פרק מ"א

פרק מא. כפי שמובא בדף-השער של ספר זה, מבוסס ספר ה"תניא", על הפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", שקרוב וקל ליהודי לקיים תורה ומצוות עם הלב, מתוך אהבת ה' ויראת ה'; אהבת ה' היא השורש לקיומן של כל מצוות-העשה, שלצורך קיומן כראוי, הדבר צריך להיות תוצאה של אהבתו של יהודי להקב"ה ורצונו להיות דבוק בו - שבגלל כך הוא מקיים מצוה, משום שעל ידה הוא מתדבק עם הקב"ה; יראת ה' היא שורש לקיומן של כל מצוות הלא-תעשה, הימנעותו של יהודי לעבור עבירה, באה מיראתו ופחדו להמרות ציוויו של הקב"ה.

בפרקים הקודמים למדנו גם כן שאהבת ה' ויראת ה' הן "כנפיים" (גדפין), על ידן מתעלות התורה והמצוות בספירות העולמות העליונים; כשחסרה בקיום המצוות הכוונה של אהבת ה' ויראת ה' - המצוות הן אז, כגוף בלי נשמה. בפרק מ"א, אותו אנו מתחילים ללמוד, יוסבר, שיראת ה' היא ראשיתה ועיקרה של עבודת ה', ולמרות שכאמור, אהבת ה' היא שורש קיומן של מצוות-עשה, בכל זאת, לא די ב"אהבת ה"' בלבד לשם קיום מצוות-העשה, ומן ההכרח לעורר, לשם כך, לכל הפחות, גם דרגה קטנה של "יראת ה"', שכן, יש לשרת את הקב"ה באופן של עבודה דוקא ( עבודת ה'), ככתוב: " ועבדתם את ה' אלקיכם", "ואותו תעבודו ", כמו עבד המשרת את אדונו. ובעבודת עבד נדרש ענין היראה. לכן, יראה היא ראשיתה ועיקרה של עבודה (ובאהבת ה' ויראת ה' - יראה קודמת לאהבה).

ברם, צריך להיות לזכרון תמיד -

ולתשומת לב מתמדת את ראשית העבודה -

עבודת ה', ועקרה ושרשה. והוא, כי אף שהיראה היא שרש ל"סור מרע" -

למרות שיראת ה' היא השורש להימנעות מעשיית רע, שלא לעבור על מצות לא-תעשה, והאהבה -

היא שורש, ל"ועשה טוב", -

לקיום מצוות-עשה, אף על פי כן לא די לעורר האהבה לבדה ל"ועשה טוב", -

גם לשם קיומן של מצוות-העשה, לא די ליהודי לעורר בקרבו ''אהבת ה'" בלבד, ואילו ''יראת ה'" תישאר חבויה עמוק בלבו; ולפחות צריך -

לשם קיום המצוות, לעורר תחלה היראה הטבעית המסתרת בלב כל ישראל, -

המביאה, שלא למרד במלך מלכי המלכים הקדוש- ברוך-הוא, כנזכר לעיל, -

שבלב כל יהודי ישנה יראה מסותרת טבעית - פחד שלא להמרות ציוויו של הקב"ה. יראה זו לכל הפחות, עליו לעורר כדי לקיים "ועשה טוב", כלומר: לאמיתו של דבר, על יהודי לעורר יראה מהקב"ה על ידי התבוננות בגדלות ה', אך אם אין בכוחו להגיע לכך - עליו, לכל הפחות, לעורר את היראה הטבעית המסותרת בלבו, שלשם כך לא נדרש ממנו להתעמק בגדלות ה', באותה מדה שהדבר נדרש, כשהוא רוצה לעורר את המדריגה העליונה יותר שביראה (על ידי התבוננות). שתהא -

יראה זו, בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים. -

גם בהתעוררות יראה זו, ישנם שני אופנים: א) הוא מעורר את היראה עד לידי הרגשתה בלבו. ("בהתגלות לבו"). ב) אין בכוחו לעורר יראה זו בהרגשת הלב, אלא, שתהא מורגשת במוחו ובמחשבתו בלבד ("מוחו על כל פנים"), דהיינו -

כיצד מעורר אדם בקרבו יראה זו ? - על ידי שהוא מביא את עצמו להתבונן במחשבתו על כל פנים -

כדי לעורר יראת ה' בהתגלות בלב - יש להתבונן מתוך העמקת ה דעת, ואילו אם אין בכוחו של אדם להגיע לכך - עליו לפחות להתבונן במחשבתו, בלי העמקת הדעת, ב גדולת אין-סוף ברוך- הוא, ומלכותו אשר היא -

מלכותו, היא, "מלכות כל עולמים" - עליונים ותחתונים, -

וככל שגדולה יותר מלכותו של מלך, היא מעוררת יותר מורא ופחד מהמלך, ואיהו "ממלא כל עלמין" -

הקב"ה "ממלא" את כל העולמות ומחיה אותם בחיות פנימית. חיות זו אפשר שתהא מורגשת בנבראים, ונבראים אפשר שתהיה להם השגה והבנה בחיות אלקית זו, ו"סובב כל עלמין", -

והקב"ה "סובב" כל העולמות, הוא מחיה אותם גם בחיות שאינה מורגשת בנבראים ואין ביכולת הנבראים להשיג חיות זו ; וכמו שכתוב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", -

אומר הקב''ה, ומניח העליונים ותחתונים -

הקב"ה "מניח" את הנבראים של העולמות העליונים והתחתונים, כלומר, כל אלה אינם מהווים תכלית הבריאה, ואין הקב"ה מייחד מלכותו עליהם, שייקרא אלקה ומלך שלהם, אלא, ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל,

- שכן, הקב''ה נקרא ''מלך ישראל'', ועליו בפרט, -

מייחד הקב''ה את מלכותו, כי חייב אדם לומר: בשבילי נברא העולם, -

כל כוונת הבריאה, שהיא כדי שהקב"ה יהיה מלך, הרי זה "בשבילי", שיהיה מלך עלי, ובפשטות - האמת אכן כך היא, שכן, כל ישראל הם הרי קומה אחת שלימה, כמו גוף אחד, המכיל אברים שונים - הרי כל אבר נוגע לגוף כולו, וכשאדם הוא חס-ושלום בעל מום, ביד או ברגל, מהווה הדבר פגם בכל הגוף, כולל הראש - כך גם ביחס למה שהקב"ה מייחד מלכותו על עם ישראל, הרי כאשר חסר משהו ביהודי אחד - חסר בקומת כלל ישראל כולה. ענין זה, שהקב"ה מייחד מלכותו עליו בפרט, מטיל עליו היחיד יתר אחריות ויתר קבלת עול מלכות שמים - ובפרט לפי ביאורו של הרבי (בשיחתו הנדפסת בסוף פרק זה), הרי זה חל עליו במיוחד בתור יחיד. והוא גם הוא מקבל עליו -

מצדו, מלכותו, להיות מלך עליו, -

שהקב''ה יהיה מלך עליו, ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד, -

"והנה ה' נצב עליו", ו"מלא כל הארץ -

הוא רק, כבודו", ומביט עליו, -

לא זו בלבד שהקב''ה נמצא בכל מקום ורואה כל דבר, אלא, הוא מביט עליו באופן מיוחד, ובוחן כליות ולב -

הקב''ה בוחן רגשותיו ורעיונותיו הפנימיים של האדם, אם עובדו כראוי, ועל כן צריך -

האדם, לעבוד לפניו באימה וביראה, -

הערת כ''ק רבינו: "לא רק כזה שנמצא במדינת המלך, כי אם'', כעומד לפני המלך. -

כמי שעומד בעצמו לפני מלך. ויעמיק -

ויתעמק, במחשבה זו ויאריך בה כפי יכלת השגת מוחו ומחשבתו, וכפי הפנאי שלו, -

שיש ביכולתו להקדיש להתבוננות זו. שעתה של התבוננות זו, היא: לפני עסק התורה, או המצוה, כמו -

למשל, לפני לבישת טלית ותפלין. -

וגם יתבונן, איך שאור-אין-סוף ברוך-הוא, ה"סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין", -

כל העולמות, הוא רצון העליון, -

כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, שהרצון העליון הוא מקור חיות כל העולמות, המחיה אותם באופן של ''סובב'' ו''ממלא'' - ורצון זה, הוא מלובש באותיות וחכמת התורה, -

אותיות התורה הנאמרות על ידו, וחכמת התורה שהוא מבין - בהן, מלובש רצון הקב"ה, כפי שלמדנו בפרק ד', שהרצון העליון התלבש באותיות הדיו שנכתבו על קלף של ספר תורה ובחכמת התורה - מה שחכמת התורה מחייבת שהדבר כשר או פסול, בכך גלום הרצון העליון, כך רוצה הקב"ה שדבר זה יהיה כשר או פסול - וכשאדם מתבונן לפני עסקו בתורה יתעמק בכך, איך שאור אין סוף ברוך הוא (הרצון העליון), מלובש באותיות ובחכמת התורה שהוא עומד ללמוד, או בציצית ותפלין אלו, -

אם ההתבוננות היא לפני שהוא עומד ללבוש ציצית או להניח תפילין - יתבונן איך שהרצון העליון מלובש בציצית ובתפילין אלו שהוא עומד ללבוש - שכן, זהו רצונו של הקב"ה, שיהודי ילבש ציצית ויניח תפילין, ובקריאתו -

בקריאת ולימוד התורה שלו, כאשר ההתבוננות היא לפני עסקו בתורה, או בלבישתו -

ציצית ותפילין, של המתבונן לפני לבישה זו, הוא ממשיך אורו יתברך עליו, דהינו על "חלק אלוה ממעל" שבתוך גופו, -

על נפשו האלקית, המחיה את גופו שהיא חלק אלקה ממעל, וזאת כדי, ליכלל וליבטל באורו יתברך. -

זו תהיה פעולת התורה שהוא לומד והציצית שהוא לובש, על נפשו האלקית בכלל, וביתר פירוט הרי פעולת הנחת תפילין על כוחות הנפש האלקית, היא, כפי שנלמד מיד, על המוח והלב - ודרך פרט, -

באופן מפורט, תהיה הפעולה על נפשו: בתפלין -

על ידי התפילין שהוא מניח, תהיה הפעולה, ליבטל וליכלל בחינת חכמתו ובינתו שבנפשו האלהית בבחינת חכמתו ובינתו של אין-סוף ברוך- הוא, המלבשות דרך פרט בפרשיות: "קדש", "והיה כי יביאך", -

בפרשיות "קדש" ו"והיה כי יביאך" שבתפילין, מלובשות חכמתו ובינתו של אין סוף ברוך הוא: בפרשת "קדש" - חכמה, ובפרשת "והיה כי יביאך" - בינה ; וחכמתו ובינתו של האדם המניח את התפילין, נכללות ובטלות בחכמתו ובינתו של אין סוף ברוך הוא שבשתי פרשיות אלו. דהינו -

במה מתבטאת ונראית התכללותן וביטולן של חכמתו ובינתו? - הרי זה, שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו, בלתי לה' לבדו, -

שישתמש בחכמתו ובינתו לתורה ומצוות בלבד, להבין את התורה וגדלות ה' וכו'; וכן ליבטל וליכלל בחינת הדעת שבנפשו, -

החלק השלישי שבמוח, הכולל -

מוח הדעת כולל בתוכו, חסד וגבורה, שהן יראה ואהבה שבלבו, -

מוח הדעת כולל אותן ועל ידו הן נוצרות, שכן, על ידי התקשרות והתעמקות מוח ה"דעת" בגדולת ה' - נוצרות המדות יראת ה' ואהבת ה' - כפי שלמדנו בסוף פרק ג. - ותפקידו של אדם למסור ולכלול את כוח ה"דעת" שבנפשו, בבחינת דעת העליון -

בבחינת ה''דעת'' שלמעלה, הכולל חסד וגבורה, המלבש -

הדעת העליון מלובש, בפרשיות: "שמע", "והיה אם שמע", והינו כמו שכתוב בשלחן ערוך: -

שהכוונה בשעת הנחת תפילין, צריכה להיות: לשעבד הלב והמח כו' -

ובעטיפת ציצית, יכון כמו שכתוב בזהר: להמשיך עליו מלכותו יתברך, אשר היא -

למרות שמלכותו היא, "מלכות כל עולמים" וכו', -

אף על פי כן יכוון ויפעול, ליחדה -

את מלכותו יתברך, עלינו על ידי מצוה זו, -

של לבישת ציצית, המסוגלת במיוחד להמשיך עלינו קבלת מלכות שמים. והוא כענין "שום תשים עליך מלך". -

הערת כ"ק רבינו: "שפי' - שלפני השימה אין לו מלך ועתה הוא משים ע"ע מלך". כלומר: לפני שהוא שם על עצמו מלך, אין לו מלך, ועכשיו הוא שם על עצמו מלך. ואזי, -

כשהוא יתבונן בהאמור, אף אם בכל זאת לא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו, -

לפני הקב''ה, מכל מקום מאחר שמקבל עליו מלכות שמים, וממשיך עליו יראתו יתברך בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמחו, וקבלה זו -

שמקבל על עצמו עול מלכות שמים ומורא ופחד מהקב''ה, היא -

הרי, אמיתית בלי שום ספק, שהרי היא -

קבלה זו, טבע נפשות כל ישראל שלא למרוד במלך הקדוש יתברך -

בהקב''ה הרי התורה שלומד או המצוה שעושה מחמת קבלה זו -

של מלכות שמים, ומחמת המשכת היראה שבמוחו, נקראות -

תורה ומצוות אלו, בשם "עבודה שלמה", -

עבודה שלימה היא דוקא זו שבאה מתוך יראה מהקב''ה, כפי שנלמד להלן - ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו. -

מה שאין כן אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה, -

בלי יראה כלל, כדי לדבקה בו -

יתברך, על ידי תורתו ומצותיו - אינה נקראת -

עבודה זו, בשם עבודת העבד, והתורה -

הרי, אמרה: "ועבדתם את ה' אלהיכם וגו'", -

הרי שנאמר ''ועבדתם'', לשון עבודה, כמו עבודת עבד, שהיא מתוך יראה, "ואותו תעבדו וגו'" ; -

גם כן לשון עבודה, וכמו שכתוב בזהר [פרשת בהר]: "כהאי תורא דיהבין עליה על בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא כו', -

כאותו שור ששמים עליו עול בתחילה, כדי להפיק ממנו טוב לעולם, הכי נמי אצטריך לבר נש לקבלא עליה על מלכות שמים בקדמיתא כו', -

כך צריך גם האדם לקבל על עצמו בתחילה עול מלכות שמים (ולאחר מכן לעסוק בעבודת ה'), ואי האי לא אשתכח גבה - לא שריא ביה קדשה כו'"; -

ואם אין בו קבלת עול מלכות שמים, אינה שורה בו קדושה. [וברעיא מהימנא שם דף קיא עמוד ב] -

נאמר: שכל אדם צריך להיות -

בעבודת ה', בשתי בחינות ומדרגות, והן: בחינת "עבד" ובחינת "בן". -

עבד - שעבודתו היא מתוך יראה, הוא ירא מאדונו, כך על האדם לעבוד את ה' מתוך יראה; בן - עושה למען אביו מתוך אהבה, כך, על האדם להיות בבחינת בן ולעבוד את ה' מתוך אהבה. ואף דיש -

מדריגה של "בן" שהוא -

בד בבד, גם כן "עבד", הרי אי אפשר לבא למדרגה זו בלי קדימת היראה עלאה, כידוע ליודעים. -

והנה, אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה, -

שההתבוננות האמורה - כיצד מייחד הקב"ה את מלכותו עליו, ויתירה מזו - איך הקב"ה "עומד" עליו ומביט אם הוא עובדו כראוי וכו' - איננה מעוררת בו הרגשת היראה, גם לא במוחו ומחשבתו בלבד, וסיבת הדבר היא - מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה, ממדרגות תחתונות די' ספירות דעשיה, -

שמקור נפשו הוא מהעולם התחתון ביותר, "עולם העשיה", ובעולם זה עצמו - מהמדריגות התחתונות ביותר בעשר הספירות שבו - ומשום כך, אין ביכולתו לגלות בקרבו הרגש אלקי, של יראה אלקית, גם לא במוחו, אף על פי כן, מאחר שמתכוין בעבודתו -

בקיום תורה ומצוות, כדי לעבוד את המלך -

את הקב''ה, שהוא המלך שלו, הרי זו עבודה גמורה, -

לא חסר מאומה במה ששייך ל''עבודה'' - קיומו תורה ומצוות הוא באופן ההולם את התואר ''עבודה'', כי היראה והעבודה -

יראה, ועבודת השי''ת, נחשבות לשתי מצות -

נפרדות, במנין תרי"ג, -

613 מצוות, ואינן מעכבות זו את זו. -

ולמרות שאין הוא מקיים מצות היראה, שכן, על היראה להיות מורגשת בלב, או לכל הפחות במוח - בכל זאת, אין בכך משום עיכוב בקיום מצות עבודת ה', בלומדו תורה ובקיומו מצוות כדי לשרת את הקב"ה שהוא המלך שלו. ורבנו הזקן ממשיך ואומר יתר על כן שלמרות שאין הוא מרגיש את היראה גם לא במוחו, אך מכיוון שהוא מתעמק בענינים שעליהם לעורר יראה, ובמחשבתו הוא מהרהר בענינים של יראה - הוא אף מקיים בכך מצות יראה. ועוד, -

יתירה מזו, שבאמת מקים גם מצות יראה -

לא רק מצות ה''עבודה'', במה -

על ידי, שממשיך היראה במחשבתו, -

שבמחשבתו הוא מהרהר אודות יראה זו ומנסה לעורר אותה, כי בשעה ורגע זו על כל פנים מורא שמים עליו, על כל פנים כמורא בשר ודם הדיוט לפחות שאינו מלך, המביט עליו, שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו, -

כשמישהו מסתכל עליו, גם אם הוא איננו מלך, כי אם בשר ודם פשוט - מונעת אותו הסתכלות זו לעשות דברים בלתי הוגנים - באותה מדה הוא מונע את עצמו, בשעה שהוא מהרהר בעניני אותה יראה, מלעשות דבר המנוגד לרצון הקב"ה, שזו -

ביטוי פשוט זה של מורא, נקראת יראה, כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו', -

וכשתלמידיו שאלוהו: האם אין מורא נעלה מכך? - ענה: תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם כו'". -

הרי, שמורא כזה מפני הקב"ה יעצור בכם מלעבור עבירות. על כל פנים, אנו רואים, שזה נקרא מורא שמים - יראה, מכיוון שזה מונע מלעבור עבירה, באותה מדה שהמורא שלו מבשר ודם מונע ממנו עשיית דברים בלתי רצויים. הרי, שהוא מקיים גם מצות היראה, בכך שהוא ממשיך יראה זו במחשבתו על ידי התבוננות. רק שיראה זו נקראת "יראה תתאה" -

''יראה תחתונה'' וכן ו"יראת חטא" -

לא ''יראת ה'" או ''יראת אלקים'', כי אם ''יראת חטא'' - הוא ירא לעבור עבירה, ויראה זו היא שקודמת לחכמתו,

- היא משמשת כהקדמה ל"חכמה", שהיא קיומן של תורה ומצוות (כי "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים", ולכן נקראים המעשים הטובים של קיום התורה והמצוות, בשם "חכמה"), הרי יראה זו, עליה אנו לומדים כעת, היא הקדמה ל"חכמה" - לקיום התורה והמצוות (שכן, אנו לומדים: "אם אין חכמה אין יראה", ש"חכמה" היא הקדמה ל"יראה", ומאידך אנו לומדים ש"אם אין יראה אין חכמה", ש"יראה" היא הקדמה ל"חכמה", מכאן שישנן שתי מדריגות ביראה: א) "יראה תתאה" - יראה תחתונה, והיא משמשת כהקדמה לקיום תורה ומצוות, הנקרא "חכמה", ועל כך נאמר "אם אין יראה אין חכמה". ב) "יראה עילאה" - יראה עליונה, יראה זו באה אחרי קיומן של תורה ומצוות, ועל כך נאמר "אם אין חכמה אין יראה") ואילו ו"יראה עלאה" הוא "ירא בשת" כו', -

היראה העליונה היא יראה המבוססת על הבושה שלו מפני גדלות ה', דאית יראה ואית יראה כו'. -

יש יראה ויש יראה. כאמור ישנן שתי מדריגות ביראה, יראה המביאה לקיום תורה ומצוות, ויראה הנוצרת על ידי קיום תורה ומצוות. אבל בלי יראה כלל -

אם אין אפילו ''יראה תתאה'' לא פרחא לעילא -

אין עבודתו בקיום תורה ומצוות, ''פורחת'' (עולה) למעלה, באהבה לבדה, -

אם הוא מקיים תורה ומצוות מתוך אהבת ה' בלבד, אין אהבה זו מעלה את התורה והמצוות למעלה בספירות העליונות, כמו שהעוף אינו יכול לפרח בכנף אחד, דדחילו ורחימו הן תרין גדפין -

שכן, יראה ואהבה הן שתי כנפיים, [כמו שכתוב בתקונים]. -

ב"תיקוני זוהר" - ששתי הכנפיים ("גדפין") של אהבה ויראה, מעלות את התורה והמצוות (הנעשות על ידן) לספירות העולמות העליונים, כפי שלמדנו בפרקים הקודמים. אך, כשחסרה ההתעוררות של יראת ה', והוא מקיים מצוות מתוך אהבה בלבד - הרי שקיימת כאן "כנף" אחת בלבד, וב"כנף" אחת אין ביכולת התורה והמצוות לעלות למעלה. וכן היראה לבדה -

בלי אהבה, היא כנף אחד, ולא פרחא בה לעילא, -

העבודה מתוך יראה לבדה, אינה ''פורחת'' (עולה) למעלה, אף שנקראת "עבודת עבד". -

שכן, העבודה הרי נעשית מתוך יראה, כעבודת עבד לאדונו, אך, בכל זאת, אין די ב''עבודת עבד'', וצריך להיות גם כן בחינת "בן", -

עבודה מתוך אהבה, הנקראת בחינת ''בן'', שכן בן עושה למען אביו מתוך אהבה - לעורר האהבה הטבעית על כל פנים -

להקב''ה, המסתרת בלבו, שתהא בהתגלות מוחו על כל פנים, לזכר אהבתו לה' אחד במחשבתו וברצונו, לדבקה בו יתברך. -

זכרון אהבתו המסותרת, תעורר בו את הרצון להיות דבוק בהקב''ה; וזאת תהיה כונתו בעסק התורה או המצוה הזו, -

שהוא עומד להתעסק בהן: לדבקה בו -

בהקב''ה, נפשו האלהית והחיונית ולבושיהן, כנזכר לעיל. -

אך אמנם אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל", -

ולכן, לא די במה שהוא מתכוון בשעה שהוא לומד תורה ומקיים מצוה, לדבק את נפשו שלו בהקב''ה, אלא - לכן יתכון בעבודתו, ליחד ולדבקה בו יתברך, מקור נפשו האלהית ומקור נפשות כל ישראל, שהוא -

מקור נפשו האלקית ונפשות כל ישראל, הוא רוח פיו יתברך, הנקרא בשם "שכינה", על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין -

בתוך כל העולמות, להחיותן ולקימן, והיא -

ה''שכינה'', היא המשפעת בו -

באדם הלומד תורה, כוח הדבור הזה שמדבר בדברי תורה, או כוח המעשה הזה לעשות מצוה זו. -

שהוא עוסק בהן כעת - הרי שעל ידי לימוד התורה או קיום המצוה, יתכוון לדבק ולייחד באור אין סוף, את מקור כוח הדיבור או כוח המעשה, שהוא גם מקור נפשו האלקית ונפשות כל ישראל. ויחוד זה, -

של מקור נפשות ישראל באור אין סוף הוא על ידי המשכת אור-אין- סוף ברוך-הוא למטה, על ידי עסק התורה והמצות שהוא -

אור אין סוף ברוך הוא, מלבש בהן. -

בתורה ובמצוות; ויתכון להמשיך אורו יתברך על מקור נפשו ונפשות כל ישראל ליחדן, -

לייחד את מקור נפשו ונפשות כל ישראל באורו יתברך, וכמו שיתבאר לקמן פרוש יחוד זה באריכות, עין שם. וזהו פרוש "לשם יחוד קדשא-בריך-הוא ושכינתה בשם כל ישראל". -

שאומרים לפני קיומן של מצוות, שעל ידי קיום מצוות, יהיה יחוד קודשא בריך הוא (הקב"ה), מקור התורה והמצוות, ושכינה, וזאת "בשם כל ישראל", שכן, כאמור, שכינה היא מקור כל נפשות ישראל. הגהה בהגהה שאנו עומדים ללמוד, מסביר רבנו הזקן, שנוסף על הדבקות באור אין סוף ברוך הוא, שלימוד התורה וקיום המצוה יוצרים בנפשו ובמקור נפשות כל ישראל - "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" - מביא הדבר גם ל"המתקת הדינים", שה"גבורות" נהפכות ל"חסדים", שיהיה חסד בלבד. דבר זה בא מהיחוד של המדות למעלה, שחסד וגבורה, שהם הפכיים ומנוגדים אחד לשני, יהיו לגוף אחד, על ידי המשכת אור שלמעלה משתי מדות אלו, עד ששתיהן בטלות לעומת אור זה, והניגוד שבין מדה אחת לחברתה - מתבטל ממילא. אור זה, המביא יחוד זה במדות, הוא הרצון העליון הנמשך על ידי קיום תורה ומצוות - שכן, תורה ומצוות הן הרי רצונו של הקב"ה שלמעלה מעלה מהמדות חסד וגבורה - וכשרצון עליון זה, שהוא מקור החסדים, נמשך ומתגלה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, מתאחדות מדות אלו, ו"גבורה" נהפכת ל"חסד". * (וגם על ידי זה -

על ידי קיום תורה ומצוות, יתמתקו גם כן הגבורות בחסדים -

התוקף של ה''גבורות'' יומתק ממילא, בהתכללות -

על ידי התכללות, המידות ויחודם, -

שהמדות למעלה יתאחדו ויתכללו אחת בשניה, על ידי גילוי רצון העליון ברוך-הוא, המתגלה למעלה באתערותא דלתתא, -

על ידי התעוררות מלמטה, הוא גילויו למטה בעסק התורה והמצוה -

בעסק זה מתגלה הרצון העליון, שהן -

התורה והמצוות, הן רצונו יתברך; -

ובשעה שיהודי, ממשיך ומגלה, על ידי עיסוקו בתורה ובמצוות, את הרצון העליון למטה - מתגלה גם למעלה במדות העליונות, הרצון העליון, וזה מביא את ההתכללות וה"יחוד" במדות, שה"גבורות" נמתקות ונהפכות ל"חסדים". וכמו שכתוב באדרא רבא ובמשנת חסידים מסכת אריך אנפין פרק ד, שתרי"ג מצות התורה נמשכות מ"חורתא" ד"אריך אנפין", שהוא רצון העליון, מקור החסדים): -

ואף שלהיות כוונה זו אמתית בלבו, שיהיה לבו חפץ באמת יחוד העליון הזה, -

של מקור כל נפשות ישראל באור אין סוף ברוך הוא, צריך להיות בלבו אהבה רבה לה' לבדו, -

שכן, כל אהבה "חוזרת אל האוהב", כלומר: הוא אוהב דבר מה מפני שזה טוב לו, (והיינו שסוף סוף הוא אוהב את עצמו - את מה שטוב ל עצמו); על דרך זה גם באהבתו של יהודי להקב"ה ורצונו להיות דבוק בו על ידי קיום תורה ומצוות - הרי גם זה נובע ממה שהוא רוצה את הטוב שלו, מה שטוב לנפש שלו. אך כדי לרצות שמקור נפשות כל ישראל יהיה דבוק בהקב"ה, והרי אין בכך משום ענין שטוב לו עצמו, שמספיקה לשם כך אהבה להקב"ה שמורגש בה מה שטוב ל עצמו - אלא, לשם כך, נדרשת אהבה כזו שהיא כל כולה רק להקב"ה בלבד - לעשות נחת רוח לפניו לבד, ולא לרוות -

צמאון, נפשו -

הנפש שלו, הצמאה לה', אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה -

כבן המסור ונמשך אחרי אביו ואמו, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה כו' -

שהוא אוהב אותם יותר מאשר גופו ונפשו, [כמו שנתבאר לעיל -

בפרק י', בשם רעיא מהימנא], -

שכך היתה אהבתו של משה רבנו, שמסר את נפשו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כבן המוסר את נפשו עבור אביו ואמו - כיצד, איפוא, אנו אומרים שעל כל אחד מישראל לכוון את הכוונה האמורה, בשעה שכדי שתהא זו כוונה אמיתית, נדרשת לכך מדריגה נעלה ביותר של אהבה? מכל מקום יש לכל אדם להרגיל עצמו בכונה זו, כי אף שאינה באמת לאמתו לגמרי בלבו שיחפץ בזה בכל לבו, -

שכאמור, נדרשת לכך מדריגה נעלה ביותר של אהבה, מכל מקום מעט מזער -

במדה מועטה לפחות, חפץ לבו בזה באמת, מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל -

ואהבה טבעית זו מניעה אותו לעשות כל מה שהוא רצון העליון ברוך-הוא, ויחוד זה -

של מקור נפשות כל ישראל באור אין סוף ברוך הוא, הוא -

הרי, רצונו האמתי, -

של הקב''ה, והינו יחוד העליון שבאצילות, הנעשה באתערותא דלתתא, -

על ידי התעוררות מלמטה, על ידי יחוד נפש האלהית והתכללותה באור ה' המלבש בתורה ומצות שעוסקת בהן, והיו -

הנפש האלקית ואור ה', לאחדים ממש, -

מאוחדים כדבר אחד ממש, כמו שנתבאר לעיל, -

שעל ידי כך נעשה היחוד ב''עולם האצילות'', כי על ידי זה מתיחדים גם כן מקור התורה והמצות, שהוא הקדוש-ברוך-הוא, עם מקור נפשו האלהית, הנקרא בשם "שכינה", -

על ידי יחוד הנפש עם אור ה' שבתורה ומצוות, מתהווה היחוד של מקור הנפש - ''שכינה'', עם מקור התורה והמצוות - ''קודשא בריך הוא'', שהן -

ביחס לאורות העליונים הכלליים: בחינת "ממלא כל עלמין" ובחינת "סובב כל עלמין", כמו שנתבאר במקום אחר באריכות. -

אך, כל האמור הוא ביחס לכך שעל יהודי לכוון לפעול יחודו של מקור נפשות כל ישראל במקור התורה והמצוות, ולמרות שאין הוא נמצא במדריגה עילאית זו של אהבת ה' היוצרת ומעוררת בנפש שאיפה ל"יחוד" כזה - בכל זאת, יש קצת מן האמת בכך בכל אחד מישראל, שהרי כל יהודי רוצה למלא את רצון הקב"ה. ואילו, הרצון בכל אחד מישראל ליחד את הנפש שלו באור ה' - הוא, כפי שיסוכם להלן, רצון אמיתי, שהוא כולו אמת לאמיתו, ובא מהאהבה המסותרת שבכל אחד מישראל להקב"ה.

אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' -

שהנפש שלו תהיה מיוחדת וכלולה לגמרי באור ה', להיות -

הנפש ואור ה', לאחדים, בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמתו לגמרי בכל לב ובכל נפש -

ובא, מאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל, לדבקה בה', ולא ליפרד ולהיות נכרת ונבדל חס ושלום מיחודו ואחדותו יתברך בשום אפן, אפלו במסירות נפש ממש. -

האהבה המסותרת שבלב כל אחד מישראל להקב"ה, מעוררת ויוצרת את הרצון להתאחד עם הקב"ה ושלא להיות בשום אופן נפרד ונבדל מאחדות ה', גם אם זה קשור במסירת נפש ממש, ולמשל: כשכופים עליו לעבוד חלילה עבודה זרה, או אפילו רק להשתחוות בצורה חיצונית בלבד לעבודה זרה - ימסור את נפשו שלא לעשות זאת, כדי שלא להיות נכרת מאחדות ה'. ועסק התורה ומצות והתפלה הוא גם כן ענין -

של, מסירת נפש ממש, כמו בצאתה -

של הנשמה, מן הגוף במלאת -

לה, שבעים שנה, שאינה מהרהרת -

אז, בצרכי הגוף, אלא מחשבתה מיחדת ומלבשת באותיות התורה והתפלה, שהן דבר ה' ומחשבתו יתברך, והיו -

הנפש ואותיות התורה והתפילה, שהן דיבורו ומחשבתו של הקב''ה, לאחדים ממש, שזהו כל עסק הנשמות בגן עדן, כדאיתא -

כמו שכתוב, בגמרא ובזהר, -

שכל עיסוקה של הנשמה ב"גן עדן" הוא באותיות התורה והתפילה בלבד - כך הדבר גם כעת, בשעה שהוא לומד תורה ועוסק בעבודת התפילה, הרי זה גם כן מסירות נפש: הנשמה משתחררת מכל צרכי הגוף, ונתונה כל כולה באותיות התורה והתפילה, כך שגם דבר זה הוא ענין של מסירות נפש ממש, הבא מהאהבה המסותרת שבכל אחד מישראל. אלא -

ההבדל הוא, ששם -

בשעה שהנשמות נמצאות כבר ב''גן עדן'' ומתעסקות שם באותיות התורה והתפילה, הן מתענגים בהשגתם והתכללותם באור ה'. -

ואילו כאן למטה בעולם הזה, כשיהודי נתון כולו באותיות התורה והתפילה, אין הוא מרגיש בתענוג הגדול שיש לנשמה ב"גן עדן", ברם, בעצם הענין שני הזמנים שווים. וזהו שתקנו -

אנשי כנסת הגדולה, לומר בתחלת ברכות השחר קדם התפלה: "אלהי, נשמה וכו' ואתה נפחתה כו' ואתה עתיד לטלה ממני כו'", כלומר -

יהודי אומר: מאחר ש"אתה -

הקב''ה נפחתה בי ואתה עתיד לטלה ממני", לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך ליחדה באחדותך, וכמו שכתוב: "אליך, ה', נפשי אשא", -

שהנפש תתאחד עם הקב''ה; והיינו על ידי התקשרות מחשבתי במחשבתך -

במחשבתו של הקב''ה, ודיבורי בדבורך, באותיות התורה והתפלה, -

שיהודי חושב ומדבר בהן, מתאחדים ומתקשרים מחשבתו ודיבורו במחשבתו ודיבורו של הקב''ה, ובפרט באמירה לה' לנכח, כמו "ברוך אתה", וכהאי גונא. -

והנה, בהכנה זו של מסירת נפשו לה', -

שהוא מוכן, שתורתו ותפילתו תהיינה באופן של מסירת נפשו להקב''ה, כמו בשעה שיהודי נפרד מגופו, יתחיל -

לומר, ברכות השחר, "ברוך אתה כו'". -

ברכות השחר הן ראשיתה של עבודת התפילה, וכן בהכנה זו יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה. -

שכן, הרי צריך להיות "מבית הכנסת לבית המדרש", שמיד אחרי התפילה, עליו ללמוד שיעור בתורה - יתחיל ללמוד גם שיעור זה מתוך ההכנה והכוונה למסור את נפשו בכך להקב"ה, וכן באמצע היום, קודם שיתחיל ללמד, צריכה -

נדרשת, הכנה זו לפחות, כנודע שעיקר ההכנה -

והכוונה, לשמה לעכב -

באופן הכרחי, ואי אפשר בלעדי זאת, הוא בתחילת הלמוד בבינונים, -

שבתחילת הלימוד יכוון שלימודו יהיה ''לשמה'', וכמו בגט וספר תורה, שצריכים -

לכתוב אותם, לשמה -

הרי זה, לעכב, -

שבאם לא נכתבו בכוונה ''לשמה'' - הם לא כשרים, אך יחד עם זה - ודיו שיאמר -

הכותב, בתחלת הכתיבה "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה", -

בתחילת כתיבת ספר תורה, או -

לומר בתחילת כתיבת גט, "לשמו" -

של איש זה, ו"לשמה" -

של אשה זו כו'. -

כך גם די ל''בינוני'' לכוון, בתחילת לימודו, שהלימוד יהיה במסירה ונתינה האמורות לעיל. וכשלומד שעות הרבה רצופות - יש לו להתבונן בהכנה זו הנזכרת לעיל בכל שעה ושעה על כל פנים, -

כלומר, מדי שעה עליו להתבונן שוב באמור, כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים להחיות התחתונים, והמשכת החיות -

שנמשכה מהעולמות העליונים, שבשעה שלפניה חוזרת למקורה [בסוד "רצוא ושוב" שבספר יצירה], -

שהחיות האלקית המחיה את העולם, היא באופן של "רצוא ושוב", היא נמשכת בעולם וחוזרת למקורה בעולמות העליונים, ומדי שעה בשעה שבה למקורה החיות של השעה הקודמת, והיא שבה, עם כל התורה ומעשים טובים של -

הנבראים התחתונים, -

שלמדו וקיימו באותה שעה; כי בכל שעה שולט צרוף אחד מי"ב צרופי שם הוי"ה ברוך-הוא בי"ב שעות היום, וצרופי שם אדנ"י בלילה, כנודע. -

והנה, כל כוונתו במסירת נפשו לה' על ידי התורה והתפלה, להעלות ניצוץ אלהות שבתוכה -

שבתוך הנפש, למקורו - תהא רק כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, -

והנחת רוח היא: כמשל שמחת המלך בבוא אליו בנו יחידו, בצאתו מן השביה ובית האסורים, כנזכר לעיל. -

בפרק ל"א, שהשבת הנפש למקורה, על ידי לימוד תורה ועבודת התפילה, היא כמשל בן מלך המשתחרר מבית הכלא ושב אל אביו המלך - דבר המביא לשמחה גדולה ביותר. שכן, מבחינת הנפש האלקית, יהודי הוא בן מלך - "בנים אתם לה' אלקיכם" - ובהיותה בגוף ובנפש הבהמית, שבויה הנפש האלקית בכלא; וכשהנפש האלקית שבה למקורה, להקב"ה, על ידי תורה ותפילה, הרי זה שובו של בן המלך (מהכלא) אל אביו המלך, דבר הגורם למלך שמחה עצומה. ואכן, זו צריכה להיות כוונתו בשעת לימודו ותפילתו - לגרום בכך שמחה ונחת רוח להקב"ה. אך, הרי למדנו, שכדי שהעבודה תהיה מתוך רצון אמיתי להביא נחת רוח להקב"ה בלבד - כמו לרצות את היחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה - על האדם להיות במדריגה גבוהה מאד של אהבת ה', מדריגה שרק צדיקים עומדים בה, כיצד, איפוא, שייך דבר זה לכל אחד מישראל, גם כשאינו בדרגה של צדיקים? - מסביר רבנו הזקן: כשהנחת רוח מבוססת על שובה של הנפש שלו למקורה (ולא כפי שלמדנו לעיל, כשהכוונה היא ליחד את המקור של נפשות כל ישראל) לא נדרשת לשם כך אהבה גדולה כל כך, כי אם די באהבה מסותרת שבכל אחד מישראל כדי לרצות לגרום להקב"ה נחת רוח כזו. ובלשון ה"תניא": והנה, כונה זו -

לגרום להקב''ה נחת רוח על ידי השבת הנפש שלו למקורה, היא אמיתית באמת לאמיתו לגמרי, בכל נפש מישראל, בכל עת ובכל שעה, -

והיא באה מאהבה הטבעית שהיא ירשה לנו מאבותינו. -

שלא כמו שהדבר הוא כשרוצים לגרום נחת רוח להקב"ה על ידי מקור כל נפשות ישראל להקב"ה, שרצון זה, כאמור, אינו בכל ישראל, באמת לאמיתו, כי אם ב"קצת" אמת. ואילו הרצון לגרום נחת רוח להקב"ה על ידי השבת הנפש שלו למקורה - הוא אכן באמת לאמיתו. רק -

אין להסתפק באהבה הטבעית, אלא שצריך לקבע עיתים להתבונן בגדלת ה', להשיג דחילו ורחימו שכליים, -

יראה ואהבה שכליות בגדלות ה', וכליה האי ואולי וכו', -

ועל ידי כל זאת אולי יגיע גם ליראה ואהבה שכליות, כנזכר לעיל: -