פרק מ"ב

פרק מב. בפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן, שלעבודת ה' יש צורך גם ביראה; והוסיף, שביכולת כל יהודי להגיע ליראה הנדרשת ממנו בעבודת ה', לשם קיומן של מצוות העשה ומצוות הלא-תעשה, וזאת, על ידי התבוננותו שהקב''ה ''עומד'' עליו ובוחן כליות ולב, אם עובדו כראוי. על ידי התבוננות זו, ימשיך, את ענין היראה לכל הפחות, במוחו ובמחשבתו, וביראה זו יתאפשר לו ללמוד תורה ולקיים מצוות; יראה זו – אומר רבנו הזקן – נקראת בכלל ''יראה תתאה'', ומשמשת כהקדמה לתורה ולמצוות, שכדי ללמוד תורה ולקיים מצוות באופן שנקרא ''עבודה'' – נחוצה יראה זו.

והנה, במה שנתבאר לעיל בענין יראה תתאה, -

שהיא היראה הנדרשת לקיום תורה ומצוות, ואשר כל יהודי יכול להגיע אליה, על ידי התבוננותו איך הקב''ה ''עומד'' עליו וכו' - יובן היטב מה שכתוב בגמרא על פסוק: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך" –

שואלת הגמרא: "אטו יראה מלתא זוטרתי היא? – וכי יראה היא דבר קטן? שהרי הפסוק אומר שזאת בלבד (''כי אם'') דורש הקב''ה מכל אחד מישראל, כאילו הוא דבר קטן וקל. והגמרא עונה: אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא וכו'. –

הן! – לגבי משה (רבנו) נחשבת יראה זו לדבר קטן. משמעות הדברים בפשטות היא: פסוק זה הרי נאמר לבני ישראל על ידי משה רבנו, ולגבי משה – יראה היא דבר קטן. דלכאורה אינו מובן התרוץ, -

של הגמרא, שלגבי משה מהווה יראה דבר קטן, דהא "שאל מעמך" כתיב. –

שהרי כתוב ''שואל מעמך – מ כל אחד מישראל, ולגבי בני ישראל בכלל, אין ה''יראה'' דבר קטן וקל כזה. במה, איפוא, מתרצת הגמרא את השאלה בקבעה שלגבי משה זה דבר קל? – בתשובה יסביר רבנו הזקן להלן, שבמלים ''לגבי משה'' אין הגמרא מתכוונת שלגבי משה בלבד יראה היא דבר קל, אלא, לגבי ה''משה'' שבכל אחד מישראל – מה שמשה רבנו נותן כוח ודעת לכל אחד מישראל, שיוכל לקשר את דעתו באלקות – ולגבי בחינת ''משה'' זו, שב כל אחד מישראל, יראה היא אכן דבר קטן; שכן, כשיהודי משתמש בכוח זה של משה הנמצא בקרבו, כלומר, כשהוא מקשר את ה''דעת'' שלו באלקות, מהווה אז ''יראה'', דבר קטן, ועל ידי כך קל להגיע ל''יראה''. לכן אומרת הגמרא ''לגבי משה'', למרות שהפסוק אומר ''שואל מעמך'' – ממך, כי כאן מדובר אודות ה''משה'' שישנו ''עמך'', בכל אחד מישראל. ובלשון התניא; אלא הענין הוא, כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבנו עליו השלום, כי הוא –

משה רבנו, משבעה רועים –

שכל אחד מהם מפרנס את בני ישראל בחיות ואלקות מבחינתו הוא: אברהם – מבחינת חסד ואהבה שלו, וכך הלאה, הממשיכים חיות ואלהות לכללות נשמות ישראל, שלכן -

הם, נקראים בשם "רועים", -

כמו רועה המפרנס את צאנו ובכך מכניס בהם חיות, כך מפרנסים שבעת הרועים את נשמות ישראל בחיות ואלקות. חסידים מספרים, שרבנו הזקן התעכב כאן שבועות רבים וחשב אם לכתוב ''חיות אלקות'' (בלי ו' החיבור) – שהרועים ממשיכים חיות של אלקותו, או ''חיות ואלקות'' (עם ו' החיבור), שהרועים ממשיכים חיות ואלקות, והחליט לכתוב ''חיות ואלקות''. ''חיות'' – היינו אהבת ה' ויראת ה', כי הן מכניסות חיות בקיום התורה והמצוות, ו''אלקות'' – ענין הביטול, להיות בטל אל הקב''ה. ו''שבעת הרועים'' הם הם שממשיכים ''חיות ואלקות'' לנשמות ישראל. ומשה רבנו עליו השלום הוא כללות כולם, -

משה רבנו כולל את כל הרועים, ונקרא ''רעיא מהימנא', דהינו שממשיך בחינת הדעת לכללות ישראל לידע –

שתהיה להם ידיעה והכרה, את ה', -

כלומר שהאלקות ''תיקלט'' ביהודי, שירגיש אלקות, כל אחד כפי השגת נשמתו, -

עד כמה ששכלו מבין ומשיג אלקות – ''ייקבעו'' הדברים בקרבו וירגיש אותם, ושרשה למעלה, -

ולפי רום שורש נשמתו למעלה; מי שנשמתו באה משורש עליון יותר – ''נקבעת'' אצלו אלקות בצורה טובה יותר, ואילו מי שנשמתו באה משורש נמוך יותר – ה''קביעה'' אצלו קטנה יותר, ויניקתה –

ולפי יניקת נשמתו, משורש נשמת משה רבנו עליו השלום, -

אם יניקתו משורש נשמת משה רבנו, גדולה או פחותה יותר, המשרשת –

נשמת משה רבנו, בדעת העליון שבי' ספירות דאצילות, המיחדות במאצילן ברוך-הוא, -

כמו שאומרים ביחס ל''נברא'', שהקב''ה הוא ה''בורא'' שברא את ה''נברא'', כך אומרים ביחס ל''נאצל'' (על ענין שמ''עולם האצילות'') שהקב''ה האציל אותו, כלומר, גילה והפריש אותו, שכן, ''אצילות'' פירושה: האצלה והפרשה מאור אין סוף ברוך הוא, שהוא –

הקב''ה המאציל, ודעתו אחד והוא –

הקב''ה, המדע כו'.

– היודע והידוע – כפי שנתבאר בפרק ב', ששונה הדבר בהקב''ה מאשר בבני אדם: ה''מדע'', ה''יודע'' וה''ידוע'' בבן אדם, הם שלשה דברים נפרדים – ''מדע'' – כוח-ההבנה המביא אותו להבין את הדבר; ''יודע'' – נפש האדם המבין ויודע על ידי כוח-ההבנה; ''ידוע'' – ה דבר שהוא מבין ויודע; ואילו, הקב''ה ''הוא המדע, הוא היודע ו הוא הידוע'' הוא עצמו, הוא החכמה או הדעת, הוא עצמו, הוא מי שיודע, והוא עצמו, הוא מה שהוא יודע. כך – ה''דעת'' שלמעלה, היא דבר אחד עם הקב''ה. ובבחינת דעת זו, מושרשת נשמתו של משה רבנו. ועל ידי שיהודי מקבל את ענין הדעת מנשמת משה רבנו – ''מונח'' אצלו אלקות, שיהיה באפשרותו לדעת ולהרגיש אלקות. וכשיהודי משתמש בכוח הדעת, לדעת ולהרגיש אלקות – איך הקב''ה עומד עליו ומביט במעשיו וכו' – קל לו לעורר בקרבו יראה מהקב''ה. ברם, עד כאן למדנו על מה ש כל אחד מישראל מקבל ממשה רבנו, הרועה שמפרנס וממשיך בחינת הדעת בבני ישראל. להלן יוסבר, שיש ''יתר על כן'', ענין נעלה יותר במה שמקבלים ממשה רבנו, והוא – בחכמים ובמנהיגים שבכל דור, ישנם ''ניצוצין'' – ניצוצות – מנשמת משה רבנו (''ניצוץ'' הוא הרי חלק מהשלהבת, לא הארה בלבד שאיננה חלק מהמאור. כך – שהניצוצות מנשמת משה רבנו שנמצאים בחכמי ומנהיגי הדור – הם חלק מנשמת משה רבנו) וענינם הוא ללמד את העם ''דעת'', שידעו גדולת ה', ושידיעה זו תביא אותם לעבוד את הקב''ה בלב שלם. ובלשון ה''תניא'': ועוד זאת יתר על כן, -

יותר מאשר למדנו – ישנו במה שמקבלים מנשמת משה רבנו: בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבנו עליו השלום ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור "עיני העדה", -

מנהיגי העדה. שלכן נקרא חכם בגמרא בשם משה: ''משה שפיר קאמרת'', מפני שבחכם ובגדול הדור, מלובש ניצוץ מנשמתו של משה רבנו – ולא רק בנפש החכמים מתלבשים ניצוצות ממשה רבנו, כי אם גם בגופם. ולכן אומרים חסידים שאדם אינו מסוגל לרוות את צמאונו מלהסתכל על רבי, כי גם בגופו של רבי, מלובש ניצוץ ממשה רבנו. התלבשות זו של הניצוצות – מביאה את ''חכמי הדור'' ו''עיני העדה'': ללמד דעת את העם, ולידע גדלת ה', ולעבדו בלב ונפש, -

''דעת'' זו וידיעת גדלות ה', מביאים את האדם, לעבוד את הקב''ה במלוא הלב והנשמה - כי העבודה שבלב –

אהבת ה' ויראת ה' שביהודי, היא לפי הדעת, -

בהתאם למדת הבנתו וידיעתו את גדלות ה', כמו שכתוב: "דע את אלהי אביך –

ועל ידי כך, ועבדהו בלב שלם ונפש חפצה", -

כלומר: ה''עבדהו בלב שלם ונפש חפיצה'' תלוי ב''דע את אלקי אביך'', בידיעת והבנת גדלות ה', דבר זה לומדים בני ישראל מחכמי הדור, שיש בהם ניצוצות ממשה רבנו. ולעתיד –

ורק לעתיד לבוא, הוא אומר: "ולא ילמדו איש את רעהו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי וגו'". – אומר הקב''ה. כל זה יהיה רק לעתיד לבוא, ואילו כיום זקוקים ל''רבי שילמד לדעת ולהבין גדלות ה', כדי להגיע על ידי כך לעבוד את הקב''ה בלב ובנשמה, באהבת ה' וביראת ה'. ענין זה מה שמקבלים ממשה רבנו על ידי חכמי הדור (הניצוצות ממשה רבנו) – הוא ענין פנימי, השפעה פנימית בעבודת ה'. אך עיקר הדעת

– המביאה לעבוד את ה' ''בלב שלם ונפש חפיצה'', אינה הידיעה לבדה, שידעו גדלת ה' מפי סופרים ומפי ספרים, -

ממה שלומדים את עניני גדלות ה' מפי החכמים והמנהיגים, הנקראים ''סופרים'', וממה שלומדים בספרים, אלא העיקר הוא להעמיק דעתו –

את ה''דעת'' העצמית שלו, ב ענינים של גדלת ה', ולתקע מחשבתו ב ענינים של גדלות ה' בחזק ואמץ הלב והמח, עד שתהא מחשבתו מקשרת בה' בקשר אמיץ וחזק, כמו שהיא

– המחשבה, מקשרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר ומעמיק בו מחשבתו, -

כלומר מחשבתו תהיה קשורה בה' באותה מדה שהיא קשורה בחפץ גשמי אותו הוא רואה בעיניו, שאז הוא קשור חזק באותו דבר ואינו יכול להינתק ממנו – כך צריכה מחשבתו להיות קשורה באלקות, על ידי התעמקותו בענין של גדולת ה'. כנודע שדעת הוא לשון "התקשרות", כמו –

שכתוב: "והאדם ידע וגו'".

וכח זה ומדה זו לקשר דעתו בה', -

שיהיה באפשרותו של יהודי, לקשר את ''דעת''ו בעניני אלקות, שלא זו בלבד שיבין אותם, אלא שגם ירגיש אלקות, שאז הוא קשור באלקות – הרי כוח זה ומדריגה זו, יש בכל נפש מבית ישראל, ביניקתה –

על ידי שהיא מקבלת באופן של יניקה, מנשמת משה רבנו עליו השלום. –

שעל ידי כך מקבלת הנפש כוח זה ומדה זו, שתוכל להרגיש אלקות ולהיות קשורה באלקות, רק מאחר שנתלבשה הנפש בגוף, צריכה ליגיעה רבה ועצומה כפולה ומכפלת. –

כדי ש''תונח'' בה אלקות ושתהיה קשורה באלקות. ואם כי אמנם הכוח לכך מקבלת הנפש על ידי יניקתה מנשמת משה רבנו (שכן, בלעדי כוח זה, לא היתה תועלת בשום יגיעה, אף הגדולה ביותר, שהרי כיצד יכול נברא להבין ולהרגיש ''בורא''? כיצד יכולה נפש המלובשת בגוף, להרגיש אלקות ולהיות קשורה באלקות?!) אך, גם כשישנם כוח זה ומדה זו, נדרשת יגיעה עצומה, כפולה ומכופלת: האחת - היא יגיעת בשר, -

יגיעה המסירה את ההפרעות שמצד הגוף, לבטש את –

לשבור את גסות וחומריות הגוף ולהכניעו שלא יחשיך על אור הנפש, -

שאור הנפש, שהוא יכולת הנפש להבין ולהרגיש אלקות, יוכל להאיר, כמו שנתבאר לעיל בשם הזהר ד"גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה", -

גוף שלא חודר בו אור הנשמה – מבטשין אותו, והיינו על ידי הרהורי תשובה מעמק הלב, כמו שנתבאר שם –

והשנית - היא יגיעת הנפש, -

כדי לגלות כוחות הנפש, שלא תכבד עליה העבודה ליגע מחשבתה, להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה רצופה. –

שבדרך כלל קשה מאוד להתעמק שעה ארוכה בענין של אלקות; כי שעור שעה זו –

הנדרשת להתעמק בענין אלקי, כדי לעורר על ידי כך בקרבו אהבת ה' או יראת ה', אינו שוה בכל נפש, -

ישנם כאלה שנדרש מהם זמן רב יותר, וישנם כאלה שנדרש מהם פחות זמן; יש נפש זכה בטבעה, שמיד שמתבוננת בגדלת ה' - יגיע אליה -

מיד, היראה ופחד ה', כמו שכתוב בשלחן ערוך ארח חיים סימן א': "כשיתבונן האדם שהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, אשר "מלא כל הארץ כבודו", עומד עליו ורואה במעשיו - מיד יגיע אליו היראה כו'". –

וכפי שמסיים שם, שהתבוננות זו תביא לו הכנעה ובושה מהקב''ה. דבר זה אמור להיות במי ששוכנת בו נפש עדינה, ולכן הוא אומר: '' מיד יגיע אליו היראה'' – שבלי כל יגיעה, אלא מיד יתעורר בו רגש היראה מהקב''ה, מבלי שיצטרך אף להקדיש משך זמן להתבוננות; ויש נפש שפלה בטבעה ותולדתה, ממקור חצבה ממדרגות תחתונות די' ספירות דעשיה, -

שהוא העולם התחתון ביותר, וב''עולם העשיה'' עצמו, באה נפשו, מהמדריגות התחתונות ביותר שבעשר הספירות שבו, ושלכן נפש זו בטבעה, היא ''נפש שפלה'', שענין אלקי אינו ''מונח'' בה, ולא תוכל למצוא במחשבתה –

את האלהות, כי אם בקושי ובחזקה, -

לנפש זו דרושה, יגיעה רבה, כדי להתעמק במחשבתה במשך שעה ארוכה, שתוכל לעורר בקרבה התגלות של הארה אלקית, ש''תונח'' בה ענין אלקי, עד כדי כך שתרגיש בענין האלקי ויעורר בה יראה מהקב''ה. ובפרט אם –

בנוסף לנחיתותה של נפש זו בטבעה, הוטמאה בחטאת נעורים, -

שאז, קשה לה עוד יותר, להרגיש אלקות במחשבתה, מפני שהעונות מבדילים כו' [כמו שכתוב בספר חסידים סימן לה].

– שהעוונות המבדילים בין יהודי להקב''ה, מפריעים לו להגיע בקלות ליראת ה'. ומכל מקום, בקושי ובחזקה, שתתחזק מאד מחשבתו באמץ ויגיעה רבה ועמק גדול, להעמיק בגדלת ה' שעה גדולה –

שעה ארוכה, - כפי שאמר הרבי מוהריי''צ נ''ע באחת משיחותיו, ש''שעה גדולה'' משמעה גם: שעה היום ושעה מחר וכך הלאה, שעל ידי שהוא חוזר ומתעמק באותו ענין יום יום, הרי אז - בודאי תגיע אליו על כל פנים היראה תתאה הנזכרת לעיל, -

מורא מהקב''ה, שימנע אותו מלעשות דבר נגד רצונו של הקב''ה. [על דבריו אלה של רבנו הזקן, שגם נפש שפלה כזו, וגם אם בנוסף לכך עוונותיה מבדילים בינה לבין הקב''ה – בכל זאת, בהתאמצות יתירה והתעמקות גדולה בגדלות ה' – תגיע בודאי גם ''נפש שפלה'' זו ל''יראה תתאה'' על כל פנים – מעיר כ''ק רבינו: ''שמכך גם מובן, ש בודאי תגיע גם – ועוד לפני זה – להסרת ההבדלה מהעוונות המבדילים – כלומר: לחזור בתשובה עליהם'']. וכמו שאמרו רז"ל: "יגעתי ומצאתי - תאמין". –

יגיעה – עוזרת. וכהסברת הרבי, שיגיעה עוזרת לא רק להשגת ענין שלפי ערך היגיעה – כמו השכר שאדם מקבל לפי ערך העבודה שעשה – כי אם, יגיעה עוזרת, ש'' מצאתי '': הוא מוצא מציאה, שאיננה כלל לפי ערך היגיעה שיגע בכך. וכדכתיב: -

וכמו שכתוב לגבי ''יראה'', שהביקוש והיגיעה ביחס ליראה – מן ההכרח שיעזרו: "אם תבקשנה –

את היראה, ככסף וכמטמונים תחפשנה - אז תבין יראת ה'", פרוש כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתיות הארץ, שחופר אחריו ביגיעה עצומה –

בהיותו בטוח, שהאוצר טמון באותו מקום – לא יתעייף וימשיך ביגיעתו עד למציאת המטמון, כך צריך לחפור ביגיעה עצומה, לגלות אוצר של יראת שמים, הצפון ומסתר בבינת הלב של כל אדם מישראל, -

ומכיוון שהאוצר של יראת שמים, נמצא בודאי בתעלומת הלב היהודי, ב''בינת הלב'' – אין לו לאדם מישראל, לחדול ממאמצים בלתי נלאים לחפור ולחפש התגלות האוצר של יראת שמים, שהיא – ''בינת הלב'' של אדם מישראל, בחינה ומדרגה שלמעלה מהזמן, -

הרי שלא שייך כלל לומר שבשעה מסויימת אין באפשרותו להגיע אליה, שבשעה מסויימת האוצר לא נמצא – שכן, היא הרי בחינה ומדריגה שלמעלה מן הזמן, והיא היראה הטבעית המסתרת הנזכרת לעיל. אלא, שאם היראה היא טבעית ונמצאת תמיד בקרבו של כל אדם מישראל, לשם מה, איפוא, עליו להזדקק לפעולות שונות של התעמקות ה''דעת'' בגדולת ה', כדי להגיע ל''יראה''? – אומר על כך רבנו הזקן להלן, כי מכיוון שיראה זו מוסתרת בלב, ולכן אין בכוחה להשפיע במה שנוגע למעשה בפועל, שימנע מעשיית עבירה – לפיכך זקוק האדם לפעולות שונות, כדי לגלות יראה זו, ושיהיה בכוחה להשפיע בדברים הנוגעים למעשה. ובלשון ה''תניא'': רק שכדי שתבא –

היראה האמורה, לידי מעשה בבחינת יראת חטא, -

שירא לעשות חטא, להיות "סור מרע" במעשה דיבור ומחשבה –

שלא יעשה, לא ידבר ולא יחשוב את מה שאסור, צריך לגלותה את היראה, ממצפוני בינת הלב שלמעלה מהזמן, להביא לבחינת מחשבה ממש שבמח, להעמיק בה מחשבתו משך זמן מה ממש, עד שתצא פעלתה מהכח אל הפעל ממש, -

שכוח- הפועל שבאותה יראה, שהיתה מקודם רק ''בכוח'', מוסתרת בנפש – תבוא עתה לידי ביטוי ול''פועל'', ולפעול בנפשו ובגופו של האדם; דהינו להיות "סור מרע ועשה טוב" במחשבה דבור ומעשה, מפני ה' הצופה ומביט ומאזין ומקשיב ומבין אל כל מעשהו, ובוחן כליותיו ולבו, -

כלומר: רעיונותיו הפנימיים. ומשום כך, ימנע את עצמו מלעשות עבירה איזו שהיא וישתדל בעשיית טוב. וכמאמר רז"ל: "הסתכל –

בעיני השכל, בשלשה דברים כו' –

ואי אתה בא לידי עבירה: עין –

של הקב''ה כביכול, רואה ואזן שומעת כו'". –

וגם כי אין לו –

להקב''ה כביכול, דמות הגוף –

כיצד, איפוא, שייך הענין של ''עין'' ו''אוזן'' למעלה, אברים השייכים לחושי וציורי הגוף? – אלא, הרי אדרבה –

אכן, משום כך הכל גלוי וידוע לפניו, ביתר שאת לאין קץ מראית העין ושמיעת האזן על דרך משל, -

כלומר: בשעה שאומרים שלמעלה לא קיים כלל דמות וציור של ''גוף'' – הכוונה היא, שלמעלה לא קיימים ההגבלות והחסרונות הנובעים מן הגוף; ולמשל: העין הגשמית מוגבלת לראות דברים גשמיים בלבד, ולא עצמים רוחניים; כוח הראיה של העין, מוגבל בשטח וזקוק לאור וכדומה. באותה מדה ישנם הגבלות וחסרונות גם בחוש השמיעה של האוזן הגשמית. ואילו ב''ראיה'' וב''שמיעה'' למעלה – לא קיימים כלל כל אותם חסרונות והגבלות שבראיה ובשמיעה הגשמיות – למעלה קיימת רק המעלה וה שלימות שבראיה ובשמיעה; שכן, כל דבר של ''שלימות'' שישנו בנברא – ישנו בודאי בבורא, רק הוא, -

ה''ראיה'' וה''שמיעה'' למעלה, ומה שהכל גלוי וידוע למעלה, הוא על דרך משל, כמו אדם היודע ומרגיש בעצמו כל מה שנעשה ונפעל באחד מכל רמ"ח אבריו, כמו קר או חם, -

כהשפעתם של קור וחום על כל אחד מאברי גוף האדם, שהוא יודע אותם וחש בהם, ואפלו חם שבצפרני רגליו, על דרך משל, אם נכוה באור, -

כשאדם נוטל את צפורניו אין הוא חש בכאב כלל, ואילו כשנכוות הצפרניים באש – מרגיש האדם בכאב; וכן מהותם ועצמותם –

של האברים עצמם - חש האדם בהם. לפני כן למדנו שאדם יודע ומרגיש בכל המתרחש באבריו, ואילו כאן אנו לומדים שהוא חש את האברים עצמם, וכל מה שמתפעל –

ומשתנה, בהם יודע –

האדם, ומרגיש במחו, -

הוא אינו צריך להשתמש לשם כך בעיניו ובאזניו, אלא הוא יודע וחש את המתרחש באבריו מעצמו. וכעין ידיעה זו, על דרך משל, -

בדומה לידיעה זו למשל, יודע הקדוש-ברוך-הוא –

את כל הנפעל בכל הנבראים, -

שבעולמות, עליונים ותחתונים, להיות –

מפני שהם כולם משפעים –

מקבלים השפעתם וחיותם, ממנו יתברך, כמו שכתוב: "כי ממך –

מהקב''ה, הכל", -

הרי, כשם שהמוח – המקור שממנו נמשכת חיות לכל האברים – יודע ומרגיש בכל המתרחש באברים, כך, כביכול, יודע הקב''ה – בהיותו מקור חיותם וקיומם של כל הנבראים – בכל המתרחש בכל הנבראים; וזהו שנאמר:: "וגם כל היצור לא נכחד ממך", -

מפני שכל היצור הרי נוצר ממך, וכמו שכתב הרמב"ם –

על פי חקירה, [והסכימו לזה חכמי הקבלה, כמו שכתב הרמ"ק –

רבי משה קרדבירו, בפרדס] שבידיעת עצמו כביכול - יודע –

הקב''ה, כל הנבראים הנמצאים מאמיתת המצאו וכו'. –

מכיוון שהימצאותם של כל הנבראים באה מאמיתת הימצאו של הקב''ה, לכן יודע הקב''ה, כביכול, את כל הנבראים, על ידי שהוא יודע את עצמו. אך, כשאנו אומרים שהקב''ה יודע את כל הנבראים שהוא מחיה, באותה מדה שנפש האדם יודעת וחשה בנעשה באברים המקבלים חיותם ממנה – יכול להיות מקום לטעות ח''ו, לחשוב שכשם שהנפש לבושה בגוף ומשום כך היא מתפעלת ממקרי הגוף (שכן, ''התלבשות'' משמעה שהמלובש מתפעל ממי שהוא מלובש בו), - אותו דבר, ח''ו, גם למעלה ביחס לחיות האלקית שבנבראים – יוסבר להלן שבנקודה זו אין המשל דומה לנמשל, שכן, החיות האלקית המחיה את העולם – אינה מתפעלת מהעולם, ואין העולם וכל המתרחש בו גורם בה שום שינוי. ובלשון ה''תניא'': רק שמשל זה –

של הנפש והגוף, אינו אלא לשכך את האזן, -

להקל על האוזן ועל הרעיון של האדם, ''לקלוט'', כיצד אפשר לדעת דבר מבלי לראותו בעינים ולשמעו באזנים, אבל באמת אין המשל –

של הנפש והגוף, דומה לנמשל –

של אלקות ועולם, כלל, כי נפש האדם, אפלו השכלית והאלהית, היא מתפעלת ממאורעי הגוף וצערו, מחמת התלבשותה –

של הנפש השכלית והאלקית, ממש בנפש החיונית המלבשת בגוף ממש, -

הנפש החיונית, המחיה את הגוף, מלובשת ממש ומאוחדת עם הגוף, ובה מלובשת הנפש השכלית והאלקית. אבל הקדוש-ברוך-הוא –

כביכול, אינו מתפעל חס ושלום ממאורעי העולם ושנוייו, ולא מהעולם עצמו, -

הקב''ה אינו מתפעל ממציאות (מהות ועצמות) העולם, ואין מציאות זו פועלת שינו ח''ו בהקב''ה, שכולם –

כל העולמות והאירועים שבהם, אינן פועלים בו –

בהקב''ה, שום שנוי חס ושלום. –

לא בהקב''ה ולא באחדותו, אלא, כשם שהיה יחיד ומיוחד לפני שברא את העולמות, כך הוא יחיד ומיוחד גם אחרי שבראם. והנה, כדי להשכיל זה היטב בשכלנו, -

כיצד אין העולם פועל שינוי בבורא, כבר האריכו חכמי האמת –

בעלי תורת הקבלה, בספריהם, אך כל ישראל מאמינים בני מאמינים –

הם מאמינים בהיותם בנים לאבות שהאמינו בקב''ה, בלי שום חקירת שכל אנושי, ואומרים: "אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו'", -

והנה, כל אדם מישראל, יהיה מי שיהיה, -

באיזה מצב ומדריגה שיהיה, כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום, איך שהקדוש-ברוך-הוא מלא ממש את – העולמות העליונים ואת העולמות התחתונים, ואת השמים ואת הארץ ממש, -

לא רק את השמים והארץ הרוחניים, שהם הספירות שלמעלה, כי אם שמים וארץ גשמים, "מלא כל הארץ כבודו" ממש, וצופה ומביט ובוחן כליותיו ולבו –

רעיונותיו ורגשותיו הפנימיים, וכל מעשיו ודבוריו, וכל צעדיו יספור –

הקב''ה משגיח בפרטיות על כל אחד ממעשיו ודיבוריו של האדם, וסופר ומונה את צעדיו – הרי כשיתעמק האדם בכל האמור - אזי תקבע בלבו היראה לכל היום כלו, -

גם בשעות שהוא עסוק בהן בענינים אחרים ואין אז באפשרותו להתעמק בהאמור - כשיחזור –

מאוחר יותר במשך היום, ויתבונן בזה, אפלו בהתבוננות קלה, -

ולא בהתבוננות עמוקה שנדרשים לכך זמן מיוחד ושימת לב, בכל עת ובכל שעה, יהיה "סור מרע ועשה טוב" במחשבה דיבור ומעשה, -

הוא ימנע מלעבור על לא-תעשה ויקיים כל מצות-עשה, במחשבה, דיבור ומעשה, שלא למרות חס ושלום עיני כבודו –

של הקב''ה, אשר "מלא כל הארץ", -

הוא יפחד להמרות את הקב''ה הרואה הכל, ולכן יהיה ''סור מרע ועשה טוב'' במחשבה, דיבור ומעשה. וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו כנזכר לעיל. –

בפרק מא; ''יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם'' – להימנע מעשיית רע. וזהו שאמר הכתוב: -

''ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך - כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו", -

שעל כך שואלת הגמרא: וכי יראה היא דבר קטן, שהפסוק אומר שהקב''ה דורש מבני ישראל רק ליראה אותו? והגמרא עונה: אכן, לגבי משה – זה דבר קטן וקל. וכזכור נשאלת בתחילת פרק זה השאלה: הרי נאמר בפסוק ''שואל מעמך'' מכל אחד מישראל, ולא רק ממשה רבנו, ולגבי כל אחד מישראל, האם ''יראה היא אכן דבר קטן וקל?! אלא, היראה המוזכרת בפסוק זה, אליה קל לכל יהודי להגיע, היא היראה המביאה (כסיומו של הפסוק) ל''ללכת בכל דרכיו'', שהיא יראה המביאה לקיום מצותיו יתברך ב"סור מרע ועשה טוב", והיא יראה תתאה –

יראה תחתונה, הנזכרת לעיל, -

ובכך מובן התירוץ בגמרא: ''לגבי משה מילתא זוטרתי היא'' – לגבי משה זה דבר קטן - כלומר: ולגבי משה, דהינו לגבי בחינת הדעת שבכל נפש מישראל האלהית, -

שהיא בחינת משה שישנה ''עמך'', בכל אחד מישראל, מילתא זוטרתי היא, -

מהווה יראה זו, דבר קטן וקל, כנזכר לעיל –

שכשיעמיק את דעתו בענינים המעוררים את היראה – יגיע בודאי ליראה זו - [שהדעת הוא המקשר מצפוני בינת הלב אל בחינת גלוי במחשבה ממש, -

ועוד זאת –

דבר נוסף, יזכור, כי כמו שבמלך בשר ודם עיקר היראה –

מפני המלך, היא –

באה מפנימיותו וחיותו –

של המלך, ולא מגופו, שהרי כשישן –

המלך, אין שום יראה ממנו, -

למרות שגופו הוא אותו גוף שיש למלך בשעה שהוא ער, אלא, מפני שהיראה היא מפנימיותו וחיותו של המלך, ובשעה שהוא ישן, פנימיותו וחיותו הן בהעלם – לכן, לא קיימת אז היראה מפניו. מכך מובן – שעיקר היראה מהמלך – כשהוא ער – בא מפנימיותו וחיותו. והנה פנימיותו וחיותו –

של המלך, אין נראה לעיני בשר, רק בעיני השכל –

השכל יודע ומבין שבגוף זה ישנן פנימיותו וחיותו של המלך, על ידי ראיית עיני בשר בגופו ולבושיו, -

של המלך, שיודע שחיותו מלבש בתוכם, -

בראותו בעיניו הגשמיות את גופו ולבושיו של המלך, רואות עיני שכלו את פנימיותו וחיותו של המלך – וזה מעורר את היראה מראיית המלך. ואם כן –

הרי שגם בנמשל, לא רק שהמלך, הקב''ה, רואה אותו, וזה פועל בו את היראה מהקב''ה, אלא גם, ככה ממש יש לו לירא את ה', על ידי ראית עיני בשר בשמים וארץ וכל צבאם, אשר אור אין-סוף ברוך-הוא מלבש בהם להחיותם.

– ועל יד ראיית העולם וברואיו בעינים גשמיות, יש בידי עיני-השכל של יהודי לראות את החיות האלקית המחיה אותם – ודבר זה יעורר בו את רגש היראה, באותה מדה שפועלת עליו ראיית המלך. הגהה *: בהגהה הבאה, מסביר רבנו הזקן, שעל ידי ראיית השמים והארץ וכו', רואים לא רק שישנה בהם חיות אלקית המחיה אותם, אלא אפשר גם לראות איך שהעולם ונבראיו בטלים לחיות האלקית, שבמהלך ''צבא השמים'' ממזרח למערב, מתבטאת השתחוואתם וביטולם להקב''ה, כי השכינה היא במערב. (וגם נראה בראית העין, שהם בטלים לאורו יתברך –

כיצד ובמה זה נראה? בהשתחואתם כל יום כלפי מערב בשקיעתם, -

שהם שוקעים בצד מערב, כמאמר רז"ל על פסוק: "וצבא השמים לך משתחוים" - שהשכינה במערב, ונמצא –

יוצא הרי, יתירה מזו, שלא רק בשעת שקיעתם הם בטלים, אלא, הילוכם כל היום כלפי מערב הוא דרך השתחוואה וביטול.

– שכן, כפי שהדבר מובא הרי כפי קביעותם של השמש, הירח והכוכבים, כל אחד באופנו, היה צריך להיות הילוכם ממערב למזרח, והילוכם כל היום ממזרח למערב, ושקיעתם בערב במערב – הרי זה להיפך מטבעם, אלא – דבר זה נובע ממה שהשכינה במערב. – שכן, בקביעותן של ארבע הרוחות, בשורשן בספירות העליונות, - מערב הוא ב''מלכות'', שהיא ''שכינה'' – מקור חיותם של הנבראים – ומכיון שנפשו של כל אחד מהנבראים האמורים, בטלה למקורה – הרי זה מתבטא בגופו, בהילוכו לצד מערב, בו נמצאת השכינה. הרי, שגם ראייתה של העין האנושית, רואה את ביטולם של הנבראים לחיות האלקית. והנה, גם מי שלא ראה את המלך מעולם, ואינו מכירו כלל, אף על פי כן כשנכנס לחצר המלך –

[''ששם אינו המקום בו עומד המלך בגילוי לגמרי, שם לא מקום כסא המלך וכו' (בנמשל – עולם הזה שצ''ל ראיות שיכריחו השתחואה וביטול למלך) – הערת כ''ק רבינו], ורואה שרים רבים ונכבדים משתחוים לאיש אחד – ''בחיצוניותו – הנכנס אין רואה חילוק'' – הערת כ''ק רבינו, תיפול עליו אימה ופחד -

כך גם ראיית הנבראים הגדולים – צבא השמים – בעמדם בביטול לפני הקב''ה – יש בכוח ראיה זו לעורר יראה ופחד מהקב''ה. למדנו הרי בפרקנו, שכשם שהדבר במשל של מלך בשר ודם, כך הדבר גם בנמשל, שעל ידי הראיה בעיני בשר את הנבראים, יודעים שנמצא בהם החיות האלקית המחיה אותם, ודבר זה מביא ליראה מהקב''ה. ברם, לכאורה אפשר לשאול: כשמסתכלים על גופו של מלך בשר ודם, רואים בבירור שזהו גופו של המלך, ועל ידי כך רואה עין-השכל את החיות של המלך, ואילו בנבראים שבעולם, מכוסה החיות האלקית בכל כך הרבה לבושים, שיתכן הדבר שמסתכלים עליהם, ובשעת מעשה לא יודעים שהם הם הלבושים לחיות האלקית המלובשת בהם? ממשיך רבנו הזקן להסביר, שבכך על האדם להתרגל, שבשעה שהוא מסתכל על הנבראים שבעולם – יזכור מיד, שהם מהווים לבושים חיצוניים בלבד לחיות האלקית המחיה אותם, ועל ידי כך – לראות את החיות האלקית שבעולם. ובלשון ה''תניא'': ואף שהוא על ידי התלבשות בלבושים רבים –

החיות האלקית המחיה את הנבראים, מלובשת בלבושים רבים המכסים עליה, וכשמסתכלים על הנבראים, לא רואים שאלה הם לבושים של החיות האלקית - הרי אין הבדל והפרש כלל ביראת מלך בשר ודם, בין שהוא ערום, ובין שהוא לבוש לבוש אחד, ובין שהוא לבוש בלבושים רבים. אין זה משנה במדת היראה שמפניו, שכן, העיקר הוא הידיעה שהמלך נמצא כאן, ידיעה זו מעוררת את היראה. כך גם בעניננו, כשיתרגל האדם בכך, שבהסתכלותו על נבראי העולם, יזכור שהם מהווים הלבושים לחיות האלקית – זה יעורר בו את היראה. אלא העיקר הוא ההרגל, להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד, להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד, אשר כל מה שרואה בעיניו, השמים והארץ ומלאה, הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקדוש-ברוך-הוא, ועל ידי זה יזכר תמיד על פנימיותם וחיותם. –

של נבראים אלה, שהן אלקות – וזה יעורר בו יראה מהקב''ה. הערת כ''ק רבינו: ''ולכאורה קשה שבפרק ל''ג נתבאר שהתבוננות זו היא ענין האמונה וכן בפרק זה עצמו (ס, ב.): ישראל מאמינים כו' – ואיזה קישור להבנה ואמונה, וה''ה אדרבה שוללים זה את זה (כשמבין אין צורך באמונה כו') – ומתרץ: 'וזה נכלל'...'' וזה נכלל גם כן בלשון "אמונה", שהוא –

וגם להיות לזכרון תמיד –

גם בלי התבוננות בתחילה, אלא מצד האמונה הטהורה, יש לזכור את לשון חז"ל "קבלת עול מלכות שמים", שהוא כענין "שום תשים עליך מלך", -

כך צריך כל אדם מישראל לשים על עצמו את הקב''ה למלך, לקבל על עצמו עול מלכותו של הקב''ה, כמו שנתבאר במקום אחר וכו', -

וזה מה שרבנו הזקן אומר בתחילת פרק מ''א, ש''אף שלא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו'', כפי שאכן באה יראה זו בהתגלות מצד השכל וההתבוננות – ''ישים'' את הקב''ה למלך על עצמו, ויקבל על עצמו עול מלכות שמים; ובהתאם לנאמר שם, נמצא ענין זה באמת בכל אדם מישראל, מצד טבע הנשמה שלא להמרות את מלך מלכי המלכים, ומשום כך זה יכול להיות תמיד. כי הקדוש-ברוך-הוא מניח את –

הנבראים של העולמות העליונים והתחתונים

– כלומר: אין הם תכלית הכוונה של הבריאה, ומייחד מלכותו עלינו –

בני ישראל, וכו', ואנחנו מקבלים וכו', -

על עצמנו עול מלכות שמים. וזהו ענין ההשתחוואות שבתפלת י"ח –

''שמונה עשרה'', אחר קבלת עול מלכות שמים בדיבור בקריאת שמע, -

כשאומרים ''ה' אלקינו ה' אחד'' וכו', לחזור ולקבל –

על עצמו שוב, בפועל ממש –

עול מלכות שמים, על ידי במעשה וכו', -