פרק מ'

פרק מ. בפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן, שעליית התורה והמצוות, שיהודי לומד ומקיים, תלויה בכוונה וברצון המביאים ללימוד תורה ולקיום מצוות: אם כוונתו ורצונו הם באהבה ויראה הבאות מתוך הבנתו העמוקה בגדלות ה' - עולות אז תורתו ומצוותיו בעשר ספירות "עולם הבריאה", שהוא עולם ההשגה; אך, אם הן אהבה ויראה טבעיות - עולות התורה והמצוות בעשר ספירות "עולם היצירה", שהוא עולם המדות.

ברם, אם בלימודו תורה ובקיומו מצוות, חסר ה"לשמה" של אהבה ויראה, גם אם אינו "שלא לשמה" ממש (בגלל פניה עצמית), אלא מתוך "מצות אנשים מלומדה", מפני שהוא רגיל מקטנותו ללמוד תורה ולקיים מצוות - אין בכוח לימוד התורה וקיום המצוות שלו, לעלות "קדם ה"', (לפני ה'). ואילו - הסביר רבנו הזקן - כשהוא חוזר ולומד אותה תורה "לשמה" - מצטרף הלימוד הקודם שהיה חסר בו ה"לשמה", ללימוד "לשמה" הנוכחי, וגם הוא עולה למעלה יחד עם הלימוד הנוכחי שלמד "לשמה".

אך, כל זמן שלא חזר ולמד דבר זה לשמה -

שלא חזר ולמד "לשמה" את מה שלמד קודם מצד "מצות אנשים מלומדה", וחסר ה"לשמה" באותו לימוד, אין לימודו עולה אפלו בי' ספירות המאירות בעולם היצירה והעשיה, -

לא זו בלבד שאין לימודו עולה בעשר ספירות "עולם הבריאה", אלא גם אינו עולה בעשר ספירות "עולם היצירה" וגם לא בעשר ספירות "עולם העשיה", כי הספירות הן בחינות אלהות, ובהן -

בספירות, מתלבש ומתיחד אור-אין-סוף ברוך-הוא ממש, -

ובאם לימודו היה עולה בעשר הספירות, היה זה אומר שלימודו עולה באור אין סוף ברוך הוא, ובלא דחילו ורחימו -

בלי יראה ואהבה, לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה', -

אין בכוח לימודו לעלות ולעמוד ''קדם ה''', לפני אור אין סוף ברוך הוא, כמו שכתוב בתקונים, -

ב''תיקוני זוהר''. רק לימודו עולה להיכלות ומדורין שהן חיצוניות העולמות -

ה"ספירות" הן הפנימיות והאלקות של העולמות, ואילו ה"היכלות" וה"מדורין" הם חיצוניות העולמות - ענין של "עולם" ולא ענין של "אלקות", שבהן -

ב''היכלות'' וב''מדורין'', עומדים המלאכים; וכמו שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בשער הנבואה פרק ב, שמהתורה שלא בכונה נבראים מלאכים בעולם היצירה, ומהמצות בלי כונה נבראים מלאכים בעולם העשיה, -

ומכיוון שגם מהתורה והמצוות בלי כוונה, נבראים מלאכים, משמעות הדבר, שאין התורה והמצוות נכללות ב"ספירות" שהן אלקות, כי אם הן ענין שמקומו בחיצוניות העולמות. המלים "שלא בכוונה" ב"שער הנבואה" האמור, אין משמען שלא היתה לו כל כוונה ומחשבה כלל ורק הסתפק בעצם אמירת המלים ועשיית המצוות, שכן - וכל המלאכים הם בעלי חמר וצורה. -

דבר המורה, שהדבר שממנו נבראו (הלימוד או המצוה), היה לו נוסף ל"חומר" (עצם הדיבור והעשיה), גם "צורה" (– פירוש המלות, המודעות לעשיית המצוה וכיוצא בזה) - אלא שחסר ה"לשמה". שכן, מ"חומר" המצוה, נברא ה"חומר" של מלאך, ומ"צורת" המצוה, - צורת המלאך; והעובדה שב"עולם היצירה" או ב"עולם העשיה", נברא מלאך בעל חומר וצורה, מראה, שלמצוה או ללימוד התורה אודותם מדבר רבי חיים וויטאל, יש גם חומר וגם צורה, ומה שנקרא "שלא בכוונה", הוא רק מפני שחסר בהן ה"לשמה" ; ובכל זאת עולות תורה זו ומצוות אלו ב"חיצוניות העולמות" בלבד - דרגת המלאכים, ולא בספירות - "פנימיות העולמות". האמור לעיל מתייחס כאמור לתורה ולמצוות שחסר בהן הכוונה "לשמה", אך אין הן נלמדות ונעשות במפורש " שלא לשמה". אבל תורה -

שנלמדה, שלא לשמה ממש, -

אלא לשם דבר אחר, כגון -

שהוא לומד כדי להיות תלמיד חכם וכהאי גונא וכדומה, אינה עולה -

תורה זו, כלל למעלה -

היא אינה עולה אפלו להיכלות ומדור המלאכים דקדושה, -

כי הרי חיצוניות העולמות היא ענין של קדושה. אלא נשארת למטה בעולם הזה הגשמי שהוא מדור הקלפות; במקום זה נשארת התורה שנלמדה מתוך פניה, כי, עצם הפניה באה מצד הקליפה. הגהה *(כמו שכתוב בזהר חלק ג דף לא עמוד ב ודף קכא עמוד ב, עין שם: ההיא מלה סלקא ובקעא רקיעין כו' -

אותה מלה עולה ו''בוקעת רקיעים'' ואתער מה דאתער -

ומתעורר מה שמתעורר: אי טב טב כו', -

אם המלה היא טובה (דיבור של תורה וכדומה) - מתעורר טוב כו', עין שם; ודף קה עמוד א: מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק כו'; -

מדיבור של תורה מתהווה קול שעולה למעלה, ודף קסח עמוד ב: קלין דאורייתא וצלותא סלקין לעילא ובקעין רקיעין כו' -

קולות התורה והתפילה עולים למעלה ו''בוקעים רקיעים''): מכל הדברים האמורים שב''זוהר'' אנו רואים, שדיבורי התורה עולים למעלה ו''בוקעים רקיעים''. וכמו שכתוב בזהר על פסוק: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" -

על פסוק זה אומרים חכמינו ז"ל, שרק ב"עמל" ש תחת השמש, אין לאדם יתרון, ואילו ב"עמל תורה" יש לאדם יתרון, כי תורה איננה תחת השמש, כי אם למעלה מהשמש - ואילו ב"זהר" נאמר על פסוק זה: דאפלו עמלא דאוריתא, אי עביד בגין יקריה כו'. -

שאפילו עמל תורה, אם הוא נעשה בשביל כבוד, הוא גם כן עמל ש"תחת השמש", וגם עליו נאמר "מה יתרון". וזה שאמרו: -

חכמינו ז''ל: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", פרוש שלא נשאר למטה בעולם הזה. -

כלומר: לימודו היה "לשמה" והתורה שלמד עלתה למעלה; ואילו כשהלימוד הוא "שלא לשמה" - נשארת אז התורה למטה בעולם הזה. על כל פנים, למדנו שאם הלימוד הוא מצד "מצות אנשים מלומדה", למרות שאין הלימוד לשם פניה, אלא שחסר בו ה"לשמה" של אהבה ויראה - אין אותו לימוד עולה למעלה בספירות העליונות. מדוע, באמת, אין תורה זו עולה למעלה? - התורה והקב"ה הם הרי דבר אחד לגמרי, שהרי התורה היא רצונו של הקב"ה, והרצון העליון הרי הוא למעלה מהספירות העליונות, מדוע, איפוא, על התורה להזדקק ל"כוונה" כדי להתעלות על ידה בספירות שבעולמות ה"יצירה" וה"בריאה"? אמנם, הספירות הן אלקות, אבל התורה היא הרי רצון העליון שהוא למעלה מהספירות?! ובלשון ה"תניא":

ואף דאורייתא וקדשא בריך-הוא כלא חד, -

התורה והקב''ה הם דבר אחד, שהוא הקב''ה, ורצונו -

תורה, אחד -

מדוע, איפוא, כשחסרה ה"כוונה" של "לשמה" בתורה שהוא לומד, אין בכוח תורה זו לעלות למעלה בעשר ספירות? - מסביר רבנו הזקן להלן: דיבורו של אדם המדבר דברי התורה, הוא דיבור גשמי, ולכן למרות שמדובר כאן בדברי קדושה, שהחיות האלקית שבהם אינה מכוסה ב אותם לבושים המכסים את החיות של שאר הדברים הגשמיים שבעולם הזה, אך כיוון שהחיות האלקית המחיה בדרך כלל את הדברים הגשמיים, היא חיות מצומצמת - הרי דבר זה קיים גם בדיבורים הגשמיים של תורה. ולכן אין דיבורים אלה יכולים לעלות בספירות העליונות שהן אלקות. ורק אם יש בהם הכוונה הרוחנית של אהבה ויראה - מעלות אז האהבה והיראה את דברי התורה לספירות ומתבטא בהם הרצון העליון בגילוי - הרי קודשא בריך-הוא -

הקב''ה, איהו ממלא כל עלמין בשוה, -

נמצא בכל העולמות בשווה, ואף על פי כן אין העולמות שוים במעלתם; והשנוי -

שבין עולם אחד למשנהו, הוא מהמקבלים, -

את החיות האלקית, בב' בחינות: -

בשתי בחינות מתבטא ההבדל שבין עולם אחד למשנהו: הא', שהעליונים -

העולמות והנבראים העליונים, מקבלים הארה יותר גדולה לאין קץ מהתחתונים; הם מקבלים הארה גדולה בהרבה מאשר ההארה שמקבלים העולמות והנבראים התחתונים; והשנית, -

הבחינה השניה, בה מתבטא ההבדל שבין עליונים ותחתונים, הוא: שמקבלים -

העליונים, בלי לבושים ומסכים רבים כל כך כבתחתונים; -

ההארה שמקבלים העליונים, היא בלי כל כך הרבה לבושים ומסכים, כמו שהדבר בקבלת ההארה על ידי התחתונים: ועולם הזה הוא עולם השפל -

ושפלותו מתבטאת בב' בחינות: -

האמורות: כי ההארה שבו -

החיות האלקית המחיה את העולם הזה, מצמצמת מאד עד קצה האחרון, ולכן הוא חומרי וגשמי, וגם זאת, -

ונוסף לכך הבחינה השניה, היא -

ההארה המצומצמת, לבושה בו בלבושים ומסכים רבים, עד שנתלבשה בקליפת נוגה להחיות כל דברים הטהורים שבעולם הזה,

- וכפי שלמדנו בפרקים הקודמים, שכל הדברים הטהורים והמותרים שבעולם הזה, מקבלים חיות מ"קליפת נוגה", ויכולים להיות מנוצלים גם לטוב ולקדושה וגם להיפך מכך, ובכללם הוא -

בתוך כל הדברים הטהורים שבעולם הזה, נפש החיונית המדברת שבאדם; ולכן, כשמדברת -

הנפש החיונית, דברי תורה ותפלה בלא כונה, אף שהן אותיות קדושות, ואין קליפת נוגה שבנפש החיונית מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדשתו יתברך המלבשת בהן, כמו שהיא מסתרת ומכסה על קדשתו יתברך שבנפש החיונית כשמדברת דברים בטלים, -

כשמדברים דברים בטלים, מכסה קליפת נוגה ומסתירה על קדושתו של הקב''ה, ושבנפש החיונית שבשאר בעלי חיים הטהורים, -

שגם בהם מכסה קליפת נוגה במידה רבה ביותר על קדושת הקב''ה שבהם; ואף דלית אתר פנוי מניה, -

למרות שאין מקום פנוי מהקב"ה, הרי שהוא יתברך נמצא בנפש החיונית גם בשעה שהיא מדברת דברים בטלים, או בנפש החיונית של שאר בעלי חיים. כיצד, איפוא, שייך לומר, שקליפת נוגה תכסה שם בכלל על קדושתו של הקב"ה? אומר על כך רבנו הזקן: מכל מקום איהו סתימו דכל סתימין, -

הקב''ה הוא ה''מסתתר'' מכל המסתתרים, ונקרא "אל מסתתר", -

שהוא מסתיר עצמו מהנבראים, וגם ההארה והתפשטות החיות ממנו יתברך מסתתרת בלבושים ומסכים רבים ועצומים, עד שנתלבשה ונסתתרה בלבוש נוגה; -

התלבשות והסתתרות זו בלבוש קליפת נוגה היא, בנפש החיונית כשהיא מדברת דברים בטלים, או בנפש החיונית של שאר בעלי חיים, בהם החיות האלקית לבושה בלבושים ומסכים המסתירים; מה שאין כן באותיות הקדושות של דברי תורה ותפלה, דאדרבה -

להיפך, קליפת נוגה מתהפכת לטוב ונכללת בקדשה זו, כנזכר לעיל -

הרי, שבדיבורי תורה ותפילה, לא זו בלבד שלא קיימים בהם הלבושים והמסכים של קליפת נוגה, אלא להיפך, קליפת נוגה עצמה נהפכת על ידי דיבורים אלה לקדושה - ובאשר לבחינה השניה, שבגלל הלבושים והמסכים הרבים, העולם הזה הוא עולם השפל, הרי בכך, שונים לגמרי דיבורי התורה והתפילה מאשר שאר עניני העולם הזה; ואילו בנוגע לבחינה הראשונה, שההארה האלקית המחיה את עניני העולם הזה, היא מצומצמת ביותר - שווים דיבורי התורה והתפילה לשאר עניני העולם הזה, שהרי גם הם הנם דיבורים גשמיים - ובלשון ה"תניא": מכל מקום ההארה שבהן -

בדיבורי התורה והתפילה, מקדושתו יתברך, היא בבחינת צמצום עד קצה האחרון, מאחר שהקול והדיבור הוא גשמי. -

אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה -

שהוא מתפלל ולומד תורה מתוך כוונה ''לשמה'', הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור, הואיל והיא מקור ושרש להן, -

לאותיות התורה והתפילה שהוא אומר, שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו, לכן היא -

הכוונה הרוחנית של אהבה ויראה, מעלה אותן -

את דיבורי התורה והתפילה, עד מקומה בי' ספירות דיצירה או -

בעשר ספירות דבריאה, לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים -

יראה ואהבה שכליות, שאז העליה היא בעשר ספירות ''עולם הבריאה'', או טבעיים כו', -

או יראה ואהבה טבעיות, שאז העליה היא בעשר ספירות ''עולם היצירה'', כנזכר לעיל. -

הרי שהכוונה ה רוחנית מעלה את אותיות הדיבור, שמצד עצמן הן אותיות גשמיות, בעשר ספירות ''עולם היצירה'', או ''עולם הבריאה''; ושם -

בעשר הספירות, מאיר ומתגלה אור-אין-סוף ברוך-הוא, שהוא רצון העליון ברוך- הוא, המלבש באותיות התורה שלומד ובכונתן, -

שכן, גם בכוונה קיים הרצון העליון, שהקב''ה רוצה שיהודי ידבק עצמו אתו על ידי אהבה ויראה, או -

הרצון העליון המלובש, בתפלה ובכוונתה, או במצוה -

שהוא מקיים, ובכוונתה, -

מאיר הרצון העליון בהארה גדולה לאין קץ, -

ומתגלה שם, מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות -

של תורה ותפילה, והמצוה בעולם הזה הגשמי, -

הארת והתגלות הרצון העליון באותיות התורה והתפילה או במצוה, כשהן עדיין בעולם הזה הגשמי, אינה דומה כלל להארה ולהתגלות הרצון העליון, בשעה שהן עולות למעלה בעשר ספירות עולמות ה"יצירה" וה"בריאה" - לא מינה ולא מקצתה, -

לא ממנה ואף לא מקצת ממנה - מההארה כפי שהיא מאירה בעשר הספירות (כשאותיות התורה והתפילה והמצוה עולות למעלה) - לא תוכל להתגלות כשאותיות התורה והתפילה הן עדיין בעולם הזה הגשמי - ודבר זה הוא כך, עד עת קץ הימין, -

של לעתיד לבוא, שיתעלה -

אז, העולם מגשמיותו, "ונגלה כבוד ה' וגו'", -

וכפי שמסיים הפסוק ''וראו כל בשר יחדיו'', שכולם יראו כבוד ה', כנזכר לעיל באריכות. -

אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה -

שהוא מתפלל ולומד תורה מתוך כוונה ''לשמה'', הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור, הואיל והיא מקור ושרש להן, -

לאותיות התורה והתפילה שהוא אומר, שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו, לכן היא -

הכוונה הרוחנית של אהבה ויראה, מעלה אותן -

את דיבורי התורה והתפילה, עד מקומה בי' ספירות דיצירה או -

בעשר ספירות דבריאה, לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים -

יראה ואהבה שכליות, שאז העליה היא בעשר ספירות ''עולם הבריאה'', או טבעיים כו', -

או יראה ואהבה טבעיות, שאז העליה היא בעשר ספירות ''עולם היצירה'', כנזכר לעיל. -

הרי שהכוונה ה רוחנית מעלה את אותיות הדיבור, שמצד עצמן הן אותיות גשמיות, בעשר ספירות ''עולם היצירה'', או ''עולם הבריאה''; ושם -

בעשר הספירות, מאיר ומתגלה אור-אין-סוף ברוך-הוא, שהוא רצון העליון ברוך- הוא, המלבש באותיות התורה שלומד ובכונתן, -

שכן, גם בכוונה קיים הרצון העליון, שהקב''ה רוצה שיהודי ידבק עצמו אתו על ידי אהבה ויראה, או -

הרצון העליון המלובש, בתפלה ובכוונתה, או במצוה -

שהוא מקיים, ובכוונתה, -

מאיר הרצון העליון בהארה גדולה לאין קץ, -

ומתגלה שם, מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות -

של תורה ותפילה, והמצוה בעולם הזה הגשמי, -

הארת והתגלות הרצון העליון באותיות התורה והתפילה או במצוה, כשהן עדיין בעולם הזה הגשמי, אינה דומה כלל להארה ולהתגלות הרצון העליון, בשעה שהן עולות למעלה בעשר ספירות עולמות ה"יצירה" וה"בריאה" - לא מינה ולא מקצתה, -

לא ממנה ואף לא מקצת ממנה - מההארה כפי שהיא מאירה בעשר הספירות (כשאותיות התורה והתפילה והמצוה עולות למעלה) - לא תוכל להתגלות כשאותיות התורה והתפילה הן עדיין בעולם הזה הגשמי - ודבר זה הוא כך, עד עת קץ הימין, -

של לעתיד לבוא, שיתעלה -

אז, העולם מגשמיותו, "ונגלה כבוד ה' וגו'", -

וכפי שמסיים הפסוק ''וראו כל בשר יחדיו'', שכולם יראו כבוד ה', כנזכר לעיל באריכות. -

ובזה -

במה שלמדנו, שאהבה ויראה מעלות את התורה והמצוות למעלה, ושם מתגלה הרצון העליון ומתהווה על ידי כך יחוד העליון - יובן היטב, הא דדחילו ורחימו נקראים "גדפין" דרך משל, -

מה שיראה ואהבה נקראות ''כנפיים'' למשל, כדכתיב: -

כמו שכתוב: "ובשתים יעופף" -

הכוונה לשני הענינים של אהבה ויראה, [וכמו שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בשער היחודים פרק יא], שהכנפים בעוף הן -

כמו, זרועות האדם כו'; -

כשם ששתי המדות אהבה ויראה מכונות "זרועות האדם", למשל: "חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא" (=חסד - זרוע ימנית, גבורה - זרוע שמאלית) - כך ה"כנפיים" בעוף, מכוונות לאהבה ויראה; ובתקונים פרש, -

בספר ''תיקוני זוהר'' פירשו: שהעוסקים בתורה ומצות בדחילו ורחימו -

ביראה ואהבה, נקראים "בנים", ואם לאו -

אם חסרות האהבה והיראה בתורה ובמצוות, נקראים "אפרוחים", דלא יכלין לפרחא. -

שאין באפשרותם לפרוח, מפני שחסרות להם הכנפיים, ובעניננו: חסרות האהבה והיראה. מדוע, אכן, נקראות אהבה ויראה, בשם "כנפיים"? הגהה -

מה שרבנו הזקן אומר כאן, שאהבה ויראה נקראות "כנפיים" (גדפין), מפני שכשם שהכנפיים אינן עיקר העוף, הן משמשות רק לצורך זה, שעל ידן יוכל העוף לעוף ולפרוח - כך גם אהבה ויראה מעלות את התורה והמצוות, כפי שרבנו הזקן הביא מ"תיקוני זוהר" - על כך מביא רבנו הזקן בהגהה זו מ"תיקוני זוהר" תיקון מ"ה - שם מוסברים הדברים יותר בפרוטרוט: *(ובתקון מ"ה, -

כתוב: דעופא הוא מט"ט, -

''עוף'' הוא בחינת ''מט''ט'', וכשם שהעוף מורכב מראש, גוף וכנפיים - כך הדבר גם בבחינת מט''ט: רישא דיליה - י', -

הראש של בחינת מט''ט, הוא ה''יו''ד'' משם הוי' - בחינת חכמה, עליה רומזת האות יו''ד, וגופא - וא"ו, הגוף של בחינת מט''ט, הוא ה''וא''ו'' משם הוי' - בחינת המדות שהן במספר ששה, ולכן הן מרומזות באות ו', ותרין גדפין - ה' ה' כו', -

שתי הכנפיים הן שתי ה''הא''ין'' משם הוי', שהן בחינות בינה ומלכות, והינו עולם היצירה שנקרא מט"ט, -

כפי הידוע, רומזת בחינת מט''ט, ל''עולם היצירה'' הנקרא ''מט''ט'', ובו -

ב''עולם היצירה'', הן גופי הלכות שבמשנה, ורישא דיליה הן המוחין ובחינות חכמה בינה דעת,

- כענין הראש בכמה מקומות, שהוא בחינת המוחין חכמה-בינה-דעת. ולגבי ענין המשנה שמקומה ב"עולם היצירה", הרי זה: שהן פנימיות ההלכות וסודן וטעמיהן, שכן במשנה הרי ישנם גם ענינים אלה, ותרין גדפין דחילו ורחימו -

ושתי הכנפיים ( שענינם לעופף בהם כבכמה מקומות - הערות כ"ק רבינו) המכוונות ליראה ואהבה - הן ה' עלאה, -

שידוע בכמה מקומות - שהיא רחימו, -

שהן: ה' עילאה (ה"הא" הראשונה שבשם הוי') שכפי הידוע בכמה מקומות, היא מרמזת ל"אהבה", וה' תתאה -

שידוע בכמה מקומות - היא יראה תתאה, -

וה"הא" השניה שבשם הוי', מרמזת, כפי הידוע בכמה מקומות, ל"יראה תתאה" (המדריגה התחתונה שביראה), שהיא - על מלכות שמים ופחד ה', כפחד המלך דרך משל, שהיא -

יראה זו, היא יראה חיצונית ונגלית; מה שאין כן יראה עילאה, -

המדריגה העליונה שביראה, שהיא ירא בשת, -

הוא ירא מחמת בושתו מגדלות ה', היא מ"הנסתרות -

השייכות לה' אלהינו", והיא -

''יראה עילאה'' זו, בחכמה עלאה -

שעליה מרמזת יו"ד של שם הוי"ה ברוך-הוא, כמו שכתוב ברעיא מהימנא): -

כי כמו שכנפי העוף אינם עיקר העוף, ואין חיותו -

של העוף, תלוי בהם כלל, -

בכפניים, שהרי העוף יכול לחיות גם בלי הכנפיים, כדתנן: -

כפי שלמדנו: "ניטלו אגפיה - כשרה", -

גם כשניטלו כנפיו - העוף כשר, והעיקר -

של העוף, הוא ראשו וכל גופו, והכנפים אינם רק משמשים לראשו וגופו לפרחא בהון; -

הכנפיים משמשות לעוף כלי שרת שראשו וגופו יוכלו לעוף; וכך דרך משל, התורה והמצות הן עקר היחוד העליון, על ידי גלוי רצון העליון המתגלה על ידיהן, -

על ידי התורה והמצוות, והדחילו ורחימו -

והיראה והאהבה, הם מעלים אותן -

את התורה והמצוות, למקום שיתגלה בו הרצון אור-אין-סוף ברוך-הוא והיחוד, שהן -

המקום הוא, עולמות יצירה ובריאה. -

ולכן נקראות אהבה ויראה "גדפין" (כנפיים), מפני שהן מעלות את התורה והמצוות, כשם שהכנפיים מרימות את העוף למעלה. הגהה על מה שרבנו הזקן אמר, שהמקום בו מתגלה הרצון אור אין סוף ברוך הוא והיחוד, הוא בעולמות ה"יצירה" וה"בריאה" -ומבהיר בהגהה *(או אפלו בעשיה בי' ספירות דקדשה, -

שב''עולם העשיה'', מקום מצות מעשיות, -

גם שם, יכולה להיות עליית המצוות והתגלות היחוד העליון, וזאת בשעה שמקיימים את המצוות מתוך קבלת עול, שקבלת עול מלכות שמים, יש לה שייכות ל"עולם העשיה", וכן מקרא. -

המצוה שב"מקרא" היא לבטא את הפסוקים בדיבור, הרי שיש לכך שייכות ל"עולם העשיה", שכן, דיבור הוא ענין של "מעשה זוטא", אבל במשנה מתגלה היחוד ואור-אין-סוף ברוך-הוא ביצירה, -

כי, משנה היא הרי פסק ההלכות: כשר או פסול או חייב וכדומה, דבר זה בא ממדות חסד או גבורה, ולכן יש לכך שייכות ל"עולם היצירה", ובתלמוד בבריאה. -

ב''תלמוד'' מתגלה יחוד אור אין סוף ברוך הוא, ב''עולם הבריאה'', דהיינו, -

משמעות הדבר אינו שה"יחוד" מתהווה רק ב"עולם העשיה" או ב"עולם היצירה", ולא בעולמות שלמעלה מהם, שהרי, "מקרא" קדוש יותר מאשר "משנה" (כפי שאנו רואים שמותר להניח חומש על גבי משניות, ולא להיפך), כך גם קדושה יותר "משנה" מאשר "תלמוד", מדוע, איפוא, סדר ההתגלות הוא להיפך - "מקרא" בעולם התחתון ביותר - "עשיה", "משנה" בעולם עליון יותר - "יצירה", וכך הלאה? - אלא משמעות הדבר היא: שבלמוד מקרא מתפשט -

ומתגלה, היחוד ואור-אין-סוף ברוך-הוא מאצילות עד העשיה, ובמשנה עד היצירה לבדה,

- ולא גם ל''עולם העשיה'', כפי שהדבר ב''מקרא'', ובתלמוד עד הבריאה לבדה, -

ולא גם ל''עולם היצירה'', כפי שהדבר ב''משנה'', כי כולן -

גם מקרא, גם משנה וגם תלמוד, הן באצילות. -

והיחוד מתהווה ב"עולם האצילות"; ההבדל מתבטא רק בכך, עד היכן מתפשטים על ידי הלימוד, היחוד וההתגלות של אור אין סוף. אבל קבלה אינה מתפשטת כלל מאצילות לבריאה יצירה עשיה, -

בלימוד תורת הקבלה, מתהווה ה"יחוד" כולו וההתגלות, ב"עולם האצילות" דוקא, ואין זה מתפשט כלל בעולמות שלמטה מ"עולם האצילות". כמו שכתוב בפרי עץ חיים): -

והנה, אף דדחילו ורחימו -

יראה ואהבה, הם גם כן מתרי"ג מצות, אף על פי כן נקראין -

היראה והאהבה, "גדפין", -

כנפיים (לתורה ומצוות), להיות כי תכלית האהבה היא העבודה מאהבה. -

הרי, אף שגם אהבת ה' היא מצוה, אבל התכלית במצוה זו, היא לא האהבה כשלעצמה, כי אם שהאהבה תביא לעבודת ה'. ומכיוון שהאהבה משמשת כאמצעי לעבודת התורה והמצוות, היא (וכן היראה) נקראת "גדפין" (כנפיים) - כמו הכנפיים שתפקידן לשמש את גוף העוף. ואהבה בלי עבודה, -

אהבה שאיננה מביאה ל''תכלית'', לקיום התורה והמצוות, אלא היא ''תכלית'' לעצמה - היא "אהבה בתענוגים", -

מדריגה עליונה ביותר באהבה, הכלולה בתענוג מאלקות, להתענג על ה' מעין עולם הבא -

ענינו של עולם הבא, הוא הרי ''נהנין מזיו השכינה'' - תענוג מאלקות, ואהבה זו היא מעין התענוג שבעולם הבא, וקבלת שכר, -

באהבה זו יש גם משום קבלת שכר (ולא ענין של עבודה), כלומר: יש לאותו אדם, כאן למטה בעולם הזה, מעין, משהו, מהשכר שנותנים בעולם הבא עבור עבודה; ו"היום לעשותם", כתיב, ו"למחר לקבל שכרם". -

והרי כתוב "היום" לעשותם, "היום" - בעולם הזה הוא הזמן ל"מעשה", ל"עבודה", ו"למחר" - בעולם הבא, ב"גן עדן", הוא הזמן של קבלת שכר. לפיכך, הרי "היום", כאן בעולם הזה, ובזמן של "עבודה" - נוגעת האהבה המביאה ל"עבודה" ולקיום תורה ומצוות. ומי שלא הגיע למידה זו, לטעום מעין עולם הבא, -

''אהבה בתענוגים'' שהיא מעין עולם הבא, אלא עדין נפשו שוקקה וצמאה לה' וכלתה אליו כל היום, ואינו מרוה צמאונו -

לאלקות, במי התורה שלפניו - הרי זה כמי שעומד בנהר וצועק: "מים! מים"! לשתות, כמו שקובל עליו הנביא: "הוי כל צמא לכו למים", -

חכמינו ז"ל מפרשים: "מים" היינו "תורה" - "אין מים אלא תורה" - ואותו "צמא" שהנביא קובל עליו, אינו מתכוון שהוא צמא ללימוד התורה, שהרי אם כך, ירווה בעצמו את צמאונו בלימוד תורה - מדוע, איפוא, קובל עליו הנביא וקורא לו ללמוד תורה? אלא, ה"צמא" כאן מתכוון, שהוא צמא ומקוננת בו אהבה חזקה לאלקות. ועל כך אומר לו הנביא ומצביע שעליו לרוות את צמאונו לאלקות - בלימוד התורה, ובלשון ה"תניא": כי לפי פשוטו -

של הפסוק ''הוי כל צמא'', שהצמאון הוא ללימוד התורה, אינו מובן, דמי שהוא צמא ומתאוה ללמד, פשיטא שילמד מעצמו, ולמה לו -

איפוא, לנביא לצעק עליו "הוי"? -

אלא, משמעות המלה "צמא" כאן, היא, שהוא צמא לאלקות, ולו היתה באהבה כזו (להקב"ה) לכשעצמה, משום "תכלית" - היה יכול להסתפק בעבודת התפילה המביאה את האהבה והצמאון לאלקות; אך, כיוון שה"תכלית" היא ה"עבודה" הבאה מן האהבה - לכן "צועק" הנביא, ומכריז, שבל יסתפק באהבה עצמה, אלא - ילמד תורה, ובכך ירווה את צמאונו לאלקות ויגיע ל"תכלית" האהבה, וכמו שבארתי במקום אחר באריכות: