחד להבין את ביאורי הרבי – נדרשת הקדמה קצרה: שני ענינים באור וחיות הנפש שבגוף: א) ענין החיות – חיים – שהגוף כולו חי מהנשמה. ומבחינה זו – אין הבדל בין אבר אחד למשנהו. הראש אינו יותר מאשר חי, והרגל אינה פחות מאשר חי. כל הגוף, על כל אבריו חיים באופן שווה. חיות זו מתוארת בתואר ''אור''. ב) החיות והכוח, שכל אבר ''לוקח'' מהנשמה, המותאמים במיוחד לאותו אבר; ולמשל – העין מקבלת מהנשמה חיות וכוח לראות, האוזן – חיות וכוח לשמוע, הפה – חיות וכוח לדבר, הרגלים – חיות וכוח ללכת, וכך הלאה. כלומר: החיות הכללית, מה שכל אבר ''חי'' – ובכך כל האברים שווים. החיות והכוח הפרטיים שכל אבר מקבל כדי שיוכל למלא את תפקידו המוגדר – ובכך הם משתנים בכל אבר בנפרד. – החיות של הנפש היא פשוטה, כלומר: אין בה שום התפצלות של כוחות שונים, וכיצד נוצרת ההשתנות בכוחות? – הדבר בא כתוצאה מהתלבשות החיות באברים, שמהחיות המתלבשת בעין – נוצר כוח הראיה, ומהחיות המתלבשת באוזן – נוצר כוח השמיעה, וכך הלאה, וכמו למשל מים הנמצאים בכלי של זכוכית צבועה, הרי למרות שהמים פשוטים ובעלי גוון אחיד, בכל זאת, כשהם נמצאים בכלי אדום – נראים המים אדומים, בכלי ירוק – נראים המים ירוקים. כך אפשר לומר גם ביחס לכוחות הנפש – האבר ממשיך מהנפש חיות פשוטה, אלא שהאבר הופך את החיות לכוח פרטי, העין הופכת את החיות לכוח של ראיה, וכך בשאר האברים. האופן השני: - הנפש כלולה מכוחות שונים הנמשכים באברי הגוף. כלומר: העין מושכת אליה לכתחילה מן הנפש, כוח של ראיה, שהיה כלול בנפש, האוזן מושכת מהנפש כוח של שמיעה, ולא שהשינוי בין כוח לכוח נוצר רק אחרי שחיות הנפש מתלבשת באבר המיוחד. רבנו הזקן יסביר להלן, שהאמת היא כפי האופן השני, שבנשמה עצמה ישנם כבר כוחות שונים והם נמשכים לכל אבר בהתאם לתפקידו. לפי ביאורו של הרבי, הראיה לכך, שמן ההכרח לומר שעוד לפני שהם מתלבשים באברים, קיימים כבר הכוחות הנפרדים בנשמה, היא: שכן, אם הכוחות לא היו נפרדים מצד עצמם כי אם מצד האברים, וכגון מים או אור הנראים דרך זכוכית צבועה, הרי המים או האור אין להם צבע כלל, הם מקבלים את הצבע מגוון הצבע של הזכוכית, ואם נאמר כך גם ביחס לכוחות הנמשכים באברים. הרי כשהמוח מרגיש בנעשה באברים, לא היה שינוי בהרגשתו ממה שנעשה בעין למה שנעשה באוזן, או בשאר האברים, מכיוון שאותן רגשות כבר יצאו מהעין או מהאוזן (וכמו במים כשמוציאים אותם מהכלי הצבוע, הרי שאין הבדל בין המים שהיו קודם בכלי לבן או בכלי אדום, המים חוזרים לגוונם העצמי והטבעי. כך גם ברגשות הבאים מהנעשה בעין או באוזן שאין הבדל ושינוי בהם, מכיוון שהם כבר יצאו מהאברים). ואם נאמר שהשינוי שהאבר פועל בכוח הנמשך בו – נקנה באותו כוח ונשאר בו תמיד (כמו למשל בחתיכת כסף שעשו ממנו כלי, הרי הכלי נשאר לתמיד. וכך נרצה לומר גם ביחס לעניננו: שהשינוי (שכל אבר פועל בחיות השייכת לו) נשאר כבר גם ברגש שאותו אבר מעורר במוח – למרות שהוא כבר יצא מהאבר) ואשר לכן שונה הרגש הבא מהעין לרגש הבא מהאוזן – הרי, אבל, אם נאמר שהנשמה שבמוח איננה בגדר של התחלקות כלל (גם לא באופן שכוחות כלולים בה), - לא היו בנשמה שבמוח שום התחלקות ושינוי בין הרגשת הנעשה בעין לבין הרגשת הנעשה באוזן או בשאר האברים, מכיוון ש היא הרי פשוטה בתכלית – וגם אם מבחינת הרגשות הבאים מהאברים, כן היה הבדל, הרי לא היה שינוי זה נקלט בנשמה כמו שהיא במוח, אם נאמר שהיא פשוטה בתכלית. כל האמור, מכריח לומר, ש עוד לפני שהחיות נמשכת מן הנשמה בפועל ממש לאברים – קיים בה כבר הבדל בין כוח לכוח. להלן, יסביר רבנו הזקן, באיזה ''מקום'' ומדריגה בנשמה, מתחיל השינוי וההתחלקות בין הכוחות השונים. והנה, אין שינוי קבלת הכחות והחיות שבאברי הגוף

– מה שכל אבר מקבל מהנשמה כוח וחיות בצורה שונה אינו נובע מן הנשמה מצד עצמה ומהותה, -

שנאמר, שיהיה מהותה ועצמותה

– של הנשמה, מתחלק לרמ"ח

– 248, חלקים שונים

– וכך הם מתלבשים ברמ"ח

– 248 מקומות, כפי ציור חלקי מקומות אברי הגוף, -

כלומר: שנאמר שבנשמה עצמה ישנם כבר בגלוי כוחות שונים ומובדלים אחד מן השני – כוח לראות, כוח לשמוע, וכן הלאה, ושכאילו 248 הכוחות שבנשמה – מתלבשים ב-248 אברי הגוף, כל כוח במקום ובאבר השייך לו, כך אי אפשר לומר, שכן, שלפי זה נמצא עצמותה ומהותה

– של הנשמה, מציר בציור גשמי

– ויש לה ודמות ותבנית כתבנית הגוף חס ושלום, -

ואשר כשם שבגוף ישנם אברים שונים בעלי צורות שונות, כך נאמר גם כן שהכוחות שבנשמה הם שונים גם בדמותם ובציורם – אי אפשר לומר כך - אלא

– הנשמה כלה

– היא (1) עצם אחד, (2) רוחני

– ויתירה מזו, האחדות שבה, היא באופן פשוט

– ולא ''מורכב'' מחלקים שונים, ועצמותה הרוחנית היא ומפשט מכל ציור גשמי ומבחינת וגדר מקום ומדה וגבול גשמי

– מכל האמור הנשמה מופשטת מצד מהותה ועצמותה, -

היא כל כך מופשטת מכל אלה, עד שגם כשהיא נמצאת בתוך האברים – אין כוח באיברים ליצור בה שינוי בכך, ולכן ממשיך רבנו הזקן ואומר: ולא שיך במהותה ועצמותה לומר שהיא

– הנשמה נמצאת במוחין שבראש יותר מברגלים, מאחר שמהותה ועצמותה אינו בגדר ובחינת מקום וגבול גשמי, -

הרי שאין מקום לשייך לה את ההגבלות, שכאילו היא נמצאת בראש יותר מאשר ברגלים, רק שתרי"ג

– 613, מיני כחות וחיות כלולים בה במהותה ועצמותה, לצאת אל הפעל והגלוי מההעלם, -

בשעה שהם בנשמה, הם רק ענין של ''כוח'' הכלולים בה בהעלם – כלומר: בהעלם בנשמה, 613 כוחות כדי שיבואו ''אל הפועל והגילוי'', להחיות רמ"ח

– 248 אברין ושס"ה

– 365 גידין שבגוף על ידי התלבשותם בנפש החיונית, שיש לה

והנה, על המשכת כל התרי"ג

– 613, מיני כחות וחיות

– הנמשכים מהעלם הנשמה אל הגוף להחיותו - עליה

– על המשכה זו, אמרו, -

חכמינו ז''ל, שעיקר משכנה והשראתה של המשכה זו וגילוי זה הוא כולו במוחין שבראש, ולכן הם

– המוחין מקבלים תחילה הכוח והחיות הראוי להם לפי מזגם ותכונתם, שהן

– השכל המחלק לשלשה כוחות: חכמה-בינה- דעת וכח המחשבה וכל השיך למוחין.

– שכל מה ששייך למוחין, ויש להם המזג והתכונה של המוח – מקבלים מהנפש לפני שאר האברים, ולא זו בלבד, -

שהמוחין מקבלים את החיות שלהם לפני שאר האברים, אלא גם כללות כל המשכות החיות לשאר האברים, גם כן

– לפני שהן נמשכות בשאר האברים, היא כלולה ומלובשת במוחין שבראש, ושם

– במוחין שבראש, הוא עיקרה ושרשה של המשכה זו, בבחינת גלוי האור והחיות של כל הנשמה כלה, -

כשההמשכה היא במוח שבראש – מתחילים האור והחיות להיות באופן של התגלות, ומשם

– מהמוחין, מתפשטת הארה לשאר כל האברים, ומקבל כל אחד כח וחיות הראוי לו כפי מזגו ותכונתו: כח הראיה מתגלה בעין, וכוח השמיעה באזן וכו'.

– שכן, מתי קיים ''כוח הראיה'' המוכן להתגלות בעין, ו''כוח השמיעה'' המוכן להתגלות באוזן? – הרי זה, לאחרי שהחיות נמשכה קודם באופן כללי במוחין, ומשם נמשכת הארה לכל אבר, והארה זו כבר מוגדרת לפי מזגו ותכונתו של האבר. וכל הכוחות מתפשטים מהמח כנודע, כי שם

– במוחין, הוא עיקר משכן הנשמה כולה בבחינת גילוי, -

עצם הימצאות הנשמה בגוף, הוא באופן שהנשמה נמצאת בכל חלקי הגוף בשווה, בלי הבדל בין אבר אחד למשנהו; אך, המקום העיקרי שבו הנשמה היא בהתגלות – הרי זה במוחין, שנגלית שם

– במוחין, כללות החיות המתפשט ממנה.

– מהנשמה. רק כחותיה של כללות החיות מאירים ומתפשטים משם

– מהמוחין לכל אברי הגוף, כדמיון האור המתפשט ומאיר מהשמש לחדרי חדרים. [ואפלו הלב

– שהוא אבר כללי, שממנו נמשך לשאר האברים, ''לבא פליג לכל שייפין'', בכל זאת, גם הלב מקבל מהמוח, ולכן המוח שליט עליו

– על הלב, בתולדתו, כנזכר לעיל

וככה ממש, על דרך משל, אין-סוף ברוך-הוא ממלא כל עלמין

– כל העולמות, להחיותם, -

כמו שלמדנו במשל הנפש, שהנפש שנמצאת וממלאה את כל הגוף, כך אור אין סוף ברוך הוא ''ממלא כל עלמין'', ממלא ונמצא בכל העולמות, ובכל עולם יש ברואים לאין קץ ותכלית, רבוא רבבות מיני מדרגות מלאכים ונשמות כו', -

מספר נבראים בלי גבול בכל עולם, וכן ריבוי העולמות אין לו קץ וגבול, גבוה על גבוה כו'.

– ישנם עולמות בלי מספר, וכל עולם למעלה מהעולם השני – שכן, ההתחלקות בדברים ברוחניות, היא רק באשר לדרגה, וכשאומרים ''הרבה עולמות'', הכוונה היא, שכל אחד מהם הוא במדריגה אחרת, עולם אחד למעלה מהשני; ובכך מתבטאת ההתחלקות הגדולה בעולמות ונבראים, שהמשל על כך הוא ההתחלקות באברים, בין אבר אחד לשני. וכשם שביחס לנשמה, אי אפשר לומר שמהות ועצמות הנשמה נמצאת במוח שבראש יותר מאשר ברגלים – כך גם בנמשל, שמבחינת מהות ועצמות אין סוף אין הבדל בין עולם לעולם, אלא – ה''אין סוף'' נמצא בכל העולמות בשווה, והוא בהעלם בכל העולמות בשווה. והנה, מהותו ועצמותו של אין-סוף ברוך-הוא שוה בעליונים ותחתונים, כמשל הנשמה הנזכר לעיל, -

שמהות ועצמות הנשמה היא למעלה מהתחלקות, ואי אפשר לומר שהיא נמצאת במוחין שבראש יותר מאשר ברגלים. וכמו שכתוב בתקונים: "דאיהו

– הקב''ה, סתימו דכל סתימין", -

הוא נעלם מכל הנעלמים, פירוש

– לא שהוא נעלם יותר מאשר כל הנעלמים, אלא שהוא נעלם גם מכל הנעלמים: דאפלו בעלמין סתימין דלעילא הוא סתום ונעלם בתוכם, -

שאפילו בעולמות הנעלמים שלמעלה, הוא איננו בהתגלות, כמו שהוא סתום ונעלם בתחתונים, -

כמו שהוא בהעלם בעולמות התחתונים, כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל, -

אין מחשבה ש''תתפוס'' בו כלל, אפלו בעולמות עליונים, -

הרי שלא שייך להבדיל ולומר שבעולמות התחתונים, מהות ועצמות אין סוף ברוך הוא, הוא שלא בהתגלות, ואילו בעולמות העליונים, הוא בהתגלות – כי, גם בעולמות העליונים הוא שלא בהתגלות כמו בעולמות התחתונים. ונמצא, כמו שמצוי שם –

בעולמות העליונים, כך נמצא בתחתונים ממש.

וההבדל שבין עולמות עליונים ותחתונים, הוא מצד המשכת החיות אשר אין-סוף ברוך-הוא ממשיך ומאיר בבחינת גלוי מההעלם

– כפי שיסביר להלן, שההתגלות היא כדי להחיות העולמות והנבראים שבתוכם, כי חיותם, היא ההתגלות האלקית שבהם – ובכך מתבטא ההבדל שבין העולמות העליונים לעולמות התחתונים – באיזו מדה ההתגלות: בעולמות העליונים ההארה מהחיות האלקית היא יותר בהתגלות מאשר בעולמות התחתונים. בדברו כאן, בענין הגילוי וההעלם, מסביר רבנו הזקן, במאמר המוסגר, שזהו אחד הטעמים מדוע קוראים לחיות האלקית שבעולמות, בשם ''אור'' [שזה אחד מהטעמים שההשפעה והמשכת החיות מכנה בשם "אור" על דרך משל

– במקום ''שפע'' שקוראים החוקרים להשפעת החיות האלקית – זה נקרא ב''קבלה'' בשם ''אור''. אחד הטעמים לכך הוא: שכן, המושג אור, מבטא את ההתגלות מההעלם – בתחילה היה האור מוסתר ונעלם במאור, ולאחר מכן הוא נמשך ממקורו, שהוא ה''מאור'', ומתגלה בתור ''אור'', כלומר: גילוי מההעלם באופן שהארה בלבד מההעלם באה בגילוי – שלא כמו ב''שפע'', שעצם הדבר כמו שהוא – יכול להיות נשפע, כמו למשל, ''שפעת מים'', שהמים עצמם שהיו בתחילה במקום אחד, יימשכו במקום אחר. ואילו, ''אור'' ענינו גילוי מן ההעלם, שהארה בלבד מההעלם באה בהתגלות. זהו טעמו של דבר, מדוע החיות האלקית הנמשכת בעולמות – נקראת בשם ''אור'', מפני שהיא גילוי מן ההעלם]. המשכת החיות, שאין סוף ברוך הוא, ממשיך ומגלה, היא - להחיות העולמות והברואים שבהם, -

שבכך, קיים כבר הבדל בין העולמות העליונים לבין העולמות התחתונים, שהעולמות העליונים מקבלים

– המשכה וחיות זו, בבחינת גלוי קצת יותר מהתחתונים, -

מאשר העולמות התחתונים. כלומר: גם בעולמות העליונים אין האור והחיות בהתגלות ממש – כי אם קצת יותר מאשר בעולמות התחתונים. וכל הברואים שבהם

– בעולמות העליונים, מקבלים

– חיות גלויה זו, כל אחד כפי כוחו ותכונתו, -

כמו שלמדנו במשל, שכל אבר מקבל חיות מהמוח "כפי מזגו ותכונתו", כך גם בנמשל, מקבל כל נברא את חיותו, "כפי מזגו ותכונתו", כלומר: עד כמה שיש בכוחו לקבל, ובאיזה אופן ותכונה תתגלה בו החיות - אם באופן של מוחין ושכל, או באופן של מדות [''אבל לא שה''תכונה'' מסתירה הגילוי כ''א 'ממשיך ומאיר לו''' - הערת כ''ק רבינו], שהיא תכונת ובחינת המשכה הפרטית אשר אין-סוף ברוך-הוא ממשיך ומאיר לו; -

לאותו נברא פרטי. והתחתונים, אפלו הרוחניים, אינם מקבלים

– את החיות האלקית, בבחינת גילוי כל כך, -

כמו העולמות העליונים, רק בלבושים רבים אשר אין-סוף ברוך-הוא מלביש בהם

– באותם לבושים, החיות והאור אשר ממשיך ומאיר להם להחיותם.

וכל כך עצמו וגברו הלבושים אשר אין-סוף ברוך הוא מלביש ומסתיר בהם האור והחיות, -

לא רק שהלבושים הם גדולים ורבים במספר, אלא הם מסוג כזה שההסתרה עצמה שהם מסתירים, היא גדולה וחזקה יותר, עד אשר ברא בו

– באור וחיות אלה, עולם הזה החמרי והגשמי ממש, -

''כי ישנו עולם העשי' רוחני'' – הערת כ''ק רבינו, ומהוהו ומחיהו בחיות ואור אשר ממשיך ומאיר לו, אור המלבש ומכסה ומסתר בתוך הלבושים הרבים והעצומים המעלימים ומסתירים האור והחיות, עד שאין נראה ונגלה שום אור וחיות רק דברים חומריים וגשמיים, ונראים מתים, -

נדמה שאלה הם דברים מתים, שאין בהם חיות רוחנית, וכפי שהדבר בכדור הארץ החומרי, כדלהלן. אך בתוכם יש אור וחיות המהוה אותם מאין ליש תמיד, שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיו, -

לפני שנבראו. שכן, לא די במה שהם נבראו פעם אחת בששת ימי בראשית, אלא, תמיד, בכל עת ובכל רגע, על האור והחיות האלקי לחדש ולהוות מחדש מאין ליש – הרי, שתמיד ישנם בהם האור והחיות האלקי המהווה אותם, למרות שאין הם נראים, ואור זה הוא מאין-סוף ברוך-הוא, רק שנתלבש בלבושים רבים, וכמו שכתוב בעץ חיים, שאור וחיות כדור הארץ החמרי הנראה לעיני בשר, הוא ממלכות דמלכות דעשיה, -

''מלכות דעשיה'' היא הספירה התחתונה ביותר ב''עולם העשיה'', וב''מלכות'' עצמה, ישנה הרי התכללות מכל עשר הספירות, שהתחתונה שבהן היא ''מלכות'', וזהו ''מלכות דמלכות דעשיה'' – בחינת ''מלכות'' שבספירת ''מלכות'' של העולם התחתון ביותר – עולם הזה, ובתוכה

– ישנה, מלכות דיצירה וכו', -

וכך הלאה, שבתוך מלכות ד''יצירה'' ישנה התכללות של ''עולם הבריאה'' וכו', עד שבתוך כלן

– בספירות של כל העולמות – כולל גם ''עולם העשיה'', ישנן י' ספירות דאצילות -

''עולם האצילות'' הוא העולם העליון ביותר, והספירות של ''עולם האצילות'' מיוחדות באין סוף ברוך הוא - המיחדות

– הספירות של ''עולם האצילות'' מיוחדות במאצילן אין- סוף ברוך-הוא: -