פרק מ"ח

פרק מח. בהמשך למה שלמדנו, אודות האהבה שהראה הקב''ה לבני ישראל בשעת יציאת מצרים, הסביר רבנו הזקן, בפרק הקודם, שהקב''ה מראה, אהבה זו גם בשעת יציאת מצרים ברוחניות, שמתרחשת כל יום בנפשו של יהודי – ועל אהבה זו, לעורר ''כמים הפנים'' ולגלות ביהודי אהבה גדולה להקב''ה.

בפרק מ''ח, אותו אנו עומדים ללמוד, יסביר רבנו הזקן, שכשם שבגלל אהבתו לבני ישראל, צמצם הקב''ה כביכול את עצמו, והרחיק את כל מה שמפריע, כדי לתת מקום לבריאת העולם הזה – עולם, בו יהודי יקיים תורה ומצוות – כך, על יהודי ''כמים הפנים לפנים'' – מצד אהבתו להקב''ה, לצמצם ולהרחיק את כל ההפרעות, הפנימיות והחיצוניות, שישנן לעבודתו את ה'.

והנה, כאשר יתבונן המשכיל בגדולת אין-סוף ברוך-הוא, כי כשמו

– ''אין סוף'', כן הוא - אין סוף ואין קץ ותכלית כלל לאור וחיות המתפשט ממנו יתברך ברצונו הפשוט, -

כלומר: הרצון שלו מופשט מכל גדר פרטי ולא קיימות לגביו כל ההגבלות של רצונו של נברא, ומיוחד

– הרצון, במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד.

– כלומר: האור והחיות הנמשכים מאתו יתברך, שיווצרו ממנו עולמות מוגבלים, ושהוא יחייה אותם – אין אור זה כמו האור בנברא: למטה, בנברא, ישנה, מצד אחד, מעלה ב''אור'' לגבי ''שפע'' ("שפע'' מצומצם ומדוד בהתאם למקבל השפע – ולדוגמה: כשרב משפיע שכל לתלמיד, מדודה השפעת השכל בהתאם לפי מה שהתלמיד יכול לקבל. ואילו, ''אור'' המאיר בדרך ממילא מהמאור – אינו מצומצם) – אך, מאידך גיסא, יש חסרון באור, שהוא בא בהכרח, הוא אינו מאיר מפני שכך רוצה המאור, כי אם מכיון שקיים מאור, נמשך ממנו אור. ברם למעלה, יש לאור המעלה שבאור, שאינו מצומצם, אך אין בו החסרון שבאור המאיר בהכרח, אלא הוא נמשך למעלה ברצון. והרצון למעלה להאיר, אינו כמו אצל הנברא, שהרצון הוא צינור וצמצום, עד כמה ובאיזו מדה יימשך, ואילו ברצון שלמעלה קיימת רק המעלה והשלימות שברצון, שאינו בהכרח, אבל אין בו הגדר והצמצום שיש ברצון הנברא. כך, שהאור למעלה (למרות שהוא נמשך ברצון, בכל זאת) הוא אין סוף, כמו שהמאור (הקב''ה עצמו כביכול) הוא אין סוף. ומכיוון שהאור הוא אין סוף – אי אפשר שיתהוו ממנו עולמות ונבראים מוגבלים. לשם כך היו צריכים לצמצומים באור, כדי שיוכלו להיווצר ממנו עולמות ונבראים – וכפי שיסביר להלן: ואילו היתה השתלשלות העולמות מאור-אין-סוף ברוך-הוא בלי צמצוצים, רק כסדר המדרגות ממדרגה למדרגה בדרך עילה ועלול –

שהמדריגה העליונה מהווה עילה וסיבה למדריגה התחתונה, שהיא ה''עלול'' מה''עילה'' (ה''מסובב'', התוצאה מה''סיבה"). ב''עילה ועלול'' יש לשתי המדריגות, שייכות ויחס בין אחת לשניה. למשל: מחשבה ודיבור, המחשבה היא ה''עילה'' לדיבור שהוא ה''עלול'', שכן, מהמחשבה שהוא מהרהר בה מקודם, בא לאחר מכן הדיבור שהוא מדבר. ובכן, מחשבה היא אמנם למעלה מדיבור, אך בכל זאת יש למחשבה שייכות לדיבור, שכן גם מחשבה מורכבת מאותיות כמו דיבור. משמעות הדבר היא, איפוא, שהעלול (הבא מן העילה) קיים ביחס מסוים לעילה (ובדרך עילה ועלול, אי אפשר שיווצר עלול שאינו ביחס כלשהו לעילה). כיוון שמהאור והחיות הנמשכים מאתו יתברך באופן של אין סוף, מתהווים נבראים בעלי גבול – מכאן שאין זה בסדר של עילה ועלול, שהרי אילו היה כן - לא היה העולם הזה נברא כלל כמו שהוא עתה בבחינת גבול ותכלית, -

שכל דבר יש לו גבול וסוף: מהארץ לרקיע מהלך ת"ק

– חמש מאות, שנה, -

הרי יש בכך הגבלה של חמש מאות שנה, וכן בין כל רקיע לרקיע, -

מהלך חמש מאות שנה, וכן עובי כל רקיע ורקיע.

– מהלך חמש מאות שנה – כל האמור מהווה את העולם הזה; ואפלו עולם הבא וגן עדן העליון - מדור נשמות הצדיקים הגדולים - והנשמות עצמן, ואין צריך לומר המלאכים - הן בבחינת גבול ותכלית, - הערת כ''ק רבינו: "ואף שכנ''ל רפל''ט – הנשמות מתענגים על ה' ונהנין ומשיגין מאוא''ס ב''ה – לא קשה". כי יש גבול להשגתן

– והבנתם, באור-אין-סוף ברוך-הוא המאיר עליהן בהתלבשות חכמה-בינה-דעת כו', -

על ידי שאור אין סוף ברוך הוא מתלבש בספירות חכמה-בינה-דעת של העולם, יש לנבראים של אותו עולם (נשמות ומלאכים) השגה והבנה בגדלות אין סוף – אלא שהשגתם היא מוגבלת. ולכן יש גבול להנאתן שנהנין מזיו השכינה ומתענגין באור ה', -

שכן, מכיוון שהנאתם ותענוגם באים מהשגתם את אור אין סוף ברוך הוא, הרי כמו שהשגתם מוגבלת – כך גם הנאתם ותענוגם מוגבלים, כי אין יכולין לקבל הנאה ותענוג בבחינת אין-סוף ממש, -

שהתענוג יהיה בלתי מוגבל, שלא יתבטלו ממציאותן ויחזרו למקורן.

והנה, פרטיות

– אופן, הצמצומים, איך ומה - אין כאן מקום באורם. אך דרך כלל, הן הם בחינת הסתר והעלם המשכת האור והחיות, שלא יאיר

– האור, וימשך לתחתונים

– לנבראים התחתונים, בבחינת גלוי, -

הצמצום פועל שהחיות בנבראים לא תהיה גלויה, להתלבש ולהשפיע בהן

– בנבראים התחתונים, ולהחיותם להיות יש מאין, כי אם מעט מזער אור וחיות בכדי שיהיו בבחינת גבול ותכלית, -

אם החיות היתה בהם בהתגלות, לא היו הנבראים באופן של גבול ותכלית; הצמצום פועל, שהאור והחיות לא יהיו בהתגלות בנבראים, ומה שכן בא בהתגלות, זהו מעט מאד מהאור והחיות – ולכן הם יכולים להיות נבראים בעלי גבול ותכלית, שהיא

– מעט האור והחיות הבאים בהתגלות בנבראים אחרי הצמצום, הוא, הארה מועטת מאד, וממש כלא חשיבי

– אינה נחשבת כלל, לגבי בחינת הארה בלי גבול ותכלית, -

שזהו כשההארה היא לפני הצמצום, ואין ביניהם ערך ויחס כלל, -

בין ההארה שבלי גבול המוסתרת ונעלמת, לבין ה''הארה מועטת'' (שלאחרי הצמצום), המתגלה בנבראים – אין ערך ויחס כלל, כלומר: ההבדל אינו מתבטא רק בין הרבה לבין מעט – אף שזהו הבדל בין הרבה מאד לבין מעט מאד – כי אם, אין ביניהן ערך ויחס כלל, כנודע פרוש מלת ערך במספרים, שאחד במספר יש לו ערך לגבי מספר אלף אלפים, -

המושג ''ערך'' פירושו כגון זה שלמספר אחר יש ''ערך'' לגבי מיליון בכך שהוא

– המספר אחד מהווה חלק אחד מני אלף אלפים, -

מאחר שהמספר הכולל של מיליון, מורכב מאלף פעמים אלף יחידים – הרי מובן, שלמספר אחד יש ערך ויחס לגבי המספר של אלף פעמים אלף – מיליון חסר אחד, אינו מיליון; אבל לגבי דבר שהוא בבחינת בלי גבול ומספר כלל - אין כנגדו שום ערך במספרים, -

אין מספר, ככל שיהיה גדול, שיהיה לו ערך ויחס לעומת דבר שאין לו מספר ואין לו סוף. שאפלו אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות, -

מספר של מיליונים ומיליארדים, אינן אפלו כערך מספר אחד לגבי אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות, -

שכן, אחד לגבי מיליוני מיליארדים, יש לו, כאמור, איזה ערך, ואילו, המספר של מיליוני מיליארדים לעומת דבר שהוא בלי גבול – אין ביניהם ערך כלל, אלא כלא ממש חשיבי.

וככה ממש היא בחינת ההארה מועטת זו, -  מעט האור שאחרי הצמצום, המתלבשת בעולמות עליונים ותחתונים להשפיע בהם להחיותם, -  אין לה ערך כלל והיא נחשבת לכלום, לגבי ערך אור הגנוז ונעלם, שהוא בבחינת "אין-סוף", ואינו מתלבש ומשפיע בעולמות בבחינת גלוי להחיותם, אלא מקיף עליהם מלמעלה, -  בהיותו במדרגתו הגבוהה, הוא משפיע בעולמות, ונקרא "סובב כל עלמין".   – מקיף כל העולמות, לא ''ממלא כל עלמין'' שהוא מתלבש בפנימיות בעולמות, כמו שהנשמה מתלבשת בפנימיות בגוף, כי אם ''סובב כל עלמין'' - ואין הפירוש סובב ומקיף מלמעלה בבחינת מקום חס ושלום, -  שבעולמות עצמם אין הוא נמצא חס ושלום, אלא הוא נמצא מעליהם, במובן של מקום, חס ושלום, כי לא שייך כלל בחינת מקום ברוחניות, -  בדבר גשמי, שבגדר ''מקום'', מתאים לומר שהוא מעל דבר שני במקום, אך כשאומרים ''סובב'' ומקיף ברוחניות, שאינו בגדר מקום – אין במשמעו משום מקום. אלא רוצה לומר סובב ומקיף מלמעלה לענין בחינת גלוי השפעה, -  המושגים ''סובב'' ו''מקיף'' למעלה, אמורים רק בנוגע להתגלות ההשפעה בדבר, כי ההשפעה שהוא בבחינת גלוי בעולמות –  זו הנקראת ''ממלא כל עלמין'' נקראת בשם "הלבשה", שמתלבשת בעולמות, כי הם   – העולמות מלבישים ומשיגים ההשפעה שמקבלים, -  הרי שההשפעה באה בהם בפנימיות בהשגתם; מה שאין כן ההשפעה שאינה בבחינת גילוי אלא בהסתר והעלם, ואין העולמות משיגים אותה - אינה נקראת מתלבשת   – בעולמות, אלא מקפת וסובבת. הלכך, מאחר שהעולמות הם בבחינת גבול ותכלית –  לכן, נמצא שאין השפעת אור-אין-סוף   – שהוא בלי גבול, מתלבש ומתגלה בהם בבחינת גלוי, רק מעט מזער, הארה מועטת מצמצמת מאד מאד, והיא   – מאירה בהם, רק כדי להחיותם בבחינת גבול ותכלית.   – כדי להחיות עולמות ונבראים, מן ההכרח שתהיה בהם התגלות מהארה זו. אלא, התגלות זו היא מהארה מצומצמת מאד מאד, שלכן אפשרי הדבר שהעולמות יהיו באופן של גבול ותכלית. אבל עקר האור   – שהוא בלי צמצום כל כך - נקרא "מקיף" ו"סובב", מאחר שאין השפעתו מתגלית בתוכם, -  בעולמות, מאחר שהם בבחינת גבול ותכלית.   – ואי אפשר שיתגלה בהם אור שהוא בלי גבול, אלא, האור בהם הוא בהעלם, ולכן מצויין אור זה כ''סובב'' ו''מקיף'' מעליהם. להבהרת הענין, מביא רבנו הזקן להלן, משל ודוגמה מהאדמה הגשמית, המורכבת מ''דומם'' ו''צומח'' (הנחותים מארבעת הסוגים: דומם, צומח, חי, מדבר), שהחיות שבדומם וצומח מצומצמת בהרבה מאשר החיות שבשאר שתי הבחינות חי ומדבר, הרי שהחיות האלקית ב''ארץ'' מתגלה רק באותה מדה שהיא באה לידי ביטוי ב''דומם וצומח'' – ובכל זאת – ''מלא כל הארץ כבודו'', שהארץ מלאה באור אין סוף ברוך הוא, אלא שהאור בא בה באופן של סובב ומקיף. ובלשון ה''תניא'':

והמשל בזה, הנה הארץ הלזו הגשמיות, אף שמלא כל הארץ כבודו, והיינו אור-אין-סוף ברוך-הוא, -

לא רק הארה מצומצמת, כי אם הארץ מלאה באור שהוא אין סוף, כמו שכתוב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, נאם ה'" –

הרי שהוא אומר ''אני מלא'', והכוונה היא לאור אין סוף ברוך הוא, ואור זה ''מלא'' בשמים ובארץ, אף על פי כן אין מתלבש בתוכה

– ב''ארץ'', בבחינת גלוי ההשפעה, רק מעט מזער, בחינת דומם וצומח לבד.

– עד כמה שהחיות נראית ב''דומם'' ו''צומח'' – הארץ היא דומם, וממנה בא ה''צומח'', וכל אור-אין-סוף ברוך-הוא

– הממלא את כל הארץ באופן בלתי גלוי, נקרא סובב עליה, אף שהוא

– אור זה נמצא בתוכה ממש, -

הרי, שלמרות ש''מלא כל הארץ כבודו'', בכל זאת, זהו רק באופן של ''סובב ומקיף''. מדוע, אכן, זה נקרא ''סובב'' ו''מקיף''? – הרי זה: מאחר שאין השפעתו

– של אור זה, מתגלית בה

– בארץ, יותר, -

מאשר החיות שבדומם וצומח, רק

– אור אין סוף זה, משפיע בה בבחינת הסתר והעלם, וכל השפעה שבבחינת הסתר נקרא מקיף מלמעלה, -

השפעה שמקיפה מלמעלה, כי "עלמא דאתכסיא"

– העולם המכוסה, הוא למעלה במדרגה מ"עלמא דאתגליא".

– מהעולם המגולה. ההשפעה שבבחינת ''אתכסיא'' – מכוסה – היא בבחינת ''עלמא דאתכסיא'' – עולם מכוסה -, שלמעלה במדרגה מההשפעה שבהתגלות, שהיא בבחינת ''עלמא דאתגליא'' – עולם מגולה -. ולכן נקראת השפעה זו ''מקיף מלמעלה'', מפני שהיא למעלה במדריגה. ולקרב אל השכל יותר, -

להבין בקלות יותר את אופן ההשפעה והפעולה של ''סובב כל עלמין'', שאור אין סוף נמצא בכל מקום בעולם, ובכל זאת אור זה ''סובב'' ו''מקיף'', מכיוון שאין אור זה בא בצורה של התלבשות גלויה - הוא בדרך משל, כמו האדם שמציר בדעתו איזה דבר שראה או שרואה, הנה אף שכל גוף עצם הדבר ההוא וגבו ותוכו ותוך תוכו, כלו מציר בדעתו ומחשבתו, מפני שראהו כלו או שרואהו, הנה נקראת דעתו מקפת הדבר ההוא כלו, -

זהו מבחינת ה''דעת'', שדעתו מקיפה את הדבר מכל צדדיו הפנימיים והחיצוניים. וכך גם מבחינת הדבר עצמו - והדבר ההוא מקף בדעתו ומחשבתו, רק שאינו מקף בפעל ממש, רק בדמיון מחשבת האדם ודעתו.

אבל הקדוש-ברוך-הוא דכתיב ביה: -

שלגביו כתוב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם כו'", -

מחשבותיו של הקב''ה כביכול, שונות לגמרי ואינן בגדר כלל למחשבות האדם, הרי מחשבתו ודעתו

– של הקב''ה, שיודע כל הנבראים, מקפת כל נברא ונברא מראשו ועד תחתיתו, ותוכו ותוך תוכו, הכל

– מוקף במחשבתו של הקב''ה, בפעל ממש.

למשל, כדור הארץ הלזו, -

המשל בא להמחיש כיצד נברא פרטי מוקף במחשבה ובידיעה שלמעלה - הרי ידיעתו יתברך מקפת כל עובי כדור הארץ וכל אשר בתוכו ותוך תוכו עד תחתיתו, -

את הכל

– מקיפה ידיעתו של הקב''ה, בפועל ממש, שהרי ידיעה זו

– של הקב''ה, היא חיות כל עובי כדור הארץ כלו, והתהוותו "מאין" ל"יש".

– כדור הארץ כולו, נוצר (ומתהווה תמיד) ''מאין ליש'', וזאת ממש שהידיעה שלמעלה יודעת את כל כדור הארץ. רק שלא היה מתהוה

– כדור הארץ, כמות שהוא עתה, בעל גבול ותכלית וחיות מועטת מאד, כדי בחינת דומם וצומח, -

ולא למעלה מזה - אם לא

– מה שכדור הארץ נתהווה על ידי צמצומים רבים ועצומים, שצמצמו האור והחיות שנתלבש בכדור הארץ להחיותו ולקיימו בבחינת גבול ותכלית, ובבחינת דומם וצומח בלבד.

אך ידיעתו יתברך המיוחדת במהותו ועצמותו, כי הוא המדע והוא היודע והוא הידוע, -

כפי שכבר למדנו בפרק ב', מה שהרמב''ם אומר שבהקב''ה ענין הידיעה והשכל אינו כמו הידיעה והשכל באדם – כשאדם, למשל, יודע ומבין דבר הלכה, ישנם כאן שלשה דברים: (א) ה''יודע'' – נפש האדם היא היודעת ומבינה את ההלכה; (ב) ''מדע'' – כוח ההבנה שבו נפש האדם יודעת ומבינה; (ג) ''ידוע'' – ההלכה, שאותה נפש האדם יודעת ומבינה. ואילו, בהקב''ה – הוא המדע הוא היודע והוא הידוע – שלשת הדברים הם הוא – הוא עצמו יתברך. הרי שה''ידיעה'' היא דבר אחד עם הקב''ה, ובידיעת עצמו כביכול

– הקב''ה, יודע כל הנבראים, -

שהרי, כל הנבראים באים מאמיתת הימצאו, ובידיעת עצמו הוא יודע את כל הנבראים, ולא בידיעה שחוץ ממנו כידיעת האדם, -

שכן, אדם יודע דבר בידיעה שחוץ ממנו, הידיעה מקרבת ומוסיפה את הדבר לנפשו. ואילו, מה שהקב''ה יודע את כל הנבראים, אין זה חס ושלום בידיעה שחוץ ממנו, כי אם ''בידיעת עצמו'', כי כולם

– כל הנבראים, נמצאים מאמיתתו יתברך, -

שממה שהוא נמצא באמת, נמצאים כל הנבראים. וממילא כאמור, בידיעת עצמו כביכול, הוא יודע כל הנבראים. ודבר זה אין ביכולת האדם להשיגו על בוריו וכו'

– שכל האדם אינו מסוגל להבין ידיעה כזו, שמי שיודע ובמה שיודע והדבר שיודע – הם כולם הוא עצמו, שכן, כשאדם רוצה להבין דבר, הוא מתאר את הדבר כפי שזה אצלו, אלא – הוא גם מבין, שאצל הקב''ה אותו דבר הוא באופן נעלה ומופשט בהרבה. כך הידיעה שלמעלה, מכיוון שהיא אחרת לגמרי מאשר הידיעה שבאדם, - אין לאדם שום ציור לתאר בו ידיעה כזו, ולכן אין שכלו מסוגל להבין זאת. הגהה

– על מה שהרמב''ם אומר, שהידיעה למעלה היא באופן שהוא המדע והוא היודע וכו', שה''מדע'', השכל והידיעה, הוא ''הוא'' – הוא עצמו כביכול (ובידיעת עצמו כביכול, הוא יודע כל הנבראים הבאים ממנו) – ישנם גדולי ישראל שאינם מסכימים לדעתו של הרמב''ם. אחד מגדולי ישראל אלה, הוא המהר''ל מפראג, שבהקדמה לספרו ''גבורות ה'", סותר את דברי הרמב''ם. אחת מקושיותיו העיקריות, היא: התואר של ידיעה ושכל, משמעו הגדרה מסויימת, זהו ענין של הבנה ולא ענין של רגש וכדומה. כיצד, איפוא, אפשר לומר על הקב''ה, שהוא מוגדר באיזה גדר שהוא? הקב''ה הוא הרי פשוט בתכלית ואינו מוגדר חס ושלום בשום דבר! וגם כשאומרים שהידיעה והשכל למעלה הם (לא כמו באדם, אלא) בצורה מופשטת ובלתי מושגת, באופן של ''הוא היודע והוא המדע וכו'" – הרי בכל זאת, זהו בגדר של שכל וידיעה ולא של משהו אחר, דבר שאי אפשר ליחסו להקב''ה. והמהר''ל מפראג אומר שם, שחכמינו ז''ל קוראים להקב''ה " הקדוש ברוך הוא'' – לא השכל ברוך הוא, מפני ש''קדוש'' משמעו, שהוא מובדל ונעלה לגמרי מכל דבר שיכולים לציינו בתואר מסויים; ומחמת העובדה שהוא קדוש ומובדל מהכל – לכן הכל בא ממנו, שכן, אין הוא מוגבל בשום דבר שמחמתו יהיה נמנע דבר אחר. אלא – אומר המהר''ל – ענין השכל הוא פעולה בלבד של הקב''ה, ומה שאומרים ''וידע אלקים'' יש לכך אותה משמעות כמו ל''ויאמר אלקים'' או ל''ויעש אלקים'', כלומר: הוא יצר וברא את הפעולה של שכל וידיעה. ב''הגהה'' אותה אנו עומדים ללמוד, אומר רבנו הזקן, שחכמי הקבלה הסכימו לדעת הרמב''ם, שהידיעה שלמעלה היא באופן של ''הוא המדע והוא היודע וכו'". אלא שדבר זה אמור רק, כשאור אין סוף ברוך הוא מצמצם עצמו בעשר הספירות: חכמה, בינה, דעת וכו', זאת אומרת, אחרי שהאורות התלבשו בכלים, כשאור החכמה מתלבש בכלי של ספירת החכמה, ואור הבינה – בכלי של ספירת הבינה; כלומר, קיים כבר ענין החכמה והידיעה, ואז החכמה והידיעה הן דבר אחד עם הקב''ה. אך, כפי שהקב''ה הוא בעצם, לפני שהוא מצמצם עצמו בעשר הספירות – הוא אז למעלה לגמרי משכל וידיעה, למעלה גם מהדרגה העליונה ביותר, השכל המופשט והבלתי מושג של הוא המדע והוא היודע וכו' (כפי שהרמב''ם אומר). בהתאם להסברה זו, שתורת החסידות מסבירה את הענין, ובעיקר לפי קבלתו של האריז''ל, שגילה את ענין הצמצום – יוצא, ששניהם, גם הרמב''ם וגם המהר''ל, צודקים: כפי שהקב''ה הוא בעצם, לפני שהוא מצמצם את עצמו – צודק המהר''ל, שהוא למעלה מכל גדר של שכל וידיעה, גם משכל מופשט כזה של הוא המדע והוא היודע וכו'; אך, אחרי שהקב''ה צמצם עצמו בעשר הספירות – צודק הרמב''ם – שכן, ספירות אינן ''נבראים'', כי אם – אלקות, והן דבר אחד אתו יתברך, כמו הלשון: "איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד" – שאור אין סוף ברוך הוא והאורות והכלים של הספירות, הם "חד", דבר אחד, זהו אותו ענין של הוא המדע והוא היודע וכו'. שכן, ענין הידיעה של הספירות הוא דבר אחד עם הקב''ה, ולא ענין של ''בריאה'', כדעת המהר''ל, כי, על מה שהמהר''ל אומר, שידיעה ושכל הם ''בריאה'' – ישנן קושיות חזקות. שהרי אנו מוצאים, שפסוקי התורה מייחסים את ענין הידיעה לו יתברך: " ולתבונתו אין מספר" וכדומה, גם על פי השכל, אי אפשר היה לומר, שכל ענין הידיעה למעלה בא על ידי נברא שברא הקב''ה. אלה הם נקודות מתוכן ההגהה הבאה: (כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, -

שבהקב''ה – הוא המדע והוא היודע והוא הידוע. והסכימו עמו חכמי הקבלה, -

שגם על פי קבלה – הענין אמת, כמו שכתוב בפרדס מהרמ"ק ז"ל.

– רבי משה קורדובירו, וכן הוא לפי קבלת האר"י ז"ל, -

האריז''ל גילה את ענין הצמצום, שלפיו מודגשת יותר ההפלאה, איך אור אין סוף ברוך הוא מופלא ולמעלה בלי גבול מענין ה''ספירות''. בהתאם לכך היה מקום לומר, שענין זה של ''הוא המדע והוא היודע וכו'" אינו נכון, שתואר מיוחד של חכמה וידיעה יצויין בתור דבר אחד עם אור אין סוף – ובכל זאת הדבר כך הוא (כמו שסובר הרמב''ם) גם לפי קבלתו של האריז''ל – אלא, מתי הדבר כך? - בסוד הצמצומים והתלבשות אורות בכלים, -

כשאורות הספירות מתלבשים בכלים של הספירות, כמו שנתבאר לעיל פרק ב): -

למדנו, הרי, בפנים ה''תניא'', שהידיעה שלמעלה היא דבר אחד אתו יתברך, שהוא אין סוף – ולהלן יוסבר, שמכיוון שהידיעה היא ''אין סוף'', לכן אין זה נקרא שהיא מתלבשת בכדור הארץ, אלא, היא מקיפה עליו. וכך נבין זאת גם ביחס לנבראים. ובלשון ה''תניא'': הרי ידיעה זו, מאחר שהיא בבחינת "אין-סוף", -

ובלי גבול, אינה נקראת בשם "מתלבשת" בכדור הארץ שהוא בעל גבול ותכלית, -

והידיעה היא הרי ''אין סוף'', אלא "מקפת" ו"סובבת", -

את כדור הארץ. אף שידיעה זו כוללת כל עביו ותוכו בפועל ממש, -

שלא כמו שהדבר באדם, שאצלו זה דמיון בלבד, אלא, בידיעה למעלה ישנו כל כדור הארץ על תוכו וברו, ומהוה אותו

– את כדור הארץ, על ידי זה

– שהידיעה שלמעלה כוללת אותו בתוכה, "מאין" ל"יש", -

ההתהוות מאין ליש היא דוקא על ידי הידיעה שלמעלה הסובבת ומקפת, ולא על ידי ההארה הבאה למטה אחרי הצמצום, מההארה הזו באה רק חיות הנברא באופן של דומם וצומח; הרי למרות שהידיעה שלמעלה פועלת בנברא לברוא אותו מאין ליש, בכל זאת נקרא הדבר שהידיעה סובבת ומקיפה על הנברא בלבד, ולא שהיא מתלבשת בו, כיוון שידיעה זו היא ''אין סוף'' ואילו הנברא הוא ''בעל גבול''. וכמו שנתבאר במקום אחר: -