פרק מג. בפרק הקודם הוסבר, שהיראה שעליה אומרים שכל אחד מישראל יכול להגיע אליה – הרי זו היראה הנוגעת לקיום המצוות, ב''סור מרע ועשה טוב'', והיא הנקראת ''יראה תתאה'', המדריגה התחתונה שביראה. בפרק מ''ג, אותו אנו מתחילים ללמוד, יסביר רבנו הזקן את שתי המדריגות שביראה: ''יראה תתאה'' – יראה תחתונה – ו''יראה עילאה'' – יראה עליונה שבכך תוסבר גם הסתירה שבמשנה, שהנה אומרים רבותינו ז''ל ''אם אין חכמה אין יראה'' – שבתחילה מן ההכרח שתהיה ''חכמה'' ורק לאחר מכן יכולה להיות ''יראה'', ואילו מיד לאחרי זה אומרים חכמינו ז''ל להיפך: ''אם אין יראה אין חכמה'' – שבתחילה באה ה''יראה'' ורק לאחריה באה ה''חכמה''? אלא – מסביר רבנו הזקן – חכמינו ז''ל מדברים על שתי מדריגות של יראה: ''אם אין יראה – אין חכמה'' – הכוונה למדריגה התחתונה של יראה, ''יראה תתאה'', שבהעדר יראה זו, אי אפשר שתהיה ''חכמה'' – קיומן של תורה ומצוות, המתואר במלה ''חכמה'' (כי, הרי ''תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים''), ''אם אין חכמה – אין יראה'' – הכוונה למדריגה העליונה של יראה, ''יראה עילאה'', וביחס לדרגה זו של יראה, מן ההכרח שיהיה לפניה, קיומן של תורה ומצוות, ורק לאחר מכן אפשר להגיע למדריגה העליונה יותר של יראה – ''יראה עילאה''. בהמשך הפרק, יסביר רבנו הזקן, שגם ב''אהבה'' ישנן שתי מדריגות כלליות.
והנה על יראה תתאה זו, -
שבפרק הקודם הוסבר, שכל אחד מישראל יכול להגיע אליה, שהיא –
נדרשת, לקיום מצותיו יתברך בבחינת "סור מרע –
להימנע מלעבור על לא-תעשה, ועשה טוב", -
ולקיים כל מצוות-העשה, הרי על יראה זו אמרו: -
חכמינו ז''ל: "אם אין יראה אין חכמה".
– אין קיומן של תורה ומצוות, (המתואר במלה ''חכמה''); שכן, כדי לקיים תורה ומצוות, מן ההכרח שתהיה יראה זו, ויש בה
– במדריגה זו של ה''יראה'', בחינת קטנות ובחינת גדלות.
– גם ב''יראה תתאה'' – יש שתי בחינות: יראה שהיא בבחינת ''קטנות'', כי, אין היא נוצרת על ידי הבנה והתבוננות בגדלות ה', כי אם רק על ידי שהוא מעורר בקרבו את היראה שבטבע כל אחד מישראל על ידי התעמקותו בענינים המעוררים את היראה; ויראה שהיא בבחינת ''גדלות'', כי יראה זו, באה מההתבוננות בגדלות ה', שיכולים להבין מהעולמות. דהיינו, -
מתי מתוארת היראה בתור בחינת ''גדלות''? - כשנמשכת בחינת יראה זו
– כשהיראה התחתונה נמשכת ונוצרת באדם, מההתבוננות בגדולת ה', -
הנראית מהחיותו את העולמות והנבראים, דאיהו ממלא כל עלמין, -
הקב''ה ממלא את כל העולמות, הוא מחיה אותם באופן שהחיות האלקית מתלבשת בהם, וחיות זו מותאמת לפי כל עולם וכל נברא שהיא מחיה, כך שבמדריגה עליונה יותר של עולם או נברא, מלובשת מדריגה עליונה יותר של חיות, ו"מהארץ לרקיע מהלך ת"ק –
חמש מאות, שנה וכו', ובין רקיע לרקיע כו', -
שוב מהלך של חמש מאות שנה, רגלי החיות כנגד כלן וכו'", -
הרגלים, המדריגה התחתונה ביותר ב''חיות הקודש'', הן למעלה מכל המדריגות שלמטה מהן, וכן השתלשלות כל העולמות למעלה מעלה עד רום המעלות –
בכל האמור, מתבונן האדם, ויש לו השגה והבנה בחיות האלקית המחיה את כל העולמות והמדריגות האמורות, ומהבנתו זו בגדלות ה' באה היראה שלו, הנקראת בחינת ''גדלות''. ברם, אם כך, מדוע, איפוא, נקראת יראה זו בשם ''יראה תתאה'', הרי היא באה מתוך השגתו בגדלות ה'? – אלא, מסביר רבנו הזקן, היא נקראת ''יראה תתאה'' מחמת שהיא באה מהבנת החיות האלקית המלובשת בעולמות, בחינת ''ממלא כל עלמין''. חיות אלקית זו מוסתרת בעולמות, באופן כזה, שהעולמות יוכלו להרגיש את עצמם כ''יש'', כדבר ממשי, אלא שהוא בטל לחיות האלקית המחיה אותו. ולכן מעוררת התבוננות זו באדם רק בחינת יראה וביטול היש – ולא ביטול במציאות, ומשום כך נקראת יראה זו בשם ''יראה תתאה ''. ובלשון ה''תניא'': אף על פי כן נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה, -
יראה תחתונה, מאחר שנמשכת מהעולמות, -
מההשגה וההבנה בגדלות ה' שמצד העולמות, שהחיות האלקית מחיה אותם, שהם
– העולמות הם, לבושים של המלך הקדוש-ברוך-הוא, אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקימם להיות יש מאין וכו'.
– לפני שהם נוצרו, הם היו "אין", הם לא היו בנמצא, ואחרי שנבראו, נהיו בבחינת ''יש'', דבר שמרגישים במציאותו – ובאופן כזה מחיה חיות אלקית זו את הנבראים שהיא מתלבשת בהם, שיוכלו להרגיש את עצמם ל''יש'', ו''יש'' זה בטל לחיות האלקית; ממילא מעוררת ההתבוננות האמורה רק יראה בבחינת ''ביטול היש'', ולא ביטול מוחלט במציאות, כפי שישנו ביראה עילאה, רק שהיא
– ''יראה תתאה'' זו, היא השער והפתח לקיום התורה והמצות.
– שכן, כאמור, מביאה היראה תתאה (תחתונה) לקיום תורה ומצוות. ועל בחינת יראה זו, אומרים חכמינו ז''ל: "אם אין יראה – אין חכמה", שראשית דבר מן ההכרח שתהיה יראה, ורק לאחר מכן יכולה להיות ''חכמה'' – קיום תורה ומצוות. אך היראה עלאה
– היראה העליונה, הנקראת ירא בשת,
– יראה הבאה מהבושה שמתבוששים מגדלות ה', כמי שמתבושש ובטל לגמרי מפני אדם גדול וצדיק בדורו, שאין זה בא מחיצוניותו והתפשטותו של האדם הגדול בדורו והצדיק – כפי שהיראה היא מפני מלך, למשל, שהפחד מהמלך בא מחיצוניותו והתפשטותו של המלך המתבטאות בשלטונו על אזרחיו (וככל שגדולה יותר התפשטות מלכותו, בהיותו מלך על מדינה גדולה יותר או על כמה מדינות – כך גדולה יותר היראה מפניו); על דרך זה היא גם היראה האמורה, הבאה מהתבוננות ב''לבושים'' ובהתפשטות אלקות בעולמות, שלכן היא נקראת ''יראה תתאה'', מפני שאין היא מעוררת בושה והתבטלות מלאה, כפי שמעוררת ההכרה במעלתו של אדם גדול בדורו וצדיק, שאין זה מצד חיצוניותו והתפשטותו, כי אם מה''עצם'' שלו, וההתבטלות כלפיו היא כזו שהוא חש את עצמו כאפס לעומתו, ומתבייש מגדולתו. כך גם נקראת יראה עילאה בשם, ''ירא בשת'' – יראה הבאה מבושה בפני גדולתו של הקב''ה, לא כפי שהיא מופיעה בגלוי בעולמות. ויראה
– זו היא פנימית, שהיא נמשכת מפנימית האלהות שבתוך העולמות –
כשיש לאדם הכרה בפנימיות ועצמות האלקות, שלמעלה מהתפשטות בעולמות, שלגבי החיות האלקית שלמעלה מהעולמות – בטלים העולמות לגמרי, ב''ביטול המציאות'' (ולא רק ''ביטול היש'') – מעוררת בו הכרה זו – ביטול במציאות, שהוא ''יראה עילאה'', עליה
– על מדריגה זו של יראה, אמרו: -
חכמינו ז''ל: "אם אין חכמה אין יראה", -
בתחילה מן ההכרח שתהיה ''חכמה'' ורק לאחר מכן יכולה להיות ''יראה''. דחכמה היא כ"ח מ"ה –
ענינו של ביטול המתבטא במלה '' מה '', כמו שכתוב: ''ונחנו מה'', שזהו ''ביטול במציאות'', "והחכמה מאין תמצא", -
ולכן חכמה היא אין וביטול, ו"איזהו חכם הרואה את הנולד", פרוש שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש, בדבר ה' ורוח פיו יתברך, כמו שכתוב: "וברוח פיו כל צבאם". ואי לזאת, -
שרק ב''דבר ה'" נבראו כל הנבראים מ''אין'', הרי השמים והארץ וכל צבאם
– כלומר, כל הנבראים, בטלים במציאות ממש
– לא ביטול היש, שישנו דבר אלא שהוא בטל, כי אם ביטול במציאות ממש, בדבר ה' ורוח פיו, וכלא ממש חשיבי
– ונחשבים הם ככלום ממש, ואין ואפס ממש, כביטול אור וזיו השמש
– כשהם נמצאים בגוף השמש עצמה, -
בשעה שאור השמש נמצא מחוץ לגוף השמש, הוא בגדר מציאות של אור וזיו; ואילו כשאור השמש נמצא בגוף השמש, הוא בטל לגמרי במקורו (גוף השמש) וחדל לגמרי מלהתקיים כמציאות ממשית של אור – שכן קיים ונראה אז רק המקור, השמש עצמה – כך גם בטלים כל הנבראים במציאות במקורם, שהוא ''דבר הוי'" המהווה אותם ''מאין ליש''. התבוננות זו מעוררת באדם, שגם התבטלותו להקב''ה, תהיה בבחינת ''ביטול במציאות''. ואל יוציא אדם עצמו מהכלל, -
של כל הנבראים, שהוא מבין שהם בטלים במציאות להקב''ה, כלומר - שגם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה', -
המהווה את הגוף ונפש, רוח ונשמה שלו, ודבורו יתברך מיוחד במחשבתו כו', -
ומחשבתו היא הרי דבר אחד אתו יתברך, הרי שהביטול הוא לא רק כלפי דבר ה', אלא הביטול הוא ביטול במציאות להקב''ה עצמו. וכנזכר לעיל [פרק כ וכא] באריכות בדרך משל מנפש האדם, שדבור אחד מדבורו ומחשבתו כלא ממש כו'.
– לעומת כוח הדיבור שבאדם, שמכוחו מסוגל הוא לדבר דיבורים בלי סוף, לא תופס דיבור אחד מקום כלל, ובודאי שאין דיבור אחד תופס מקום כלל לגבי כוח המחשבה, שהוא מקור הדיבור (שכן, אדם מדבר מה שהוא מהרהר קודם במחשבה); ועל אחת כמה וכמה שאין הדיבור תופס מקום כלל לגבי כוח השכל או המדות שהם מקור המחשבה (שאדם מהרהר בענין שעוררו המדות, או במה שהשכל מבין); וודאי, ודאי הדבר שאין לדיבור ערך ומקום כלל לגבי עצם הנפש (שכוח השכל או המדות הוא רק כוח שלה). ההבדל מתבטא בכך, שהדיבור שהוציא אדם מפיו, הרי הבל הדיבור, נבדל ממקורו, ונראה כדבר בפני עצמו, ואילו למעלה, הרי דיבורו של הקב''ה, הבורא את הנבראים, אינו נבדל חס ושלום מהקב''ה עצמו, שנמצא בכל מקום, ובאותו דיבור נמצא גם מקורו של הדיבור, כך מובן עוד יותר, שהדיבור, שהוא מקור הבריאה, הוא בתכלית הביטול והיחוד להקב''ה, וממילא – הבריאה כולה בטלה במציאות ממש להקב''ה. וזהו שאמר הכתוב: "הן יראת ה' היא חכמה". –
שכן כאמור, יראה עילאה היא ביטול במציאות – אותו ענין של ''חכמה'', שגם תוכנה הוא ביטול במציאות. אך אי אפשר להשיג ליראה וחכמה זו, אלא בקיום התורה והמצות, על-ידי יראה תתאה החיצונית, וזהו שכתוב 7: "אם אין יראה אין חכמה". –
שבתחילה מן ההכרח שתהיה ''יראה תתאה'', וקיום תורה ומצוות שהיא מביאה לו, ורק לאחר מכן אפשר לו לאדם להגיע ל''חכמה'' – ל''יראה עילאה'' וביטול במציאות. להלן, ממשיך רבנו הזקן ומסביר, שגם באהבה ישנן שתי מדריגות כלליות: המדריגה העליונה באהבה, היא זו שבאה אליו כמתנה מלמעלה – בשעה שאדם הוא בשלימות במדת היראה, ניתנת לו מלמעלה המדריגה העליונה של אהבה בדרך מתנה. ואילו האדם עצמו, על ידי השגתו והתבוננותו, לא היה מגיע אף פעם למדריגה זו שבאהבה; המדריגה השניה באהבה היא, זו שאדם מגיע אליה על ידי התבוננותו בגדלות ה'. המדריגה הראשונה נקראה ''אהבה רבה'', והמדריגה השניה – ''אהבת עולם'', כי היא באה על ידי התבוננות בגדלות ה' שאדם מבין מעניני העולם, מהחיות האלקית המחיה את העולם. ובלשון ה''תניא'':והנה, באהבה יש גם כן שתי מדרגות: -
כלליות: "אהבה רבה" ו"אהבת עולם". "אהבה רבה" היא "אהבה בתענוגים", -
אהבה ותענוג מאלקות – לא שהאהבה מייצגת ''מבוקש'' מסויים, שאיפה להשגת דבר מה, ולמשל: להתאחד עם הקב''ה או להכלות באלקות, אלא האהבה עצמה משמעה תענוג ודביקות באלקות, והיא שלהבת העולה מאליה, -
לא שהאדם יוצר ומדליק בקרבו אהבה זו, אלא אהבה זו באה אליו מעצמה, ובאה מלמעלה בבחינת מתנה למי שהוא שלם ביראה, -
מי שהיראה אצלו בשלימות, נותנים לו מתנה מלמעלה, שיגיע ל''אהבה בתענוגים''; כנודע
– כידוע הפירוש על מאמר רבותינו ז"ל: "דרכו של איש לחזר אחר אשה", -
שפירושו בעבודת ה', הוא: שאהבה נקראת "איש" ו"זכר", כמו שכתוב: "זכר - חסדו", -
שבדרך רמז משמעו, שבחינת חסד ("חסדו") ואהבה, היא בחינת "זכר", ו"אשה -
היא בחינת יראת ה'", -
שבלשון הפסוק ''אשה יראת ה''' – מרומזת השייכות של ''אשה'' ל''יראה'', כנודע; -
וזהו ''דרכו של איש לחזר אחר אשה'', בחינת האהבה ("איש") באה מלמעלה ונתגלה ("דרכו לחזר") במקום שבחינת יראה ("אשה") היא בשלימות, ובלי קדימת היראה אי אפשר להגיע לאהבה רבה זו, כי אהבה זו היא מבחינת אצילות, דלית תמן קצוץ ופרוד חס ושלום.
– שאין בו בעולם האצילות שום דבר של התנתקות והתפרדות, אין באותו עולם שום דבר נפרד ומנותק מאלקות, שיהיה מורגש למציאות לעצמו, אלא, הכל שם בטל במציאות לאלקות. הרי מובן, שגם האהבה שמ''אצילות'' איננה יכולה לשרות, במי שהיראה אצלו איננה בשלימות, מי שעדיין מרגיש את עצמו למציאות איזו שהיא, ואינו בטל לגמרי לאלקות. אך "אהבת עולם"
– המדריגה השניה באהבה, היא הבאה מהתבוננות ודעת בגדלת ה' אין-סוף ברוך-הוא, הממלא כל עלמין
– הממלא ומחיה את כל העולמות בחיות פנימית ומצומצמת בהתאם להרכבו של כל נברא, וסובב כל עלמין, -
ומחיה את כל העולמות בחיות ש למעלה מהעולמות ואיננה מצומצמת לפי ערך כל עולם ונברא שהיא מחיה, וכלא קמיה כלא ממש חשיב, -
הכל לגבי הקב''ה, אינו נחשב לכלום ממש, וכביטול דיבור אחד בנפש המשכלת בעודו במחשבתה
– בשעה שהדיבור נמצא עדיין במחשבת הנפש, או בחמדת הלב כנזכר לעיל, אשר על ידי התבוננות זו ממילא תתפשט מדת האהבה שבנפש מלבושיה, -
בהם היא מלובשת, כלומר: שיותר לא תהיה לו אהבה לדברים שאותם אהב (שבאהבתו לאותם דברים, היתה מדת האהבה שבנפשו מלובשת בהם), וכל אהבתו תהיה להקב''ה בלבד, דהיינו שלא תתלבש
– מדת האהבה, בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה אותו, -
את ה''דבר גשמי או רוחני'', ולא לחפץ כלל
– ''חפץ'' משמעו רצון פנימי, שום דבר בעולם, בלתי לה' לבדו, -
כל אהבתו ורצונו הפנימי יהיו להקב''ה בלבד, שהוא מקור החיים של כל התענוגים, שכולם
– כל התענוגים, בטלים במציאות וכלא ממש קמיה חשיבי, -
לגבי ''מקור החיים'' שהוא ''ה' לבדו'', כל התענוגים בטלים במציאות ואינם נחשבים לכלום ממש, ואין ערך ודמיון כלל ביניהם
– בין כל תענוגי העולם, לבין הקב''ה, ''מקור החיים'' של כל התענוגים, חס ושלום, כמו שאין ערך לאין ואפס המחלט לגבי חיים נצחיים, -
כך אין ערך ודמיון כלל בין כל תענוגי העולם שהם ''אין ואפס המוחלט'', לגבי החיים הנצחיים שממקור החיים, מהקב''ה – התבוננות זו תעורר בו את הרצון, שלא לרצות בכל התענוגים, כי אם לרצות במקור כל התענוגים, שהוא: אלקות, וכמו שכתוב: "מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי בארץ, -
כלומר: כל דבר שהוא ''עמך'', כל דבר שהוא טפל ובטל לך – אין חפצי בו, כלה שארי ולבבי, צור לבבי וגו'", וכמו שיתבאר לקמן.
– פרטי אופני האהבה אליהם מגיע יהודי על ידי ההתבוננות בגדלות ה'. כל האמור הוא במי שיש לו רגש של אהבה לדברים מסוימים, וההתבוננות פועלת בו שמדת האהבה ''תתפשט'' מעניני העולם, ותהיה לאלקות בלבד. אך, מי שבטבעו הוא קר, ואין בו שום רגש של אהבה לאיזה דבר שהוא, כדי להעביר את מדת האהבה מהם לאלקות, וממילא קשה לו בהרבה לעורר בקרבו רגש של אהבה – אף על פי כן יכול גם הוא ליצור בקרבו אהבה לוהטת להקב''ה, על ידי ההתבוננות האמורה. ובלשון ה''תניא'': וגם מי שאין מידת אהבה שבנפשו מלבשת כלל בשום תענוג גשמי או רוחני - יכול
– גם הוא, להלהיב נפשו כרשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה, על ידי התבוננות הנזכרת לעיל, -
על ידי התבוננותו בענינים האמורים, יעורר גם הוא בקרבו אהבה לוהטת להקב''ה, כמו שיתבאר לקמן.
– ביחס למדריגה העליונה יותר של אהבה, למדנו, שהיא יכולה להיות רק במי שהיראה היא בשלימות, ואילו ביחס למדריגה השניה שבאהבה (למרות שעל פי סדר, צריך גם כן להיות קודם יראה ולאחריה אהבה) יוסבר להלן, על יוצא מן הכלל, שיוכל להגיע לאהבה זו בלי הקדמת היראה. וכך אומר רבנו הזקן:והנה, בחינת אהבה זו, פעמים שקודמת ליראה, כפי בחינת הדעת המולידה, -
את האהבה, כנודע [שהדעת כולל חסדים וגבורות, שהם אהבה ויראה, -
חסד – אהבה, וגבורה – יראה, ו"דעת" כוללת בתוכה את שתיהן ומביאה להתגלות שתיהן; כלומר: ההתקשרות החזקה של ה''דעת'' שלו בגדלות ה', מעוררת באדם ומגלה את שני הרגשות של יראה ואהבה, ופעמים שהחסדים קודמים לירד ולהתגלות],
– מאשר הגבורות, ובנפש היינו, שלפעמים מתגלה מהתקשרות הדעת, אהבה לפני יראה. ולכן אפשר לרשע ובעל עברות שיעשה תשובה מאהבה הנולדה בלבו, בזכרו את ה' אלהיו.
– שלמרות שעד עתה היה רשע ובעל עבירות ולא היתה לו יראת ה' – בכל זאת נוצרת בו אהבה להקב''ה המביאה אותו לתשובה; ומכל מקום, היראה גם כן כלולה בה
– באהבה זו עצמה, ממילא, רק שהיא
– היראה, בבחינת קטנות והעלם, -
בתוך האהבה, דהיינו יראת חטא
– בלבד, למרוד בו חס ושלום, והאהבה היא בהתגלות לבו ומוחו.
– בלבו ובמוחו הוא מרגיש רק באהבה להקב''ה. אך
– ענין זה שהאהבה באה לפני היראה, זהו
– רק, דרך מקרה והוראת שעה, בהשגחה פרטית מאת ה', לצרך שעה, -
כדי שהרשע ובעל העבירה יתעורר באהבה להקב''ה ולהיהפך לבעל תשובה, כמעשה דרבי אלעזר בן דורדיא.
– שהיה רשע ובעל עבירות – ולפתע חזר בתשובה מתוך אהבה להקב''ה, עד שנשמתו יצאת בתשובתו. הרי שהיתה בכך משום הוראת שעה. כמו שכתוב, שר' אלעזר בן דורדייא היה גלגול של יוחנן כהן גדול, ששימש שמונים שנה ככהן גדול ונעשה צדוקי – ועל ידי שנשמתו גולגלה בר' אלעזר בן דורדייא (שהיה מקודם, כאמור, רשע ובעל עבירות, ולאחר מכן חזר בתשובה מתוך אהבה להקב''ה) – נתעלו כל תורתו ומצוותיו של יוחנן כהן גדול. אבל סדר העבודה הקבועה ותלויה בבחירת האדם - צריך להקדים תחילה קיום התורה והמצות על ידי יראה תתאה בבחינת קטנות, על כל פנים, ב"סור מרע ועשה טוב", -
להימנע מכל עבירה ולקיים כל מצוה, להאיר נפשו האלהית באור התורה ומצותיה, ואחר כך יאיר עליה אור האהבה [כי "ואהבת" בגימטריא ב' פעמים "אור", כידוע ליודעי חן: -
חכמה נסתרה] – כלומר בתחילה נדרש אור של תורה ומצוות בנפש האדם, ורק לאחר מכן ביכולת האדם להגיע לאור האהבה.
הוסיפו תגובה