פרק ל"ט

פרק לט. בפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן, מדוע חכמינו ז"ל, מדמים את עשיית המצוה ל"גוף", ואת כוונת המצוה - ל"נשמה". כן הסביר ששתי מדריגות בכוונת המצוות, כשם שישנן שתי מדריגות של נשמה בעצמים חיים: הנשמה שבבעל חי והנשמה שבאדם. כשהכוונה והרצון במצוה, להיות דבוק בהקב"ה על ידי עשיית המצוה, נוצרו באדם על ידי שכלו והתבוננותו בגדלות ה', בעוררם בו את האהבה בגילוי בלבו, ורצון להתאחד עם הקב"ה על ידי תורה ומצוות - הרי כוונה זו ורצון זה, הם, למשל, כנשמה של אדם, "מדבר", שהוא בעל שכל ובחירה; ואילו, אם שכלו קצר מדאי ואין בכוח ה"התבוננות" שלו, לעורר אהבה כזו ורצון כזה - ורצונו וכוונתו (כלומר: ה"נשמה" שבקיום המצוות שלו), באים מהתעוררות ה"אהבה מסותרת" שבו, אותה אהבה טבעית ומסותרת להקב"ה שבירושה מהאבות בכל אחד מישראל - הרי רצון זה וכוונה זו, הם, למשל, כנשמה של בעל חי, שכל מדותיו, אהבתו ויראתו, אינן "נולדות" משכל והבנה, כי אם - טבעיות. בפרק זה, אותו אנו עומדים ללמוד, מסביר רבנו הזקן, שמפני אותו טעם, הרי גם מלאכים - שאהבתם ויראתם הן טבעיות ולא נוצרות מהשכל - נקראים בשם חיות ובהמות.

ומפני זה גם כן נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "ופני אריה אל הימין וגו' ופני שור מהשמאל" וגו', -

המדובר ב"פני אריה" ו"פני שור" שב"מרכבה" העליונה. הרי שהמלאכים נקראים "אריה" ו"שור". ואלה הם שמות של חיות ובהמות. וכל כך למה? - לפי שאינם -

''חיות הקודש'' - המלאכים אינם בעלי בחירה, -

אין להם הבחירה החפשית הקיימת באדם, לבחור בטוב או ברע, ויראתם ואהבתם -

להקב''ה, היא טבעית להם, -

ואין הם צריכים לעורר אותן, על ידי הבנתם השכלית בגדלות ה', כמו שכתוב ב"רעיא מהימנא" פרשת פינחס. -

ומכיוון שיראתם ואהבתם קבועות בהם בטבע, לכן הם משולים למדותיהן הטבעיות של חיות ובהמות. ולכן מעלת -

ומדריגת, הצדיקים גדולה מהם, -

מהמלאכים, כי מדור נשמות הצדיקים הוא בעולם הבריאה, ומדור המלאכים בעולם היצירה. -

ו"עולם הבריאה" הוא למעלה מ"עולם היצירה", כפי שיוסבר להלן, שהאהבה והיראה הבאות מן השכל, שייכות ל"עולם הבריאה", שהוא עולם ההשגה וההבנה: ואילו אהבה ויראה טבעיות שייכות ל"עולם היצירה", שהוא עולם המדות. ב"הגהה" הבאה, מסביר רבנו הזקן, שמה שלמדנו שהמלאכים הם ב"עולם היצירה", המדובר במלאכים סתם. אך, ישנם גם מלאכים שמקומם ב"עולם הבריאה", שכן, אופן עבודתם, הוא באהבה ויראה הבאות מהבנתם הגדולה בגדלות ה'. *(והינו -

מה שלמדנו שהמלאכים הם ב''עולם היצירה'', המדובר הוא: בסתם מלאכים, אבל יש מלאכים עליונים בעולם הבריאה -

היינו מאלה שעבודתם בדחילו ורחימו שכליים, -

יראה ואהבה שכליות, כמו שכתוב ב"רעיא מהימנא" שם, שיש שני מיני חיות הקדש: טבעיים -

שעבודתם היא מתוך אהבה ויראה טבעיות, ושכליים, -

שעבודתם היא מתוך אהבה ויראה שכליות, וכמו שכתוב בעץ חיים): -

עד כאן למדנו, שמקומן של נשמות הצדיקים, שעבודתם באהבה ויראה שכליות, הוא ב"עולם הבריאה"; ומקום המלאכים, שאהבתם ויראתם טבעיות, הוא ב"עולם היצירה". להלן - תוסבר השייכות של אהבה ויראה שכליות, ל"עולם הבריאה", ושייכות אהבה ויראה טבעיות, ל"עולם היצירה": וההבדל שביניהם -

בין ''עולם הבריאה'' ל''עולם היצירה'', הוא, כי בעולם היצירה מאירות שם מדותיו של אין-סוף ברוך-הוא לבדן, -

ולא בחינות חכמה-בינה-דעת של אין סוף ברוך הוא, שהן -

המדות: אהבתו ופחדו ויראתו כו',

- אהבה, פחד ויראה, הן מדות של ''חסד'' ו''גבורה''. כך מאירות שם גם שאר המדות של אין סוף. וכמו שכתוב [בתקונים -

ב''תיקוני זוהר'', ועץ חיים] דשית ספירין מקננין ביצירה. -

שש הספירות, מ"חסד" עד "יסוד" מקננות, מאירות, ב"עולם היצירה", שכן, ארבעה הפרצופים של "עולם האצילות", כלומר, עשר הספירות כפי שהן מתחלקות לארבעה חלקים כלליים - (א) חכמה, (ב) בינה, (ג) "זעיר אנפין" (=מדות), (ד) מלכות - מאירים בארבעת העולמות: "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשיה", והם מהווים האלקות שבכל עולם: ב"עולם האצילות" מאירה ספירת ה"חכמה" - ולכן, תכלית הביטול לאלקות, היא ב"עולם האצילות", שכן, שם מורגש שאין סוף ברוך הוא, הוא לבדו ואין זולתו. הרגשה זו באה מ"חכמה", כפי שלמדנו בהגהה בפרק ל"ה; ב"עולם הבריאה", הנקרא "עולם הכסא", מאירה ספירת ה"בינה", ולכן הוא עולם ההשגה, שהנשמות והמלאכים שב אותו עולם הם בעלי השגה גדולים; ב"עולם היצירה", מאירות ששת המדות של "עולם האצילות", "זעיר אנפין", ולכן עבודת הנבראים של "עולם היצירה" - היא עבודת המדות; ב"עולם העשיה", מאירה ספירת ה"מלכות", והעבודה שם באה מתוך קבלת עול מלכות שמים. - הרי, שב"עולם היצירה" מאירות המדות של אין סוף ברוך הוא. ולכן, זאת היא עבודת המלאכים -

שמקומם ב''עולם היצירה'': תמיד, יומם ולילה לא ישקטו, לעמוד ביראה ופחד וכו', -

לפני הקב''ה, והינו כל מחנה גבריאל שמהשמאל, -

שמבחינת ה''גבורה'' הנקראת ''שמאל'' - שמחנה גבריאל עובד עבודתו מתוך יראה ופחד; ועבודת מחנה מיכאל היא האהבה כו'. -

ועבודת מחנה מיכאל, היא תמיד מתוך אהבה להקב''ה, שכן, כאמור, ב''עולם היצירה'' מאירות מדות אין סוף ברוך הוא, ולכן, גם עבודתם של הנבראים והמלאכים של ''עולם היצירה'', היא תמיד בענין המדות. אבל בעולם הבריאה מאירות שם חכמתו ובינתו ודעתו של אין-סוף ברוך-הוא, -

בחינות חכמה-בינה-דעת של ''עולם האצילות'', שהן -

חכמה-בינה-דעת, מקור המדות ואם ושרש להן, -

למדות, כפי שלמדנו בפרק ג'. וכדאיתא בתיקונים -

וכמו שכתוב ב''תיקוני זוהר'': דאימא עלאה -

ספירת ''בינה'' דאצילות, מקננא -

מקננת ומאירה ב''עולם הבריאה'', הנקרא ''כורסיא'', עולם הכסא, בתלת ספירן בכרסיא, שהוא עולם הבריאה. -

ואלו הן חכמה-בינה-דעת שב''אצילות''. ולכן -

מפני שב''עולם הבריאה'' מאירות בחינות חכמה-בינה-דעת של אין סוף, לכן הוא -

''עולם הבריאה'', מדור נשמות הצדיקים, עובדי ה' בדחילו ורחימו, -

ביראה ואהבה, הנמשכות מן הבינה ודעת דגדולת אין-סוף ברוך-הוא, שאהבה זו נקרא "רעותא דלבא", -

רצון שמן הלב, שנתעורר על ידי השכל, ושלא כמו הרצון שלמעלה מהשכל, כנזכר לעיל; ומ"רעותא דלבא" נעשה לבוש לנשמה בעולם הבריאה, שהוא גן עדן העליון, כדלקמן, -

כפי שיתבאר להלן, וכמו שכתוב בזהר -

פרשת ויקהל. -

אך -

מה שלמדנו, ש''מדור'' נשמות הצדיקים, הוא ב''בריאה'', הינו דוקא נשמות ממש, -

ו''נשמה'' היא הרי ענין השכל, כמו שכתוב: ''ונשמת שדי תבינם'', שהן בחינת מוחין דגדלות אין-סוף ברוך-הוא, -

השגתן היא באופן של "מוחין דגדלות", שהן מבינות אלקות כמו שהיא, בלי לבושי השגה ובלי משלים של הסברה, ועבודתן היא, לכן, "עבודת המוחין", שיש לה שייכות ל"עולם הבריאה", ול"גן עדן העליון" שב"עולם הבריאה". אבל בחינת הרוח של הצדיקים, -

שעבודתם היא עבודת ה"רוח", עבודת המדות. שכן, גם השגתם בגדלות ה', אינה מגיעה לאופן ההשגה של אלה שהם בדרגה של "נשמה", כך שכל עבודתם מתוארת כ"עבודת המדות", כי, גם המוחין שלהם שייכים למדות, בשמשם כמעוררי המדות. וכן שאר כל נשמות ישראל שעבדו את ה' בדחילו ורחימו -

ביראה ואהבה, המסותרות בלב כללות ישראל -

ולא מתוך אהבה ויראה הבאות מן השכל - אין עולות לשם, -

ל''גן עדן העליון'' שב''עולם הבריאה'', רק בשבת וראש- חדש לבד, -

שבת וראש חודש הם הזמן לעליית כל העולמות, ככתוב (בסוף ספר ישעיה): "והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחוות וגו'" - בזמנים אלה עולות גם נשמות אלו ל"גן עדן העליון", דרך העמוד שמגן עדן התחתון לגן עדן העליון, שהוא עולם הבריאה הנקרא גן עדן העליון, להתענג על ה' ולהנות מזיו השכינה, -

התענוג וההנאה מאלקות הם בעיקר ב"גן עדן העליון" שב"עולם הבריאה" - עולם ההשגה, שכן, התענוג שיש לנשמה מאלקות, בא מהשגתה והבנתה אלקות, עד כמה שאפשר להשיג - ; כי אין הנאה ותענוג לשכל נברא אלא במה שמשכיל ומבין ויודע ומשיג בשכלו ובינתו, -

''משכיל'', ''מבין'', ''ויודע'' - מכוונות לכוחות חכמה-בינה-דעת, מה שאפשר לו להבין ולהשיג מאור-אין-סוף ברוך-הוא, -

ומה שנשמות אלו מבינות בשכל ומשיגות אור אין סוף ברוך הוא ב''גן עדן העליון'' שב''עולם הבריאה'', בא: על ידי חכמתו ובינתו יתברך -

על ידי ספירות ה''חכמה'' וה''בינה'' של ''עולם האצילות'', הנקראות חכמת ו ובינת ו, המאירות שם בעולם הבריאה. -

ב"עולם הבריאה" מאירות, כאמור, ספירות "חכמה" ו"בינה" ד"אצילות", ולכן הנשמות שב"גן עדן העליון" מבינות ומשיגות אור אין סוף ברוך הוא, ומזה בא ה"תענוג" שלהן. ובשבת וראש חודש עולות גם שאר הנשמות ל"גן עדן העליון", כדי שגם הן תהיה להן התענוג הבא מהשגה. ומה שזוכות נשמות אלו -

שעבדו את השי''ת מתוך מדות אהבה ויראה טבעיות, לעלות למעלה מהמלאכים, -

מקומם של המלאכים הוא, כאמור, ב''עולם היצירה'', בגלל עבודתם במדות טבעיות, ואין אנו אומרים שאי-פעם הם עולים ל''עולם הבריאה'' - אף שעבדו -

אותן נשמות, בדחילו ורחימו -

ביראה ואהבה, טבעיים לבד, -

באותו סוג אהבה ויראה טבעיות כמו המלאכים - מדוע, איפוא, ביחס לנשמות אלו, אנו אומרים שהן עולות בזמנים מיוחדים ל''עולם הבריאה''? אלא - הינו, מפני שעל ידי דחילו ורחימו שלהם -

יראה ואהבה של אותן נשמות, אתכפיא

- נכפתה, סטרא אחרא המלבשת בגופם, בין בבחינת "סור מרע" -

להימנע מלעשות רע, ועל ידי כך, לכבש התאוות ולשברן, -

התאוה נשברת כשלא נותנים לה לבוא לידי פועל במעשה, בדיבור או אפילו במחשבה של עבירה - דבר שבא כתוצאה מהיראה שלהן, ובין בבחינת "ועשה טוב" -

לעשות מצוות ומעשים טובים כנגד הטבע והרצון של הנפש הבהמית, שהיא נפש של ''סטרא אחרא''. ענין ה''ועשה טוב'' בא להן בעיקר מאהבתן להקב''ה, כנזכר לעיל, והם -

הנשמות בהיותן בעולם הזה, היו בעלי בחירה לבחור ברע חס ושלום ובחרו בטוב, לאכפיא לסטרא אחרא -

לכפות את ה''סטרא אחרא'', לאסתלקא יקרא דקודשא בריך-הוא כו', -

שיתרומם כבודו של הקב''ה, כביכול, בכל העולמות, כיתרון האור כו', -

כיתרון האור הבא מן החושך דוקא, שכן על ידי שבירתן את החושך של ה''סטרא אחרא'', המשיכו יתרון באור הקדושה, כנזכר לעיל. -

הרי, למרות שהאהבה ויראה, באותן נשמות, היו טבעיות ולא שכליות, אך, כיון שקיומן תורה ומצוות באהבתן ויראתן, בא להן על ידי בחירה, לכן עבודתן היא למעלה מעבודתם של המלאכים שאינם בעלי בחירה. ומכאן זכותן לעלות, בזמנים מסויימים, ב"גן עדן העליון", דבר שאין המלאכים זוכים לו. להלן, יסביר רבנו הזקן, שמה שלמדנו שמקומן של הנשמות בעלות האהבה והיראה השכליות, הוא ב עולם הבריאה, ומקומן של הנשמות בעלות האהבה והיראה הטבעיות, הוא ב עולם היצירה - מדובר ביחס לנשמות עצמן. ואילו, התורה והעבודה של הנשמות, נכללות בעשר ה ספירות, של העולם בו עלו אותה תורה ואותה עבודה. עשר הספירות הן אלקות, ועל ידי העליה בעשר הספירות של העולם - הן מתאחדות באין סוף ממש. ואילו מקומן של הנשמות הוא ב"היכלות" של העולמות, שהם ענין של "עולם" ולא של אלקות, ותענוגן הוא מזיו השכינה בלבד של אותו עולם - כלומר: מתגלה לאותן נשמות "זיו" מהתורה שהן למדו ומהמצוות שהן קיימו בהיותן למטה בעולם הזה. והן מבינות אותו "זיו" בהשגה אמיתית, הן מבינות את מהות ההארה, וזה יוצר בהן את התענוג הנפלא של "גן עדן". ובלשון ה"תניא": והנה, כל זה הוא במדור הנשמות ומקום עמידתן, -

לפעמים במקום שלמעלה ממקום עמידתן הקבוע - כמו בשעת עלייתן ב"עולם הבריאה" בימי שבתות וראשי חדשים. ובלשון כ"ק רבינו: "'מקום עמידתן - שזהו לפעמים לא במדורן (וכמו בשבת ור"ח דעולות לבריאה אף שמדורן ביצירה)". אך תורתן ועבודתן נכללות ממש בי' ספירות, שהן -

עשר הספירות, בחינת אלהות, ואור-אין-סוף מתיחד בהן -

בעשר הספירות, בתכלית היחוד; -

האור האין סופי המאיר בעולם, מתאחד עם הספירות של אותו עולם בתכלית היחוד; והיינו -

מה שאנו אומרים שהתורה והעבודה עולות ונכללות בעשר הספירות, הרי זה בי' ספירות דבריאה על ידי דחילו ורחימו שכליים, -

יראה ואהבה שכליות. כשהתורה והעבודה נעשות מתוך אהבה ויראה שכליות, הן נכללות אז בעשר הספירות של ''עולם הבריאה'', ובי' ספירות דיצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים; -

יראה ואהבה טבעיות, כשהתורה והעבודה נעשות מתוך אהבה ויראה טבעיות, הן נכללות אז בעשר הספירות של ''עולם היצירה'', ובתוכן מלובשות י' ספירות דאצילות ומיוחדות בהן בתכלית, -

עשר הספירות של ''עולם האצילות'', מתלבשות ומתאחדות בתכלית, בעשר ספירות ''עולם הבריאה'', ועל ידן גם בעשר ספירות ''עולם היצירה'', וי' ספירות דאצילות מיוחדות בתכלית במאצילן אין-סוף ברוך-הוא. -

שהאציל וגילה את עשר ספירות "עולם האצילות" - כמו שאומרים לגבי נבראים ובוראם, כך אומרים לגבי נאצלים ומאצילם - שעשר ספירות "עולם האצילות" מאוחדות בתכלית עם מאצילן, הרי, שהתורה והעבודה של הנשמות בהיותן בעולם הזה, על ידי שהן נכללות בעשר ספירות "עולם היצירה", או "עולם הבריאה" - הן מתאחדות עם אין סוף ברוך הוא. מה שאין כן הנשמות, -

כשלעצמן, ולא תורתן ועבודתן, אינן נכללות באלהות די' ספירות, אלא עומדות בהיכלות ומדורין דבריאה או יצירה, -

"היכלות" ו"מדורים" הם ענין של ''עולם'' ו''יש'', ואינם בבחינת ביטול והתאחדות כמו הספירות, ונהנין

- הנשמות, מזיו השכינה, הוא אור-אין-סוף ברוך-הוא המיוחד בי' ספירות דבריאה או דיצירה, -

''זיו השכינה'' ממנו הן ''נהנין'' - הוא אור אין סוף ברוך הוא המאוחד בעשר ספירות ''עולם הבריאה'' או בעשר ספירות ''עולם היצירה'', והוא זיו תורתן ועבודתן ממש -

הזיו של תורת ן ועבודת ן על אותן נשמות, [עין זהר ויקהל דף רי], כי שכר מצוה - היא מצוה עצמה: -

ועולם האצילות שהוא למעלה מהשכל וההשגה והבנה לשכל נברא, -

שכן, גם נברא רוחני, כמו למשל נשמה של ''עולם הבריאה'', הוא בכל זאת ''נברא'', ו''עולם האצילות'' הוא למעלה גם מהשגתו. טעמו של דבר: כי חכמתו ובינתו ודעתו של אין-סוף ברוך-הוא מיוחדות שם בו בתכלית היחוד, ביחוד עצום ונפלא, ביתר שאת ויתר עז לאין קץ מבעולם הבריאה. כי שם ב''עולם הבריאה'', ירדו להאיר בבחינת צמצום, -

חכמה-בינה-דעת של ''עולם האצילות'', הנקראות ''חכמתו ובינתו ודעתו של אין סוף ברוך הוא'', מאירות ב''עולם הבריאה'', רק אחרי שהתצמצמו במדה כזו, כדי שיוכלו שכלים נבראים -

השכל של הנשמות והמלאכים של ''עולם הבריאה'', לקבל מהן -

ענין של, חכמה-בינה-דעת, לידע את ה', ולהבין ולהשיג איזו השגה באור-אין-סוף ברוך-הוא, כפי כח שכלים הנבראים, שהם בעלי גבול ותכלית, שלא יתבטלו במציאותם, -

בלי הצמצום האמור, ויתירה מזו: ולא יהיו בגדר נבראים כלל, רק יחזרו למקורם ושרשם שהוא בחינת אלהות ממש. -

והנה, צמצום זה -

מה שספירות חכמה-בינה-דעת של ''אצילות'' נתצמצמו, כדי להאיר ב''עולם הבריאה'', היא סבת ההארה שמאירות שם חכמה-בינה-דעת של אין-סוף ברוך- הוא -

חכמה-בינה-דעת של ''עולם האצילות'', לנשמות אלו בעולם הבריאה, -

שכן, בגלל שהאור בא על ידי צמצום - יכולות הנשמות לקבל ממנו, שתהיה להן השגה באור אין סוף ברוך הוא. מה שאין כן באצילות, שאינם -

ספירות חכמה-בינה-דעת שב''אצילות'', אינן בבחינת צמצום כל כך -

כפי שהדבר ב''עולם הבריאה''. שהרי, בכל זאת, בהיותן ענין של ''ספירות'', יש כבר בכך משום צמצום מסויים, אלא לא צמצום כזה כמו שהוא ב''עולם הבריאה'', ולכן אי אפשר לשכלים נבראים לקבל מהן, -

מהספירות שב''אצילות''. ולכן לית מחשבתא דילהון תפיסא שם כלל. -

אין ל''מחשבה'' של הנבראים ''תפיסה'' (השגה) שם כלל. המחשבה וההשגה של נבראים אינן יכולות כלל ''לקלוט'' את האור המאיר ב''אצילות''. לכן הוא -

''עולם האצילות'', מדור לצדיקים הגדולים, שעבודתם היא למעלה מעלה אפלו מבחינת דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולתו יתברך, כמו שעולם האצילות הוא למעלה מעלה מבחינת בינה ודעת לשכל נברא, -

כך גם עבודתם היא הרבה למעלה מהאהבה והיראה הבאות מן השכל; אלא עבודתם היתה בבחינת מרכבה ממש לאין-סוף ברוך-הוא, ולבטל אליו במציאות, ולהכלל באורו יתברך, הם וכל אשר להם, על ידי קיום התורה והמצות, על דרך שאמרו: -

חכמינו ז''ל: "האבות הן הן המרכבה", והיינו -

מה שהאבות מתוארים כ''מרכבה'', הוא: לפי שכל ימיהם היתה זאת עבודתם. -

אך מי ששרש נשמתו קטן מהכיל עבודה תמה זו, -

של בחינת ''מרכבה'', ליבטל וליכלל באורו יתברך בעבודתו בקביעות, -

לעמוד תמיד בביטול והתכללות באורו יתברך, רק לפרקים ועתים שהם עת רצון למעלה, וכמו בתפלת שמונה עשרה שהיא באצילות, -

שכן ארבעת השלבים שבסולם התפילה, הם כנגד ארבעת העולמות: חלק התפילה עד "ברוך שאמר", הוא בבחינת "עולם העשיה"; "פסוקי דזמרה" - בבחינת "עולם היצירה"; "קריאת שמע" - בבחינת "עולם הבריאה": "שמונה עשרה" - בבחינת "עולם האצילות", ובפרט בהשתחוואות שבה, -

כשכורעים בשמונה עשרה, שכל השתחוואה היא בבחינת אצילות [כמו שכתוב בפרי עץ חיים בקבלת שבת -

שההשתחוואות הן בבחינת ''אצילות''], כי היא -

ההשתחוואה היא, ענין בטול באורו יתברך, להיות חשיב קמיה כלא ממש, -

להיות חשוב לפני הקב''ה, כלא ממש; אזי גם כן -

כשעומד בבחינת ביטול גמור רק ''לפרקים ועתים'', כמו למשל בשעת ''שמונה עשרה'' בכלל, ובהשתחוואות שב''שמונה עשרה'' בפרט, עיקר קביעות נשמתו הוא בעולם הבריאה -

שכן, מדובר כאן בקשר לנשמה, ששייכותה היא ל''עולם הבריאה'', [רק לפרקים בעת רצון תעלה נשמתו לאצילות בבחינת "מיין נוקבין", כידוע ליודעי ח"ן]: -

והנה, "שכר מצוה - מצוה", -

השכר אינו דבר נפרד ונוסף על המצוה, שהנשמה מקבלת כגמול עבור המצוה - כמו, למשל, כסף שאדם מקבל עבור עבודה מסויימת שביצע - שאז, אין אנו יכולים לדעת מהשכר, את מהות העבודה; אלא שכר המצוה הוא הרי, כאמור, ההארה של המצוה המתגלה לנשמה ב"גן עדן", פרוש שמשכרה -

של המצוה, נדע מהותה ומדרגתה -

של המצוה. שלפי אופן השכר וההתגלות שמהמצוה לנשמה - אפשר לדעת מהות ומדריגת המצוה. ואין לנו עסק בנסתרות -

להסביר את הענינים הנסתרים, שהם צדיקים הגדולים, שהם -

שעבודתם היא, בבחינת מרכבה, -

עבודה שלמעלה משכל, ואשר משום כך היא נקראת ''נסתרות'', רק הנגלות לנו, שאחריהם כל אדם ימשך, -

רק אל אופני עבודה אלה, בענינים הגלויים, על כל אחד להימשך ולשאוף ולהגיע אליהם, לידע נאמנה -

לדעת באמת, מהות ומדרגת עבודת ה' בדחילו ורחימו -

ביראה ואהבה, בהתגלות לבו, הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולת אין-סוף ברוך-הוא -

הערת כ''ק רבינו: ''שכנ''ל שכרה בעולם הבריאה, מזה נדע שהעבודה (מצוה) מקומה בי''ס דבריאה''. כלומר: שכר עבודה זו, הוא, כאמור, ב''עולם הבריאה'', הרי שנדע מכך, שהעבודה (המצוה) - מקומה בי' ספירות דבריאה, ועבודה בדחילו ורחימו -

ביראה ואהבה, הטבעיים שבמוחו -

אהבה ויראה שאינן גלויות ומורגשות בלב, אלא הן בעיקר במוח, שהאדם זוכר ומעורר במוחו אהבה מסותרת. הערת כ"ק רבינו: "שכנ"ל שכרה ביצירה מזה נדע שהעבודה מקומה בי"ס דיצירה". כלומר: שכר עבודה זו, הוא, כאמור, ב"עולם היצירה", הרי שנדע מכך שמקומה של עבודה זו הוא בי' ספירות דיצירה. אבל עבודה בלי התעוררות דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, אפילו במוחו בבחינת גילוי, -

שגם במוחו אין האהבה והיראה בהתגלות, דהיינו לעורר האהבה הטבעית המסתרת בלב, להוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי, אפילו במוחו ותעלומות לבו על כל פנים, -

כלומר: לא זו בלבד שאין בכוחו לעורר אהבה גלויה ומורגשת בלבו, אלא הוא גם אינו יכול לעורר את האהבה הטבעית המסותרת, שתורגש לפחות בהתגלות ב מוחו, ותהיה בהתעוררות בתעלומות לבו, דבר המביא ליצירת רצון במוחו, לקיים תורה ומצוות, כדי להידבק, על ידן, עם הקב"ה, רק היא -

האהבה, נשארת מסותרת בלב כתולדתה כמו שהיתה קדם העבודה -

כשהאהבה להקב''ה מוסתרת לגמרי, ואינה מעוררת ענין העבודה - הרי עבודה זו -

שהוא עובד בלי התעוררות רגשי אהבה ויראה, נשארת למטה בעולם הפרוד, הנקרא "חיצוניות העולמות", -

"פנימיות העולמות" היא ה"ספירות", שהן האלקות של העולמות. ואילו הדרגה שאנו עוסקים בה עתה היא בקשר למה שנקרא "חיצוניות העולמות", ואין בה -

בעבודה זו, כח לעלות וליכלל ביחודו יתברך, שהן עשר ספירות הקדושות, וכמו שכתוב בתקונים דבלא דחילו ורחימו - לא פרחא לעילא, -

וכמו שכתוב ב"תיקוני זוהר", שבלי יראה ואהבה, אין הן פורחות למעלה. שכן, כפי שיוסבר להלן, נמשלות אהבה ויראה לכנפיים, בהן עפה הציפור למעלה - כך גם, על דרך משל, האהבה והיראה הן ה"כנפיים", שעל ידן עולות התורה והעבודה למעלה. ואילו, בעבודה בלי אהבה ויראה, חסרות הרי ה"כנפיים" שיעלו אותה למעלה, ולא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה'. -

והיינו אפילו אם אינו עוסק -

בתורה ומצוות, שלא לשמה ממש, לשום איזו פניה חס ושלום, -

כשהוא עוסק בעבודה מתוך פניה עצמית, לא זו בלבד שחסר אז ה"לשמה", אלא קיים כאן ה"היפך" מלשמה, שהרי הוא עושה זאת בגלל הפניה העצמית שלו; אלא כמו שכתוב: "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה", פרוש מחמת הרגל שהרגל מקטנותו, שהרגילו ולמדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו. ואינו עוסק -

בתורה ובמצוות, לשמה ממש, כי -

לעסוק בעבודה לשמה ממש אי אפשר בלא התעוררות דחילו ורחימו -

יראה ואהבה הטבעיים על כל פנים, להוציאן מהסתר הלב אל הגילוי במוח ותעלומות לבו על כל פנים, -

אם אין בכוחו ליצור ולעורר אהבה גלויה בלבו, שהלב ירגיש את האהבה - עליו, כאמור, לעורר לכל הפחות את האהבה המסותרת, שתורגש במוחו ובהעלם לבו. גם אהבה כזו מעוררת בו רצון ונכונות ללמוד תורה ולקיים מצוות. הרי שגם התעוררותה של האהבה המסותרת, מהווה סיבה לעבודה זו, שכן, הנכונות לעסוק בעבודה זו, באה כתוצאה מהאהבה המסותרת. ברם, כשהוא אינו מעורר את האהבה המסותרת. למרות שהיא קיימת בתעלומות לבו, אין היא מהווה סיבה לעוררו לעסוק בעבודה - וממילא חסר ה"לשמה" בעבודה זו, וכל כך למה? - כי כמו שאין אדם עושה דבר בשביל חברו למלאת רצונו אלא אם כן אוהבו או ירא ממנו, כך אי אפשר לעשות לשמו יתברך באמת למלאת רצונו -

של הקב''ה, לבד בלי זכרון והתעוררות אהבתו ויראתו כלל במוחו ומחשבתו ותעלומות לבו על כל פנים. -

שיזכור לפחות את האהבה במוח ויעוררה בתעלומות לבו. אך, אם גם דבר זה הוא לא עורר בתוכו - אין עבודתו נעשית כדי למלא רצון הקב"ה, למרות שאין לו שום פניה עצמית בעבודתו זו, אלא הוא עושה אותה בגלל רגילותו. וגם אהבה לבדה גם אם הוא מעורר ומגלה בתוכו אהבה להקב''ה, אך אם זו אהבה בלבד מבלי שיעורר בתוכו גם יראה, אינה נקראת בשם "עבודה", -

אם היא נעשית, בלי יראה תתאה -

יראה תחתונה, לפחות, שהיא -

היראה התחתונה, מסתרת בלב כל ישראל, -

כלומר: העבודה שהוא עושה מתוך התעוררות אהבה בלבד, בלי הרגש היראה, אינה נקראת בשם עבודה ; אמנם יש כאן ה"לשמה", שהרי הוא עושה זאת מתוך אהבת ה', ובכל זאת אין היא יכולה להיחשב ל"עבודה". שכן, עבודה משמעה - כעבד המשרת את אדונו, שעבודתו באה בעיקר מתוך יראתו את אדונו ; שלא כמו בן שממלא רצון אביו בעיקר מתוך אהבתו אליו. ומכיון שחסרה היראה - אין זה נחשב ל"עבודה" כמו שיתבאר לקמן. -

וכשעוסק שלא לשמה ממש, -

שלא זו בלבד שחסר בעבודה זו ה''לשמה'' של אהבה ויראה, אלא, שהעבודה נעשית בפירוש שלא לשמה, רק לשום איזו פניה לכבוד עצמו, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גונא -

וכדומה, אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו, והתורה -

שלמד מתוך אותה פניה, היא בבחינת גלות בתוך הקליפות לפי שעה, -

הגלות היא רק לפי שעה, עד אשר יעשה תשובה, שמביאה רפואה לעולם, שבשובו אל ה' - גם תורתו -

שלמד מתוך פניה של קליפה, שבה עמו. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לעולם יעסק אדם וכו' -

בתורה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" בודאי, שבודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר, כי לא ידח ממנו נדח. -

גם מי שהיה בזמן מסויים "נדח" מהקב"ה, לא ישאר נדח, אלא, סוף סוף יחזור בתשובה; ובשעה שיעשה תשובה, תחזור לקדושה גם התורה שלמד מתוך פניה - הרי שאז הוא יגיע ל"לשמה". הרי שפירוש המאמר הוא לא שמ"שלא לשמה" הוא יכול להגיע ל"לשמה", אלא שהוא בודאי יגיע ל"לשמה". "ויתירה מזו, גם מה שלא לשמה - ייעשה למצב (יעלה) כאילו נלמד מלכתחילה לשמה" - הערת כ"ק רבינו. כל האמור הוא כשהלימוד הוא ממש שלא לשמה, לשם פניה של כבוד עצמי. אך כשעושה סתם, לא לשמה ולא שלא לשמה - אין הדבר תלוי בתשובה, אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה, הרי גם מה שלמד בסתם, מתחבר ומצטרף ללמוד זה ופרחא לעילא, -

ועולה למעלה, מאחר שלא נתלבש בו עדין שום קליפה דנוגה. -

שהרי, הוא לא למד מתוך פניה עצמית (ולכן לימוד התורה הראשון שלו, לא היה בגלות בקליפת נוגה) היה חסר כאן רק ה"לשמה", לכן זה עולה כעת, כשהוא חוזר על אותו לימוד לשמה. ולכן "לעולם יעסק אדם כו'". -

בתורה, גם כאשר חסרה הכוונה לשמה, כי, מה"שלא לשמה" יגיע הלימוד עצמו ל"לשמה" (ולאו דוקא על ידי תשובה, המעלה את מה שלמדו שלא לשמה, אלא) על ידי שילמד מחדש אותו דבר ומתוך לשמה. וכן הענין בתפלה שלא בכונה, -