פרק נ'

פרק נ. כדי להקל על הבנת פרק נ', אותו אנו עומדים ללמוד, נדרשת הקדמה קצרה לפחות: עד כאן למדנו על בחינות ואופנים שונים באהבת ה', שכל אחד מהם, מביא את האדם ללמוד תורה ולקיים מצוות; אהבות אלו נותנות חיות בלימוד התורה ובקיום המצוות.

ברם, קיים צד שווה בכל בחינות ואופני האהבה האמורים, והוא שהאהבה, בכל האמור, מבוססת על תשוקה ורצון להיות דבוק בהקב''ה, או שאלקות תהיה בהתגלות בנפשו. לפיכך, מחייבת אהבה זו, באופן ישיר, את ענין לימוד התורה וקיום המצוות, שכן, על ידי כך מתדבק יהודי בהקב''ה, ואלקות מתגלית בנפשו. בפרק נ' ידובר אודות סוג של אהבה, המתבטא, לא בכוסף ותשוקה להיות דבוק באלקות, כי אם, בצמאון ובתשוקה לאלקות עד כלות הנפש, שנפשו כלה לאלקות; כלומר: ה''יעד'' של אהבה זו, הוא: שהנפש תתנתק מהגוף ומכל הענינים הקושרים אותה לגוף, ולהכלות בכלות הנפש.

אהבה מסוג כזה, אינה יכולה לעורר באופן ישיר, לקיום התורה והמצוות, שכן, לימוד תורה וקיום מצוות אפשריים רק כאשר הנשמה מלובשת בגוף. ולא כאשר המבוקש של אהבה זו הוא להיפך מהאמור – להיכלות ולהינתק מהגוף. ברם, תכליתה של כל אהבה, היא הרי העבודה בתורה ומצוות הבאה מהאהבה זו – ואופן העבודה בתורה ומצוות שמתוך אהבה זו של כלות הנפש, בא על ידי תנועה הפכית בנפש: בשעה שנפשו נמצאת בלהבה של אהבה, בתנועה של ''רצוא'', בתנועה של ''ריצה'' וכליון – חש הוא, עם זאת, שלא זו היא הכוונה העליונה, אלא, הכוונה העליונה היא להיפך, שהנשמה תתלבש בגוף ותמשיך אלקות למטה. מפאת הרגשה זו בא האדם לידי התבטלות ונוצרת בו תנועה של ''שוב'', שבמקום להיות בתנועה של ''רצוא'' וכלות הנפש, הוא נמצא בתנועה הפכית, תנועה של ''שוב'', של חזרה, להיות מלובש בגוף, ולקיים תורה ומצוות – ובכך לבצע את הכוונה העליונה. האופנים ודרגת האהבה, אודותם למדנו עד עתה, מתוארים כבחינה של ''כסף'', מלשון ''כוסף'', ו''כסף'' הוא בחינת חסד, שהיא צד הימין – ''חסד דרועא ימינא''. ובהתאם לכלל בתורה הקבלה, שעשר הספירות מחולקות בשלשה קווים: קו הימין – קו החסד, קו השמאל – קו הגבורה, וקו האמצעי, וקו הימין מורכב מחכמה, חסד ונצח, ממילא יוצא שחסד היא ענף של ''חכמה'', שבה מתחיל קו הימין; מאידך, קו השמאל מורכב מבינה, גבורה והוד, כך שגבורה היא ענף של ''בינה'', שבה מתחיל קו השמאל. לפי זה יוצא שכל דרגות האהבה אודותן למדנו, הן בחינת ''חסד'' ו''כסף'' והן ''ענפי'' החכמה, ואילו אהבת כלות הנפש, אודותה נלמד בפרק זה, היא בחינת ''גבורה'', שהיא בחינת ''זהב'' ו''ענף'' לספירת ה''בינה''. והנה, כל בחינות ומדרגות אהבה הנזכרות לעיל - הן מסטרא דימינא, -

מצד ימין, ובחינת "כהן

– הנקרא, איש חסד", -

שעבודתו – עבודת הכהן – היא באופן ובבחינת חסד, ונקראות

– מדריגות האהבה האמורות, נקראות "כסף הקדשים", מלשון "נכסוף נכספת לבית אביך".

– כך, שכל בחינות ואופני האהבה, הם ענין של כוסף ותשוקה, מה שיהודי רוצה להיות דבוק באלקות; וב''לבית אביך'' מתכוונים גם לבחינת חכמה, ''קדש'' (קדשים), שנקראת גם ''אבא'', שכן, כאמור, האהבות הן ''ענפים'' מ''חכמה'', ומביאות באופן ישיר לקיומן של תורה ומצוות הבאות מ''חכמה''. אך יש עוד בחינת אהבה, העולה על כולנה, -

על כל בחינות האהבה האמורות, כמעלת הזהב על הכסף, -

מעלתה וחשיבותה של אהבה זו, אינה מתבטאת בכמות, בחוזק, כי אם באיכות. עליונותה של אהבה זו, מתוארת במעלת ה''זהב'' לגבי ה''כסף'': כמו שחשיבות הזהב לגבי כסף אינה בכמות בלבד, שזהב שוה יותר מכסף – שהרי, כמות גדולה יותר של כסף שוה כמו כמות קטנה של זהב – אלא, חשיבותו ומעלתו של זהב לגבי כסף מתבטאת בכך שבזהב ישנו סוג מסויים המנצנץ בניצוץ השובה את הנפש (בלשון הקודש זה נקרא ''לוחשות'', כמו ''גחלים לוחשות'', והרבי מציין את ה''זוהר'' בו נאמר ''נהיר ונציץ לעיינין'' – מאיר ומנצנץ לעינים), וכל סוגי הזהב, יש להם שייכות לאותו סוג של זהב (כפי שמובא בזוהר שם); ואילו ב''כסף'' לא קיימת מעלה זו. – כך גם ביחס לאהבה זו, שהיא כוללת בתוכה צמאון וכלות הנפש, שאינם קיימים בשאר האהבות. והיא אהבה כ"רשפי אש", -

אהבה בוערת – שלא כמו האהבות האמורות, שהן בעיקר אהבה כמים, שאהבת הנפש להקב''ה היא ''נמשכת'', דומה למים הנמשכים: ''זכור אב נמשך אחריך כמים'' – אלא, היא אהבה כרשפי אש, מבחינת גבורות עליונות דבינה עלאה.

– שורש אהבה זו הוא בחינת גבורה של ספירת ה''בינה'' העליונה, דהיינו, -

כיצד נוצרת אהבה זו? - שעל ידי התבוננות בגדולת אין-סוף ברוך-הוא, דכלא קמיה כלא ממש חשיב –

שהכל לגביו נחשב לכלום, תתלהט ותתלהב הנפש ליקר תפארת גדולתו, ולאסתכלא ביקרא דמלכא, -

ולהסתכל ביוקר המלך – ואליו יעמוד באהבה כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעלה, -

לא אהבה הנמשכת למשהו, כי אם אהבה העולה מתוך אש שלהבת של כלות הנפש, ולפרד מהפתילה והעצים שנאחזת בהן, -

משמעות הדבר ביחס לנשמה, היא: להינתק מהגוף שהוא כפתילה (כנ''ל פרק ל''ה) ועצים (כנ''ל פרק כ''ט) לגבי אור ואש הנשמה. והיינו, על ידי תגבורת יסוד האש אלהי שבנפש האלהית, -

שלא כמו בשאר האהבות הבאות מיסוד המים שבנפש האלקית, ומזה באה

– הנפש, לידי צמאון, -

כמו שהדבר בגשמיות, שעל ידי התגברות יסוד האש – נעשה אדם צמא, כך גם ברוחניות – שעל ידי התגברות יסוד האש של הנפש האלקית – נוצר צמאון בנשמה, וכמו שכתוב: "צמאה לך נפשי", ואחר כך

– מגיעה הנפש, לבחינת "חולת אהבה", -

שהנפש חולה מאהבה – כמו שצמאון בלתי נירווה – מביא למצב של חולי, ואחר כך באה

– הנשמה, לידי כלות הנפש ממש, -

שלולא התנועה של ''שוב'' – כפי שיוסבר להלן – היתה הנפש כלה, כמו שכתוב: "גם כלתה נפשי". והנה, מכאן

– מבחינת הגבורות העליונות של ''בינה עילאה'', יצא שרש הלוים למטה

– אופן עבודת הלוים בא מבחינת זו. [ולעתיד שהעולם יתעלה - יהיו הם

– הלוים, הכהנים, -

שלא כפי שהמצב הוא כעת, שהכהנים הם העיקר, והלוים טפלים בלבד לכהנים, ככתוב: "וילוו עליך וישרתוך", שהלוים טפלים לכהנים, וכמו שכתב האר"י ז"ל על פסוק: "והכהנים הלוים" - שהלוים של עכשו יהיו כהנים לעתיד], ועבודת הלוים היתה להרים קול רנה ותודה, בשירה

– בפה, וזמרה, -

בכלי שיר, בנגון ונעימה, -

שכפי הרגיל, ישנן בניגון שתי תנועות הפכיות: תנועות של מרירות וגבורה ותנועות של שמחה וחסד, בבחינת "רצוא ושוב", -

שבכך מתבטאת עבודתם, שהיתה בצורה של ''רצוא ושוב'' – רצוא וכלות הנפש, ושוב – נסיגה והשבה, שהיא בחינת אהבה עזה זו

– כפי שלמדנו, שאהבה זו היא בבחינת רצוא ושוב, כשלהבת היוצא מן הבזק, -

כלי שבו צורפים זהב, בו להבת האש פורצת בחוזק רב, ושבה מיד – ''רצוא ושוב'', כדאיתא

– כמו שאנו מוצאים, בגמרא [פרק ב דחגיגה].

– שהכוונה במה שכתוב לגבי חיות הקודש "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק", היא כמו האש האמורה, שהנה היא פורצת בחוזק ומיד שבה ונעלמת; כך גם באהבה זו, שבתחילה היא בתנועה של ''רצוא'', בריצה ובכלות הנפש, אך מיד לאחר מכן בא ה''שוב'' – כפי שכתוב ב''ספר יצירה'' "אם רץ לבך שוב לאחד" שהכוונה היא: כשלבך ''רץ'' בכלות הנפש – שוב וחזור ל''אחד'', הימנע מכך ושוב למצבך, כדי להמשיך התגלות אחדות ה' בעולם; כלומר: הוא חש ומרגיש שהכוונה העליונה איננה בענין של כלות הנפש, כי אם שהנשמה תהיה בגוף ותקיים תורה ומצוות, שעל ידי כך ממשיכים אלקות באופן שתהיה ההתגלות של ''אחד'', אחדות ה', בעולם. ואי אפשר לבאר ענין זה היטב במכתב, רק כל איש נלבב

– שיש בו בשלימות ענין של ''לב'', ונבון, -

ומשתמש בכוח הבינה, המשכיל על דבר

– משתמש בכוח החכמה, ומעמיק לקשר דעתו ותבונתו בה' –

ומשתמש בכוח הדעת, ימצא טוב ואור הגנוז בנפשו המשכלת, כל חד לפום שעורא דיליה

– כל אחד לפי השיעור שלו, [יש מתפעל כו' ויש מתפעל כו'], -

יש מי שמתפעל מהתבוננות זו, ויש מי שמתפעל מהתבוננות אחרת, ואינה דומה התפעלות האחד להתפעלות השני, אחרי קדימת יראת חטא, -

בתחילה ישנה יראת חטא, הפחד להיכשל בחטא, להיות סור מרע בתכלית שלא להיות "עונותיכם מבדילים" כו' חס ושלום.

והנה, סדר העבודה בעסק התורה והמצות הנמשכת מבחינת אהבה עזה זו, היא בבחינת "שוב" לבד, -

הימנעות מכלות הנפש, כדי לבצע את הכוונה העליונה, שהיא דוקא בהימצאות הנשמה בגוף. כמו שכתוב בספר יצירה: "ואם רץ לבך שוב לאחד", פרוש "ואם רץ לבך" - היא תשוקת הנפש שבלב בחלל הימני, -

מקומה של הנפש האלקית, כשמתגברת

– התשוקה, ומתלהבת ומתלהטת במאד מאד עד כלות הנפש ממש, להשתפך אל חיק אביה חיי החיים ברוך-הוא, ולצאת ממאסרה בגוף הגופני וגשמי לדבקה בו יתברך –

זהו פירוש ''ואם רץ לבך'' - לבו נמצא בתנועה של ''ריצה'', באהבה בלתי מוגבלת, עד לידי כלות הנפש – להתאחד עם הקב''ה - אזי

– אז צריך להיות ''שוב לאחד'', לשוב ל''אחד'', זאת ישיב אל לבו

– והיינו שעליו להתבונן ב מאמר רבותינו זכרונם לברכה, כי "על כרחך אתה חי"

– על אף שרצונך ותשוקתך הם למה שהוא היפך החיים – כלות הנפש, עליך, אבל, בניגוד לרצונך – לחיות, בגוף הזה להחיותו, כדי להמשיך חיים עליונים מחיי החיים ברוך-הוא למטה, על ידי תורת חיים, -

שעל ידי תורה ממשיכים את החיים העליונים למטה, להיות דירה בתחתונים לאחדותו יתברך בבחינת גלוי, -

כמו שבדירה מתגלה האדם בכל מהותו כמו שהוא, כך גם למטה, בנבראים התחתונים, תהיה התגלות אמיתת ענין אחדות ה', כמו שנתבאר לעיל, -

שזוהי תכלית הכוונה של עבודת האדם, לעשות את העולם לדירה לו יתברך. – זהו ''שוב לאחד'': שוב מאהבתך ומכלות נפשך, בשביל ה''אחד'', כדי לגלות אחדות ה' בעולם. וכמו שכתוב בזהר הקדוש: "למהוי אחד באחד", -

שיהיה אחד באחד, פרוש שהיחוד הנעלם יהיה בבחינת "עלמא דאתגליא".

– עולם מגולה. כלומר: שהיחוד שהוא ''נעלם'', יהיה בבחינת ''עלמא דאתגליא'', שיתגלה למטה. ''אחד באחד'' היינו: שה''אחד'' של עולם ומדריגה עליונה יותר, יתגלה ב''אחדות'' של העולם והמדריגה התחתונים יותר. וזה שאומרים: "לכה דודי וכו'".

– לקראת כלה'', שלקראת ''כלה'' – כלות הנפש שבאהבה זו, יהיה ''לכה דודי'' – הליכה והמשכה מ''דודי'' – להמשיך אלקות למטה. ובזה יובן מאמר רבותינו זכרונם לברכה: "על כרחך אתה חי, ועל כרחך כו'", -